מעמד עדים שהוכנו מראש בבית הדין הרבני

עבודתו של התובע עבור הנתבעת בוצעה על פי תיעדוף ויעדים שנקבעו מראש על ידי הרב בן דהאן ומר קוויטנר, עובד הנתבעת ששמש בזמנים הרלוואנטיים לתביעה כעוזר לתפקידים מיוחדים למנהל בתי הדין הרבניים (הרב בן דהאן) והיה ממונה גם על הקשר עם חוקרים פרטיים שנשכרו על ידי הנתבעת לעבודות איתור בעלים שנעלמו והותירו את נשותיהם עגונות.

התובע העיד לעניין זה (עמוד 14, שורות 24-33, עמוד 15, שורות 1-7): "לשאלת בית הדין, העדים אומרים שבניגוד למה שטענת בתצהירך, מעולם לא הוקצה לך חדר או משרד בתחומי ההנהלה ומעולם לא ניתן לך אישור לעשות במשאבי המדינה, אשיב, אני יכול להראות את כל הניירות שמראים שישבתי אצל זלמן, כתבתי איתו כל דו"ח, הוא כתב, אני חתמתי, הוא כתב ביחד איתי, יותר מזה, אני הייתי כותב על הניירות של הנהלת בתי הדין. לגבי העדות שלהם, בהתחלה ברח' כורש ישבנו בחדר זלמן, שמואל גמליאל, הרב אשר ארנטרוי, יהודה גורדון ואני. זה היה חדר מול המזכירות של הרב אלי. בצד שמאל היו שני שולחנות, בסוף החדר שולחן אחד. היתה שיטה שמי שצריך שולחן אד הוק השתמש בשולחן. השולחן הצדדי היה של זלמן. כשישבתי ולמדתי אז ישבתי בצד. כשאני ישבתי איתו אז ישבתי מולו. היה לי גם ת"ד ברח' כורש עם שמי. אם הייתי צריך לשלוח פקס הייתי שולח פקס. לא שאלתי מישהו, אתה יכול לכתוב בשבילי. אני כתבתי מכתבים. הכל אני עשיתי בתוך המשרד. אמנם לא היה לי נייר משלי. כשעברו לכנפי נשרים הייתי כימעט 200 יום בשנה בחו"ל, וכל אחד מבין שאין אפשרות לתת לי חדר משלי. אני גם צריך להכין תיק, לנסוע לעגונות, הרבה עבודות בארץ זה לא לשבת על הכיסא. כשהלכתי להתייעץ עם רבנים שלא במסגרת בית הדין, אתה יושב אצלם שעה, 5 שעות, הייתי יושב אצל זלמן באופן קבוע, היה לי מדף משלי, כל התיקים נוהלו על ידי בתוך החדר שלו, השתמשתי בטלפון, בפקס, שתיתי, אכלתי.

הראיות עשויות להיות שכרו של עובד מקביל אשר ביצע עבודה דומה; טבלת השכר בהסכמים קבוציים רלוואנטיים; שכר ראוי לעובד שכיר באותו מעמד כפי הנלמד ממקורות חצוניים; או ראיות לגבי שכר חלופי שהוצע או נקבע בין הצדדים עצמם, ככל שהיה כזה, הכל בהתאם לנסיבותיו הספציפיות של המקרה ושיקול דעתה של הערכאה הדיונית בפניה מובאות הראיות.

...

לטענת התובע, שנתמכה בראיות שהובאו בפנינו והמקובלת עלינו, התובע ביצע עבודות נוספות החורגות מתחום החקירה (שהנו אך שלב בסיסי והתחלתי בטיפול בתיק של התרת עגונה), כגון: ניהול משא ומתן ושכנוע הבעלים למתן גט וביצוע גיטין בפועל, עבודות שדרשו התמצאות בדינים ההלכתיים והיותו של מבצע הפעולה שומר תורה ומצוות (טענת התובע נתמכה בין היתר, במכתב סגן היועץ המשפטי לשיפוט רבני, עו"ד מיכאל אביטל, לועדת המכרזים מיום 21.1.02 שצורף לתצהיר התובע וסומן דף 4 למסמך שסומן "סעיף 36 לתצהיר 8 מסמכים").

אני סבור שיש לדחות את רוב סעיפי התביעה בגלל הסכומים הגבוהים שקיבל התובע לפי השכלתו.

אני סבור שיש לקבל את תביעות התובע להודעה מוקדמת בסך 11,349 ₪ ולדמי הבראה בסך 2,28 ש"ח בלבד ולפסוק לו שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ בלבד.

____________________ נציג ציבור אברהם שלו סוף דבר ברוב דעות של השופט גולדברג ונציגת הציבור גב' נירה עילם, התביעה מתקבלת כאמור בסעיף 95 לחוות דעתם ונפסק לתובע שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח כאמור בסעיף 96 לחוות דעתם.

אף שישיבות הבוררות לעיל תועדו בפרוטוקולים מסודרים, הקליטו המבקשים בסתר את הדיונים, ללא הרשאה ובנגוד להוראות תקנון הבורסה האוסר הקלטה, תמללו את ההקלטות, ועתרו לתיקון הפרוטוקולים המוקלדים שניהלו הבוררים בטענה כי הנם "משופצים", בהיותם משמיטים עדויות על מעשים לא חוקיים וסחר בפתקים, באופן המחייב המרתם בתמלולים שנערכו ע"י המבקשים.

למותר לציין כי גם עת עסקינן בדיון המתנהל ב-ד' אמות בית המשפט, לא תתערב ערכאת העירעור בהחלטת הערכאה הדיונית שלא להתיר הקלטת הדיון: "...בית הדין הרבני הגדול סרב לאפשר לעותרת להקליט את הדיון בערעוריה... מדובר בהחלטה הנוגעת לאופן הדיון בבית הדין הרבני בנושא המסור לשיקול דעתו. העותרת לא הצביעה על חריגה של בית הדין הרבני מסמכותו, על פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי או על סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי" (בג"ץ 403/14 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, ניתן ב-21.01.2014).

הפסיקה הכירה גם בכך שבמקרים מתאימים קיימת הצדקה מהותית לאי מתן היתר להקלטה, מקום בו זו נועדה להתנגחות במותב היושב בדין או לסרבולו של ההליך: "ככלל תהיה הצדקה לאי-מתן ההיתר כאמור רק באותם מקרים, מועטים יחסית, בהם קיים בעיני השופט חשש מבוסס להווצרות מצבים מביכים... אם יאמר עורך הדין, כי בדעתו לערוך הקלטה, שכן מצפה הוא, על סמך ניסיון העבר, לאי-דיוקים בניהול הפרוטוקול, וכי רוצה הוא להכין מראש ראיה, שבעזרתה יוכל לתקוף את מהימנות הפרוטוקול, אזי ניתן לראות בכך היתנהגות בלתי מנומסת מצד עורך הדין ואף משום היתגרות בבית המשפט, ובנסיבות כאלה אין לראות פגם באי-מתן היתר..." (בג"ץ 305/89 ניר נ' בית משפט השלום (תעבורה) מחוז חיפה, פ"ד מה(3) 203, 212-213, פסק דינו של כבוד השופט בך) כאשר עסקינן בבוררות, האמורה להוות חלופה יעילה ומהירה לפיתרון סכסוכים - לא כל שכן.

נותר איפוא לידון בטענת המבקשים, שבמהלך הדיון בעל-פה קיבלה מעמד בכורה, לפיה הסיכסוך בינם לבין המשיבים אינו בריר מ"שהסכסוך העיסקי קשור בטבורו לעבירות מס לכאורה", וכן מחמת שהוא כרוך ב"סחר בפתקים".

...

סיכומו של דבר - לא הוכחה כל עילה המצדיקה את התערבותו של בית המשפט בשלב מוקדם זה של דיוני הבוררות, וכל שהצליחו המבקשים להוכיח הוא כי אין דעתם נוחה מבירורה לגופה של התביעה הכספית שהגישו נגדם המבקשים, וכי בדעתם לנקוט בכל צעד אפשרי על מנת למנוע בירור זה. על המבקשים להפנים כי האכסניה המתאימה לבירור הטענות שבפיהם כלפי תביעת המשיבים היא הבוררות, וגם אם פסק הבוררות שיינתן בסופו של ההליך לא יישא חן בעיניהם, עדיין יהא עליהם למצות הליך שמיעה מחודשת בפני ערכאה שניה של בוררים, בטרם יפנו לבית המשפט.

התביעה, על כל חלקיה, נדחית.

המבקשים ישלמו למשיבים 1-2 בגין הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד סך של 75,000 ₪ המזכירות תשלח העתק פסק הדין לכל הצדדים.

האמור לעיל לא מותיר ספק כי הצדדים התכוונו לקביעת הסדר שכר טירחה של תשלום סכום קבוע מראש בגין היתגוננות התובעת בתביעת הגירושין שהתנהלה בבית הדין הרבני בנתניה.

לפי הנתבע, במהלך הפגישה השמיע מר דגן איומים אלימים כלפי בעלה לשעבר של התובעת אשר גרמו לו לחוש מאוים, בנוסף לכך שהתובעת דרשה ממנו שיציג בפני בית הדין הרבני מצג שקרי אודות מר דגן ומעמדו כלפי התובעת (ר', בין היתר, סעיפים 50 - 58 לסיכומי הנתבע).

ואולם, עיון בפניית הנתבע לועדת האתיקה מלמד כי בין כל ההנחיות שבקש הנתבע מועדת האתיקה, הפנה הנתבע את השאלה "האם עלי להגיש בקשה לבית הדין הרבני לשיחרור מייצוג במקרה הנ"ל" ולא ביקש את אישור הלישכה על מנת להתפטר מייצוג התובעת, כנטען כאמור (הנתבע בעצמו עמד על כך בעדותו - עמוד 53, שורות 2 - 3).

לטענה כי נותרה עבודה רבה בהליך הגירושין, התובעת ביקשה להוכיח באמצעות צירוף נספח 11 לתצהירה המהוה שלל מסמכים אשר כלל לא ברור מהם; על ידי מי הוכנו; האם הוגשו בפועל במסגרת ההליך בבית הדין הרבני ואם כן על ידי מי - כי לאחר התפטרותו של הנתבע נותרה עוד עבודה רבה בהליך הגירושין.

...

מצאתי כי הנתבע עשה כל שביכולתו על מנת לייצג את האינטרסים של התובעת נאמנה, תוך שמירה על יחסי האמון בהם הוא חב, ודין טענות התובעת בעניין קיומה של רשלנות מקצועית - להידחות.

בהקשר זה, ר' והשוו דברי בית המשפט העליון במסגרת רע"א 4253/14, יוגב חלפון, עו"ד נ' שמן משאבי גז ונפט בע"מ [29.12.2014]: "לבסוף, לא אוכל לסיים החלטתי זו בלא התייחסות ללשון הבוטה והמשתלחת שבה נוקט המבקש בכתבי הטענות מטעמו." ראוי היה כי התובעת ובא כוחה ידעו לרסן את הדברים הנכתבים, שחור על גבי לבן, בנוגע לנתבע, גם אם סבורים הם כי אמת בדבריהם.

סוף דבר התביעה נדחית, בחלקה הארי, ומתקבלת באשר להשבת מחצית שכר הטרחה שגבה הנתבע בגין הטיפול בתביעת הנזיקין, קרי סך של 20,000 ₪.

מוריס מסר לו קופסת נעליים ובה גזרי עתון, שהוכנו מראש על-מנת לדמות שטרות כסף.

העותר סבור, כי בשיטת משפט אדוורסרית אין זה ראוי שבית המשפט יחרוג ממסגרת הטענות המועלות בפניו על-ידי הצדדים, בודאי לא במקרה כגון זה שבפנינו, שבו פיצול הגרסה הוא, לדעת העותר, "מאולץ, מלאכותי ובכבוד הראוי אבסורדי". זאת ועוד, העותר טוען כי הסברה, שהביע בית המשפט העליון בפסק-הדין נשוא הדיון הנוסף, לפיה מוריס ניפק לאבישי את הפרטים בנוגע לחלקו השני של הארוע, מעוררת את החשש שמא מסר לו גם את הפרטים הנוגעים לחלקו הראשון, ומציגה את מוריס כעד שמסר גרסה כוזבת, הפליל את אבישי, על לא עוול בכפו, למצער לגבי מעורבותו בחלקו השני של הארוע, והכין את אבישי כעד שקר שיתמוך בגירסתו.

מכל מקום, כאשר מביאים בחשבון את העובדה, כי דוקא החלק שנסתר באמצעות טענת האליבי, הוא החלק המהימן-לכאורה, והמפורט ביותר, בגירסתו של אבישי; וכאשר לא מצאנו בידינו סכין מנתחים, באמצעותה נוכל לחתוך בדבריו של אבישי ולבור מתוכם, בזהירות ראויה ובודאות מספקת, את החלק המהימן שבהם – אם בכלל קיים חלק כזה; וכאשר המדינה עצמה לא תמכה בתזת הפיצול וממילא לא עשתה כל ניסיון ליתן בידינו סכין מנתחים שכזו – קיים עירפול רב מדי מכדי שנוכל לסמוך על תיזה זו, תוך העדפתה על-פני עדותו של אבישי בבית המשפט.

באותו מעמד ביקשַנּוּ בא-כוחו של זגורי, עו"ד פלדמן, כי נורה על עריכת דיון נוסף בסוגיה שעניינה הוא "בית-משפט המדבר בשני קולות". ומה היו אותם שני קולות? היה זה קולו של בית-המשפט העליון בע"פ 4532/01 מדינת ישראל נ' אבישי לוי (לא פורסם) שהכריז על זיכויו של אבישי לוי, ובצידו קולנו-שלנו בערעוריהם של זגורי ושל המדינה, בהכריזנו על הרשעתו של זגורי כמבצע-בצוותא של עבירת רצח.

...

פסק-הדין נשוא הדיון הנוסף ניתן על-ידי חברַי, השופטים מ' חשין, ט' שטרסברג-כהן וא' א' לוי, ובו נדחה ערעורו של העותר, משה זגורי (להלן: זגורי או העותר), על הרשעתו בבית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד ס' הנשיא ח' פיזם והשופטים ש' שטמר וב' בר-זיו), בעבירות הבאות: קשירת קשר לביצוע פשע (עבירה לפי סעיף 499(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)); שוד בנסיבות מחמירות (עבירה לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין); רצח במזיד (עבירה לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין בשילוב עם סעיף 34א לאותו חוק) והצתה (עבירה לפי סעיף 448 לחוק העונשין).

ובפיסקה 32: אם ניטול מגרסאותיו של אבישי, כפי שעשה הוא עצמו, רק את הקטע בענין הנסיעה לגלבוע כפי ששקלנו לעשות - נעלמים לכאורה כאינם הקשיים שניצבו בפני הערכאה הראשונה.

על כן יש לדחות את הערעור כולו.

לדעתי, כיוון עצמו בית-המשפט לדרך צדדית ומתוך כך הגיע למסקנה שהגיע.

הטיעונים בערעור טיעוני ב"כ המערער: בתמונה ישנם 6 כלי רכב, אין על כך מחלוקת, למרות שרכב אחד בנתיב הנגדי ולמרות ש-3 כלי רכב רואים בקושי רב, יש זמן השעייה שרכב כלשהו עובר יש זמן השעייה של מספר שניות עד שהמצלמה נכנסת לפעולה.

תקנה 5 לתקנות הנ"ל נקבע: "(א) צילום יוגש לבית המשפט בידי תובע בצירוף תעודת עובד ציבור, תצהיר או חוות דעת מומחה (להלן – תעודות), שהוכנו על בסיס האישורים כאמור בתקנה 4, אם לא הוכן האישור מראש כתעודות". אופן עריכת והגשת תעודת עובד ציבור, מוסדר בסעיפים 25 – 23 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"ה – 1975 (להלן – פקודת הראיות).

סעיף 24(א) לפקודת הראיות קובע כי תעודת עובד ציבור תיערך "לפי הטפסים הקבועים בתוספת הראשונה או בדומה להם ככל שאפשר". לפי סעיף 25(א) לפקודת הראיות, מוקנית לתעודת הציבור מעמד עצמאי שכן דינם כדין עדות בבית המשפט: "חוות דעת תעודת רופא ותעודת עובד ציבור שהוגשו כראיה לבית משפט, דינם כדין עדות בשבועה...

...

באשר לטענה לפיה לא ניתן היה לקבוע וודאית כי רכב המערער, המופיע בתמונה שצולמה ע"י מד המהירות האלקטרוני, הוא הרכב אשר נסע במהירות גבוה מעל למותר ובכך הפעיל את אותו מד – גם כאן מדובר בטענה שביהמ"ש קמא נדרש לה, ולאחר ששמע טיעוני הצדדים, וביחוד לאחר שזומנו עדי התביעה, שמע עדויותיהם והתרשם מהם באופן ישיר הרי לא נותר לביהמ"ש אלא לבחון האם קיים פסול או פגם כלשהו בהכרעת הדין המתייחס לשאלה זו. לאחר שעיינתי בעדותם של כלל הנוגעים לעניין, ובהחלט לעדותם ולחקירתם הנגדית של עורכי התע"צ, הגעתי לכלל מסקנה כי לא קיים כל פגם ו/או פסול הדורש היתערבות ביהמ"ש זה. עדי התביעה נתנו הסבר המתקבל על הדעת בכל הקשור לדרך עבודתם, וכן לדרך פעולתו של מכשיר מד המהירות.

סופו של דבר, ולאחר שעמדתי בהרחבה על הטיעונים שעלו בערכאת הערעור, מצאתי כי אין לקבל את הערעור.

אשר על כן, אני מורה על דחיית הערעור.