הרקע המשפטי
לאחר מלחמת ששת הימים, בחודש יוני 1967, נערך מפקד אוכלוסין באיזור יהודה ושומרון וכן במזרח ירושלים.
המערערים טוענים, כי באותה תקופה של אמצע שנות ה-90 לא הייתה כל מיגבלה על תנועת תושבי איזור יהודה ושומרון לישראל, ולפיכך לא ראו תושבי השכונה לנכון לפעול לשינוי מעמדם, מה-גם שהדבר היה כרוך בסכסוך ומתיחות בינם לבין יתר תושבי הכפר וולג'ה, שבתחום האיזור, כאשר אלה וגם אלה נמנים על אותן חמולות.
...
כל הבקשות שהגישו המערערים נדחו על הסף בהחלטות המשיב שבהן צוין, כי הבקשות לקבלת רישיון ישיבת קבע נדחות, הואיל "ובהתאם להחלטת הממשלה 2492 מיום 28.10.07 לא ניתן להגיש יותר בקשות למעמד מכוח רצף מגורים משנת 1967". עררים פנימיים שהגישו המערערים למשיב נדחו על-ידי המשיב; ולפיכך הגישו המערערים עררים לבית הדין לעררים.
בפסק-דינו קבע בית-הדין, כי דין העררים להידחות, זאת מן הטעם "שהחלטת הממשלה קבעה מגבלת זמן להגשת הבקשות, בה העוררים לא עמדו". יוער, כי בעניין זה שגה בית-הדין, שכן החלטת הממשלה קבעה מגבלת זמן להגשת בקשות בעילה של שהייה בישראל משנת 1987 ואילך, כאשר בניית גדר הביטחון באזור ירושלים, פגעה באופן ממשי במרקם חייו של מבקש המעמד, במובן של מניעה או הכבדה קשה לקיים קשר עם שטחי איו"ש; זאת שעה שהמערערים לא הגישו בקשה לקבלת מעמד בשל שהייה בישראל משנת 1987 והכבדה שיוצרת גדר הביטחון, אלא בקשה לקבלת מעמד נוכח שהייה בירושלים ברצף משנת 1967.
בנוסף מדגישים הם, כי "הסדר 1987" בחלקו השני, שאִפשר הגשת בקשות בתקופת ביניים בזיקה לגדר ההפרדה, לא יכול היה להועיל להם, שכן אין ליד בתיהם גדר הפרדה המכבידה על מעברם לאיו"ש.
תמצית טיעוני המשיב
המשיב טוען, כי דין הערעור להידחות, הואיל ועל-פי החלטת הממשלה לא ניתן עוד להגיש בקשות למעמד מכוח טענה לרצף מגורים בירושלים עובר לשנת 1967; ומכל מקום נוכח עשרות השנים שחלפו קיים קושי רב בבחינת בקשות לקבלת מעמד מכוח טענת רצף מגורים מאז שנת 1967.
