ביום 14.5.1990 האם ויתרה על אזרחותה הישראלית לאחר שנישאה לתושב האיזור.
יתר על כן, מעיון בפרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 24.4.2017 בבית-המשפט העליון בעתירה השנייה, עולה כי בא-הכוח דאז, עו"ד סיף ותד, טען לפרוטוקול את הטיעונים שהעותר מעלה בעתירתו לפניי ("העותר 2 נולד בישראל...", ושוב: "העותר 2 נולד בישראל. האימא ויתרה על אזרחותה בשנת 1990 כשהוא היה אזרח ישראלי מכוח לידה. אנחנו בכל זאת מדברים על אזרחות. לא על מעמד שניתן לבטלו ולקבלו חזרה": מש/5).
כב' השופט מזוז העיר כי כיום השבת האזרחות מכוח האימא כבר אינה רלוואנטית שכן העותר (כמו יתר אחיו) כבר בגיר ונשוי לבת-זוג מהאיזור.
הראציונאל לכך הוסבר בבג"צ 3631/07 תאופיק נ' שר הפנים (29.11.2009), פס' 2:
"נוהל דוניה עאבד הבחין איפוא בין האם לילדיה, כאשר לראשונה מושבת האזרחות באורח אוטומטי, בעוד ילדיה נדרשים להוכיח כי השתקעו עם האם בישראל. המשיבים טענו בתגובתם, והדברים מקובלים עלינו, כי קיימת אפשרות שגם לאחר השבתה של האזרחות לאם ימשיכו ילדיה להתגורר באיזור – לדוגמה כאשר האם ממשיכה לשהות עימם שם או כאשר הילדים בוחרים להתגורר עם אביהם או עם מי מבני משפחתו. זו הסיבה לדרישת הוכחתו של מרכז החיים עבור הילדים כפי שנקבע בנוהל".
בנסיבות המקרה שלפניי, העותר ואחיו לא הוכיחו בזמן אמת (במחצית הראשונה של שנת 2006 בהתאם להסדר עליו הוסכם בעתירה הראשונה) כי מרכז חייהם היה בישראל.
...
במסגרת התגובה המקדמית, עתר המשיב לדחות את העתירה על הסף, וניתנה לב"כ העותר אפשרות להגיב על כך. לאחר שעיינתי במכלול החומר שהוגש, אני סבורה כי דין העתירה להידחות על הסף ואף לגופה.
נוכח קיומו של מכתב כאמור, ובהעדר כל ראיה אחרת מצד העותר, אני סבורה כי לא נסתרה חזקת התקינות המנהלית לכך שביטול האזרחות של האם ושל בנה העותר (שהיה אז קטין כבן שנתיים) נעשה כדין על-סמך ויתורה המלא של האם.
המסקנה לפיה חזקת התקינות המנהלית לא נסתרה בנסיבות המקרה דנן, מתבקשת גם נוכח השיהוי הכבד בהגשת העתירה, שמקשה מאד להתחקות אחר אירועים שהתרחשו לפני כ- 30 שנים כמוסבר לעיל.
אשר על כן, ונוכח מכלול הטעמים שפורטו, העתירה נדחית על הסף, ומעבר לנדרש היא נדחית גם לגופה.
