מעמד משפטי של הנחיות מפקח הביטוח

מעמד הצד השלישי בביטוח אחריות רשאי המבטח - ולפי דרישת הצד השלישי חייב הוא - לשלם לצד השלישי את תגמולי הביטוח שהמבטח חייב למבוטח, ובילבד שהודיע על כך בכתב למבוטח 30 ימים מראש והמבוטח לא היתנגד תוך תקופה זו; אולם טענה שהמבטח יכול לטעון כלפי המבוטח תעמוד לו גם כלפי הצד השלישי.

פסיקה רלוואנטית (לפי סדר כרונולוגי) להנחיות המפקח על הביטוח יש תוקף משפטי מחייב בית המשפט העליון קבע כי להנחיות שהמפקח על הביטוח נותן לחברות הביטוח יש תוקף משפטי מחייב, וחברות הביטוח מחויבות לפעול בהתאם להנחיות, שאחרת יהיו חשופות לסנקציות משפטיות רלוואנטיות [ראו רע"א 10641/05 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אסולין (פורסם בנבו, 4.5.06) וכן רע"א 2121/14 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אייש (פורסם בנבו, 8.7.14)].

יתכן מאוד, וכך אכן עולה מקריאת הפסיקה שנסקרה לעיל, כי בתי המשפט, שתוכן פסיקתם היה שונה מתוכן ההנחיות, כלל לא היו מודעים לקיומן של ההנחיות ובעלי הדין באותם מקרים לא העלו בפניהם את הטענה לפיה יש ליתן תוקף תחולה להנחיות.

...

טענות הנתבעת 2 · בכתב הגנתה מעלה הנתבעת 2 טענת הגנה מרכזית אחת, לפיה דין התביעה להידחות נגדה (על הסף) בהיעדר עילה ו/או בהיעדר יריבות, וזאת "שכן על פי חוק חוזה הביטוח ו/או על פי דיני הביטוח ו/או על פי הדין הכללי ו/או על פי תנאי הפוליסה, אין לתובעת כל עילה ו/או יריבות כנגד הנתבעת, וזאת, בין היתר, משום שמבוטח הנתבעת לא הודיע לה על אירוע התאונה הנטען בכתב התביעה ולא הציג רישיון נהיגה בר תוקף, כפי שהיה מחובתו לעשות עפ"י תנאי הפוליסה ועפ"י הוראות חוק חוזה הביטוח, וזאת על אף פניות חוזרות מצד הנתבעת, ולפיכך אין הנתבעת חבה בכיסוי ביטוחי כלפי הנתבע 1 ו/או כלפי מי מטעמו ו/או כלפי הרכב נשוא כתב התביעה". · הנתבעת 2 מאשרת כי היא ביטחה את המשאית במועד התאונה, אך אינה מציינת את פרטי המבוטח בפוליסה (פרט לציון הטענה שהנתבע 1 אינו המבוטח בפוליסה ושהנתבעת 2 אינה יודעת מיהו הנתבע 1, טענה שתתברר בהמשך כבלתי נכונה) ואת פרטי הנהגים המורשים לנהוג במשאית עפ"י הפוליסה (הנתבעת 2 לא צירפה את פוליסת הביטוח הרלוונטית לכתב הגנתה ואף לא פירטה אותה ברשימת גילוי המסמכים בכתב ההגנה).

המסקנה המתחייבת הינה אפוא שהנתבעת 2 לא הוכיחה אילו פעולות חקירה נעשו במשך שנים (עד חודש 08/14), והדבר מן הסתם פועל ראייתית לחובתה.

סיכום התביעה מתקבלת במלואה.

מצאתי שאירוע התאונה המפורט בתביעה אכן התרחש בפועל כנטען והוא מקים אחריות בלעדית בנזיקין של נהג המשאית לקרות התאונה ולכל נזקיה, מצאתי שהמשאית המבוטחת אצל הנתבעת 2 בביטוח אחריות נזיקית אכן הייתה מעורבת בתאונה, מצאתי שהוכח (ולא נסתר) שהנתבע 1 אכן היה מעורב (כנהג המשאית) בתאונה, ומצאתי שאין ממש בטענת היעדר הכיסוי הביטוחי שהעלתה הנתבעת 2, הן משעפ"י הנחיות המפקח על הביטוח המחייבות היעדר שיתוף הפעולה הנטען מצד הנתבע 1 עם הנתבעת 2 לא פוטר את הנתבעת 2 מחבות כלפי התובעת ואף לא מהווה כלל טענת הגנה קבילה מצידה, והן מששוכנעתי כי הנתבעת 2 לא עשתה די ולא ניצלה את ההזדמנויות הרבות ואת הזמן הרב שהיה בידיה לצורך איתור הנתבע 1 ולצורך גביית גרסה ממנו לגבי נסיבות התאונה.

יפים לעניין זה דבריו של השופט מ' זילברג, אשר ציין כי "העיזבון, כלומר: כלל נכסי המת העוברים בירושה אל היורש, אינו הוא גופו גוף משפטי, ואין לו – בנפרד מן היורשים או הזכאים האחרים או מנהליו – שום מעמד עצמאי באיזה משא-ומתן משפטי שהוא" (ע"א 148/53 מ. פנץ ו"אגד" בע"מ נ' פלדמן, פ"ד ט 1711, 1719 (1955) [ההדגשה במקור – א' ג']; ראו עוד אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 101 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן – גורן))".

יחד עם זאת, זכאית התובעת לנהל הליכים ישירים כנגד המבטחת, הנתבעת 2, ובאופן מעשי כך גם נהגה (ראו לעניין זה סעיף 68 לחוק חוזה ביטוח, תשמ"א- 1981 וכן את הנחיות המפקח על הביטוח.

...

בנסיבות אלו, כבר בשלב זה אני דוחה את התביעה כנגד העיזבון.

אוסיף ואציין שגם מיקום הנזקים ברכבים השונים ובמיוחד ברכב התובעת מחזק את המסקנה , שרכב התובעת שנפגע בחלקו הקדמי היה זה שנכנס לצומת לא פנוי ופגע ברכב הפרטי בצד השמאלי קדמי.

סוף דבר: לאור האמור לעיל, אני דוחה את התביעה.

לעניין ההוצאות- התובעת תשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪ (כולל מע"מ), וכן שכ"ט מומחה מטעם הנתבעת (מר מליחי עזריה) בהתאם להצגת קבלה, וכן שכר עדות מומחה (מר מליחי) ושכר עדות העד שהיה נהג הרכב השלישי (מר אורי ארז), בהתאם להחלטתי בדיון מיום 10.07.16, וזאת תוך 30 יום.

מעמדה הנורמאטיבי המחייב של הנחיה זו נדון כאמור בעיניין אסולין שם קבע בית המשפט כי להנחיה, כמו גם לסנקציה שנקבעה בה, מעמד מחייב.

משמעותם המעשית של הדברים היא שמבטח המנהל הליך משפטי לא יוכל לטעון בו טיעונים החורגים מן הטיעונים שטען בהזדמנות הראשונה שבה דחה את תביעת הביטוח.

חריג זה אף עוגן בהנחיה משלימה של המפקח על הביטוח מיום 29.5.2002, הקובעת כי: 'חברת הביטוח רשאית להעלות נימוקים נוספים מעבר לנימוק שהובא לידיעת המבוטח בהזדמנות הראשונה, רק מקום בו מדובר בעובדות ו/או נסיבות שנוצרו לאחר אותו מועד או אם לא היה ביכולתה של חברת הביטוח לדעת עליהם, במועד בו דחתה את התביעה'.

...

ו – סוף דבר אני מקבלת את התביעה כנגד הנתבע וכנגד הנתבעת, ומחייבת אותם לשלם לחברת החשמל, ביחד ולחוד, סכום של 8,919 ₪.

נוכח היות הנתבעת בגדר "מבצע עבודה" לפי תקנות הבטיחות בעבודה, אני קובעת שביחסים הפנימיים בין הנתבע לבין הנתבעת, יישא הנתבע ב-40% מן החבוּת, ואילו הנתבעת תישא ב- 60% מן החבוּת.

אני דוחה את טענת מנורה להיעדר כיסוי ביטוחי, ומחייבת אותה לשלם את הסכום בו חויב הנתבע (בניכוי דמי השתתפות עצמית בהתאם לרשימת הפוליסה: 2,500 ₪ (עיינו בעמ' 10 של רשימת הפוליסה)).

בית המשפט העליון חזר על הדברים ברעא 3863/15 לוי יצחק רחמני נ' Liberty Mutual Insurance Europe Limited (9/11/15) ועמד על כך, שההנחיה של המפקח על הביטוח מבוססת על כמה אדנים.

משמעותם המעשית של הדברים, היא שמבטח המנהל הליך משפטי לא יוכל לטעון בו טיעונים החורגים מן הטיעונים שטען בהזדמנות הראשונה שבה דחה את תביעת הביטוח, אלא בנסיבות שמדובר בטענות עליהן לא יכל לדעת המבטח או בנסיבות חריגות שיצדיקו סטייה מהנחיית המפקח, בהן הצדק זועק נגד יישום ההנחיה.

ללא ספק, ללא פעולות התובע, מעמדו כגנן-2, הניסיון והמומחיות שיש לו בגישה למכרזים, תימחור, ניהול משא ומתן, הפעלת קבלני המשנה ופקוח לא היו הכנסות לחברה.

...

המומחה התייחס לחוות הדעת מטעם הנתבעת לפיה התובע כשיר לעבודה ניהולית וקבע שמסקנה זו אינה משקפת את המציאות במקרה זה היות ומדובר באדם חסר כל השכלה ניהולית, וכל הכשרה ניהולית ושאינו כשיר בשום פנים ואופן לעבודה ניהולית מכל סוג שהוא.

המומחה השיב שלא מקובל עליו שהתובע מסוגל לעבודה במשרה מלאה אבל בהנחה שהוא אכן עושה כן, אז המסקנה שלו תשתנה.

סוף דבר התובע לא הוכיח את התנאים הנדרשים בפוליסת הביטוח על מנת לקבל תגמולי אובדן כושר עבודה מלא או חלקי, ומשכך אין מנוס אלא להורות על דחיית התביעה.

הנתבע טוען כי פסק-הדין בהליך המקביל יוצר כלפי המבטחת מעשה בית דין, ולכל הפחות השתק פלוגתא, בכל הנוגע למניעיו של הנתבע בעת מתן המידע הכוזב; אגב כך, כי בית משפט זה אינו יכול לפעול כמעין ערכאת ערעור על בית המשפט בהליך המקביל; כי גם לגוף העניין מסתבר שלא היתה כוונת מרמה, בין היתר נוכח זאת שעצם השכרות לא היתה מונעת כסוי בטוחי, כך שלא היה אינטרס לכחש בעיניין זה; כי ממילא המבטחת מוגבלת לנימוקים שפורטו במכתב הדחייה; כי אין תשתית משפטית להסרת כסוי, נוכח העידר כוונת מרמה ביטוחית בליבו; וכי על כן עליה לעמוד מאחורי הפוליסה, ולשלם לנפגעי התאונה את המגיע להם.

הנובע מהן – לא. פועל יוצא מכך הוא, שבחינה מחדש של מסקנות בית המשפט בהליך המקביל אינן בגדר פעולה ערעורית או מעין-ערעורית, אלא דיון באותן עובדות, שעה שאין עדיפות, ואין מעמד חלוט, לפסק-הדין הראשון שעשה כן. המבטחת רשאית לטעון לדווח כוזב סוגיית נפקות מכתב הדחייה הראשוני של תביעת הביטוח (שם רק דובר על אי שתוף פעולה, אם כי תוך ההקשר של דיווח כוזב, כמובא לעיל), והאפשרות להוסיף עילות דחייה נוספות (כגון: דיווח כוזב), נדונו רבות בפסיקה.

בין היתר, נכון היה בית המשפט העליון שם לקבל כי נוסף על ההסתייגות שהכניס המפקח עצמו להנחיותיו, עשויה להמצא הצדקה להתיר לחברת ביטוח להעלות טענה חדשה, "כגון שנטען למירמה של המבוטח". אמנם, באותו עניין היתייחס פסק-הדין למקרה ספציפי (שנידון בבר"ע (חי') 1636/04 מנורה נ. ד.ס.א.ל. מרחבים), בו המירמה היתה בעצם העובדות שהקימו את התביעה, שזהו מקרה קצוני יותר מאשר דיווח כוזב, בלבד, אולם איני רואה כי יש הצדקה למתוח דוקא שם את הקו.

...

מסקנה ותוצאה למעשה הפועל היוצא הוא, שבדין שללה ממנו המבטחת את הכיסוי הביטוחי, גם כלפי נזקי צד ג' (כלומר: מבוטח התובעת כאן ודומיו), ועליו יהיה לשאת בנזקים אלה בעצמו.

בהתאם, אני מקבל את התביעה, אולם דוחה את ההודעה לצד שלישי נגד המבטחת.

התוצאה היא, שאני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 17,642 ₪, בצירוף האגרה (כפי ששולמה), כשסכומים אלה נושאים הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד היום, ובצירוף שכ"ט עו"ד בסך 3,096 ₪.