מאגר משפטי לחיפוש בעזרת בינה מלאכותית
רוצים לראות איך משתמשים בדין רגע? לחצו כאן

מעמד שטח חנייה בחצר בית משותף

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2018 בשלום טבריה נפסק כדקלמן:

עולה אם כן, כי בקשר לתביעה הכספית של מישפחת חניה שהוגבלה ל- 7 השנים שקדמו למועד הגשת התביעה, לא ניתן לקבוע כי עילת התביעה היתיישנה, ואילו לענייו הסעדים הקשורים לחזקה ושימוש במקרקעין, ומאחר ואין מחלוקת לעניין מעמד זכויותיהם של הצדדים בהתאם לנסח הרישום כפי שהובא לעיל, ומאחר וכל הטענות לפעולות בנייה לא חוקית ו/או הסגת גבול ושימוש שלא כדין ברכוש המשותף המיוחסות למר ביטון הם החל משנת 1997 לכל המאוחר, והואיל והתביעה הוגשה בשנת 2013, הרי שלא עברו 25 שנים ממועד התגבשות עילת התביעה הקשורה למקרקעין, ומכאן שדין טענת ההתיישנות להדחות.
ביחס לתביעת ביטון נגד חניה: האם עלה בידי מר ביטון להוכיח כי מישפחת חניה ביצעה עבודות בניה בלתי חוקיות הכוללות חיבור שתי הדירות בקומה העליונה? האם הוכח כי מישפחת חניה עושה שימוש בלעדי בחדר המדריגות, ובשטח של 104 מ"ר מתוך החצר המשותפת (בין היתר על ידי הקמת טבון בחצר), וכן שימוש בלעדי בגגות הבית המשותף, הכל תוך מניעת השמוש בהם מיתר דיירי הבית המשותף- וביניהם מר ביטון? ככל והתשובה היא חיובית, יש לבחון מה הסעד הראוי בנסיבות העניין.
...
לעניין התביעה של ביטון (ת.א. 14669-09-13), הרי שזו מתקבלת באופן חלקי, כלהלן: 82.1.
התביעה של מר ביטון נגד משפחת חניה (הנתבעים 5-7 ) נדחית על כל מרכיביה, בכפוף לכך שלדיירי הבית המשותף יינתנו מפתחות השער המוצב בחדר המדרגות בצד המערבי של הבית המשותף.
התביעה של מר ביטון נגד משפחת אדרי (הנתבעים 1-2) מתקבלת באופן חלקי בלבד ובהתאם ניתן בזה צו כאמור בסעיף 79 לעיל.

בהליך רשות ערעור אזרחי (רע"א) שהוגש בשנת 2011 בעליון נפסק כדקלמן:

עוד נקבע כי לשוכר אין מעמד זהה לזה של בעל הנכס בבית משותף, בכל הנוגע לזכויות השמוש ברכוש המשותף.
לגישתה, השמוש שעושה המבקשת ברכוש המשותף – ובכלל זה, תפיסת חזקה ייחודית בחלקים מן החצר, התקנת מתקנים ללא הסכמת בעלי הדירות האחרים, חניית משאיות בשביל הגישה לחצר לפרקי זמן ממושכים, והימצאותם של ציוד וסחורות בשטח החצר – מהוה הסגת גבול ואינו סביר, הן על-פי הדין, הן על-פי תקנון הבית המשותף.
...
לפניי בקשת רשות ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת הבכירה נ' אהד), שבגדרו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק-דינה של המפקחת על רישום המקרקעין בנתניה (ע' פרנקל) בעניין הפעלת סניף סופרמרקט על-ידי המבקשת (להלן: החנות) בנכס שהיא שוכרת (להלן: הנכס), המהווה חלק מבית משותף.
בצד האמור, ראיתי להיעתר לטענת המבקשת בכל הנוגע לחיובה בתשלום מע"מ שיתווסף להוצאות משפט שבהן חויבה.
חרף היות הבקשה שלפניי בגלגול שלישי, ומרחב ההתערבות השיפוטית המצומצם הנלווה לבקשות מעין אלה, כפי שהוסבר, סבורני, כי בנסיבות המקרה דנן, משמדובר בטעות ברורה, הגלויה על פני הפסק, שאינה מצריכה בחינה מחודשת של עובדות המקרה לגופן, אין מניעה להתערבותו של בית משפט זה בסוגיה.
אשר על-כן, בסוגיה זו החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות, ולהורות על ביטול חיובה של המבקשת במע"מ. בקשת רשות הערעור נדחית איפוא, למעט בסוגיית המע"מ. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע שנלוותה לה. הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 12.5.2011 – יעמוד בעינו לפרק זמן של עשרה ימים נוספים על מנת לאפשר למבקשת להיערך בהתאם.

בהליך ערעור אזרחי (ע"א) שהוגש בשנת 2014 בעליון נפסק כדקלמן:

בנסיבות אלה, נטען, הארכת תקופת החכירה בשטח החניה הנה "עניין פורמלי בלבד" והחברה נעדרת סמכות להיתנגד להארכה זו. בהקשר זה נטען כי החברה מתפקדת בחיי היום יום כ"ועד הבית" של הבניין ותו לא, כי היא נעדרת סמכויות מהותיות, וכי הסרוב להאריך את החכירה נובע מחמדנות של הדיירים, שחפצים לגזול את שטח החניה ולהופכו לרכוש משותף של כל דיירי הבניין.
בית המשפט ציין כי בשים לב לאמור לעיל אין לראות ב"חברות בית" כ"חברות עסקיות", אלא ככאלה שנועדו רק לעקוף את האיסור המשפטי דאז ולשמש בפועל מעין "ועד בית" לניהול הבניין ותו לא. עוד צוין כי בית משפט זה כבר פסק בעבר כי היחסים בין בעלי המניות ב"חברות בית" דומים יותר ליחסים שבין בעלי דירות בבית משותף מאשר ליחסים שבין בעלי מניות בחברה "רגילה", ולכן הדין המהותי שצריך להחיל עליהם הנו, ככלל, דין הבתים המשותפים.
בית המשפט המחוזי דחה את טענתה החלופית של החברה כי יש להתנות את הארכת החכירה למשיבה בתשלום חובותיו של בלס ז"ל בגין השמוש בחניה בתום תקופת החכירה החוזית ובגין השמוש שעשה בשטחי החצר של הבית בסך של 500,000 ש"ח. נקבע כי מדובר בטענה סתמית שהחברה לא הוכיחה – לא לעניין השמוש הנטען עצמו ולא לעניין גובה דמי השמוש – ומשכך דינה להדחות.
משכך, זכות החכירה של המשיבה בשטח החניה כפופה לזכות החברה (המחכירה) להודיע על סיום החכירה בתוך זמן סביר בהתאם לסעיף 19 לחוק השכירות ולכללים שנקבעו בפסיקת בית משפט זה. לשם הנוחות, איחזור על הנקודות העיקריות שהביאוני למסקנה זו: (א) לנוכח העובדה שבלס ז"ל המשיך להשתמש ולהחזיק בשטח החניה במשך שנים רבות – על אף שתקופת החכירה המקורית שנקבעה בחוזה החכירה הסתיימה, וללא היתנגדות של ממש מצד החברה – יש לראות את הצדדים כמי שבחרו להמשיך בדרך של היתנהגות בקיום חוזה החכירה, ואת בלס ז"ל כמי שלא חל שינוי במעמדו כחוכר בשטח החניה.
...
סוף דבר המסקנה מכל האמור לעיל הינה כי בנסיבות העניין זכות החכירה שרכשה המשיבה מידי יורשי בלס ז"ל בשטח החניה אינה כוללת זכות להאריך את החכירה למשך 999 שנים ככל שהחברה (המחכירה) אינה מסכימה להארכה כזו.
משכך, זכות החכירה של המשיבה בשטח החניה כפופה לזכות החברה (המחכירה) להודיע על סיום החכירה בתוך זמן סביר בהתאם לסעיף 19 לחוק השכירות ולכללים שנקבעו בפסיקת בית משפט זה. לשם הנוחות, אחזור על הנקודות העיקריות שהביאוני למסקנה זו: (א) לנוכח העובדה שבלס ז"ל המשיך להשתמש ולהחזיק בשטח החניה במשך שנים רבות – על אף שתקופת החכירה המקורית שנקבעה בחוזה החכירה הסתיימה, וללא התנגדות של ממש מצד החברה – יש לראות את הצדדים כמי שבחרו להמשיך בדרך של התנהגות בקיום חוזה החכירה, ואת בלס ז"ל כמי שלא חל שינוי במעמדו כחוכר בשטח החניה.
סוף דבר; אציע לחבריי כי נקבל את הערעור ונקבע כי המשיבה אינה זכאית לדרוש מהחברה להאריך את החכירה בשטח החניה למשך 999 שנים, וכי זכות החכירה של המשיבה בשטח החניה כפופה לזכות החברה להודיע על סיומה בתוך זמן סביר.

בהליך ערעור שונה - אזרחי (עש"א) שהוגש בשנת 2021 בהמחוזי מרכז נפסק כדקלמן:

עוד קבעה כב' המפקחת בפסק דינה, כי מאחר והמערערת היא זו שהקימה את הבית המשותף ומיום הקמתו היא משמשת כ"מתחזק" כמשמעו בסעיף 71(ג) לחוק המקרקעין, הרי שלאור תפקידה ומעמדה ככזו יש לראות בה כזרועה הארוכה של הנציגות.
כפי שמציין איזנשטיין בספרו (עמ' 65): "רישום הבית המשותף בפנקס הבתים המשותפים מבטל התחייבויות חוזיות שקדמו לרישום במידה והתחייבויות אלו עומדות בנגוד לרישום.". בדומה בת.א. (ב"ש) 29336-03-10 חנה חדד נ' צביקה מימון (פורסם בנבו, 1.8.2011) נפסק בנוגע להסכמת הדיירים לחלק את חצר הבית המשותף, כי: "מכל מקום, גם אם נהגה בפועל בין הדיירים, חלוקת השמוש בשטח החצר, כנטען, הרי אין הסכמתם גוברת על הוראות התקנון המוסכם, אשר נרשם כדין." (ערעור שהוגש על פסק הדין (ע"א 34107-09-11) נדחה בהחלטה מיום 4.6.2012).
...
אין לקבל את טענות המערערת בנוגע לקיומו של מעשה בית דין כלפי המשיבים – בהליכים המשפטיים הקודמים בין הצדדים לא נדונה סוגית תחולת התקנון המוסכם ולא נקבעה מסקנה משפטית בעניין זה. בנוסף, מדובר בתקופות חוב שונות.
קרי, גם המערערת מסכימה שהתקיימה אסיפה, או שהיו ניסיונות לכנס כזו ובסיכומיה שהוגשו בפני כב' המפקחת טענה המערערת (סיפת סעיף 6 לסיכומים) כי: "יש מחלוקת על עצם מינוי הנציגות הנטענת...". לאור קביעותי האמורות לעיל כי התקנון גובר על הסכמי הניהול הפרטניים וכי הפן האופרטיבי של התקנון, אינו מותנה בכינוסה של אסיפה כללית ובחירת נציגות, ממילא נדחית טענת המערערת כי פרשנות כב' המפקחת מובילה לבטלות יחסית של התקנון וההסכמים הפרטניים וכי מדובר ב"יציר כלאיים בלתי נתפס", מאחר התקנון קובע מנגנונים שונים בטרם ייכנס מנגנון החיוב בדמי ניהול לתוקף (כינוס האסיפה הכללית ובחירת הנציגות).
ממילא, לאור קביעותי לעיל, נדחית הטענה גם לגופה.
סוף דבר במכלול האמור לעיל, נדחה הערעור.

בהליך ערעור אזרחי (ע"א) שהוגש בשנת 2022 בעליון נפסק כדקלמן:

בית המשפט הוסיף וקבע כי בעלי הדירות ממילא ויתרו על הצמדת חניות ספציפיות לדירותיהם – דבר שנעשה באמצעות חתימתם על יפויי כוח בלתי חוזרים אשר הסמיכו את נורה להגדיר מחדש את שטח הרכוש המשותף, לרבות חניות, וכן לתקן את צו הבית המשותף.
הטענות הקנייניות המערער, יחד עם שאר דיירי אידר 42, הצהיר ב"הואיל" החמשי להסכם אידר 42 כי "החצרות שבין הבניינים וסביבתם בתחום המקרקעין הנו [כך במקור – א.ש.] רכושם המשותף של שני הבניינים". כמו כן הצהירו דיירי אידר 42, יחד עם המערער, כי הם ונורה מעוניינים כי נורה תפעל "לחזק ולשפץ את הבניין ולהוסיף ... השלמת חניות כך שלכל בעלים תוצמד חניה אחת שתיגרע מתוך השטח המשותף" (כאמור ב"הואיל" השמיני להסכם אידר 42).
מאחר שלכל אחד מהדיירים, יחד עם משפחתו, היה – במסגרת תוכנית ב', שכאמור מומשה – מעמד שווה בהקצאת החניות, הגרלה היתה הדרך המעשית היחידה לבצע את תהליך הצמדתן של החניות לדירות ולהשלים את רישום קניינו של כל דייר ודייר בלישכת רישום המקרקעין (ראו: Lewis A. Kornhauser & Lawrence G. Sager, Just Lotteries, 27 Soc.
...
ככל שמסקנה ברורה זו טעונה חיזוק – החיזוק בא מהוראת סעיף 3.4 להסכם אידר 42, לפיו הצדדים הסכימו "כי היזם יכשיר על חשבונו שטחים מהרכוש המשותף ליצירת 15 חניות כך שלכל אחד מהבעלים ... תוצמד חניה ..." (ההדגשה הוספה – א.ש.).
בעניין דלק עצמו, המשנָה לנשיא מ' נאור והשופט ס' ג'ובראן (כתוארם אז) לא הסכימו עם המסקנה אליה הגיע השופט סולברג אחרי שמצאו כי הסכם הערבות שעמד במוקד הדיון דשם לא היה ברור דיו.
סוף דבר: הערעור נדחה, ועמו נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע.
קבלת מראה מקום

השאירו פרטים והמראה מקום ישלח אליכם



עורכי דין יקרים, חיפוש זה מגיע מדין רגע - מערכת סגורה המאפשרת את כל סוגי החיפוש בהקלדה בשפה חופשית מתוך הפסיקה בנט המשפט ובבית המשפט העליון. כחלק ממהפכת הבינה המלאכותית, אנו מלמדים את המערכת את השפה המשפטית, אי לכך - אין יותר צורך לבזבז זמן יקר על הגדרות חיפוש מסורבלות. פשוט כותבים והמערכת היא זו שעושה את העבודה הקשה.

בברכה,
עו"ד רונן פרידמן

הצטרפו לאלפי עורכי דין שמשתמשים בדין רגע!

בין לקוחותינו