הנתבע טען מנגד, כטענת סף, כי התובעים נעדרים תשתית חוקית ומשפטית לניהול בית הכנסת ולהגשת תביעה זו. לטענתו, התובעת, האגודה העות'מנית (להלן: "האגודה") אינה פעילה והתובע 2 (להלן: "התובע") אינו חבר באגודה, אינו חבר העמותה שנרשמה תחת האגודה בשנת 2000, מעולם לא נבחר כדין, ולא הציג כל בסיס חוקי להוכחת מעמדו כגבאי ו/או כחבר בוועד הפועל של בית הכנסת.
במשך כל השנים, בית הכנסת לא זכה לתשומת לב ראויה מהעירייה וכל הפעילות שלו נעשתה מכספי תרומות שגייסו חברי הוועד, אלא שבחודשים האחרונים שלפני הגשת התביעה, חברי ועד בית הכנסת התמודדו עם פעולות שונות מצד הערייה, שמטרתן להקשות על מתפללי בית הכנסת, ככל הנראה נוכח העובדה שבועד בית הכנסת היו חברים שלא "יישרו קו" עם ההתנהלות הפוליטית של הערייה.
בהמשך לכך ומאחר והתובע לא שיתף פעולה עם מתפללי בית הכנסת ונציגי הערייה, הוחלט להציג אלטרנאטיבה ניהולית בבית הכנסת, אליה התגייס הנתבע.
קבוצות שונות של אנשים המקיימים פעילות משותפת, בהקשרים ובמקומות שונים, בין אם בעינייני דת, חינוך או חברה, בוחרות בחברי ועד, בדרך כלל לצורכי ייצוג חצוני, איסוף כספים, ניהול וארגון הפעילות אשר לשלמה התארגנו או המקום בו מיתנהלת, ועדיין אין בכך כדי להפוך בהכרח את הקבוצה או ההתארגנות להתאגדות משפטית.
גם אם בסופו של יום, ניתן יהיה להחיות את הפעילות באגודה מול רשות התאגידים (ואין זו השאלה העיקרית הרלוואנטית לענייננו), הרי שלא ניתן להיתעלם מהעובדה כי הפניה עם המסמכים הרלוואנטיים אל הרשות, נעשתה לאחר הגשת התביעה, כאשר ברור כי המעמד המשפטי של האגודה חייב להבחן גם בזמנים הרלוואנטיים למועד הגשת התביעה.
...
טיעון זה אין בידי לקבל, שכן שאלת הסילוק על הסף בענייננו אינה נבחנת אך על רקע זהותם או מעמדם של התובעים, אלא בזיקה לסעד אליו עתרו.
במצב דברים זה, ומכל הנימוקים שקובצו לעיל, אני סבורה כי יש להורות על סילוקה של התביעה על הסף.
סוף דבר
לאור המקובץ, אני מורה על מחיקת התביעה על הסף.
