אמנם משביה"ד ייווכח לדעת כי טובתם בשלב זה להיות אצל אחד ההורים, הרי שכאשר ביה"ד מגיע למסקנה כי זכותו של אותו הורה להעתיק את מקום מגוריו, אזי גם אם הדבר יביא לפגיעה מסוימת באיכות הקשר עם ההורה השני, נכון הדבר שביה"ד ימליץ להמנע מלנקוט בצעד זה, עם זאת, ביה"ד לא יוכל לאסור על ביצוע המעבר, כל עוד טובת הקטינים תהיה השארותם בחזקת אותו הורה, אף לאחר המעבר.
לדבריהם אף המהרשד"ם לא בא לשלול באופן גורף מעבר של האם לעיר אחרת, אלא כאשר הדבר יביא לפירוד משמעותי בין האב לילדיו:
"אכן נראה, דהני טעמי שעליהם ביסס הרשד"ם ז"ל את דינו לא שייכי אלא בעובדה שנשאל עליה שהאם החליטה לחזור משאלוניקי - ששם היה מקום מגוריה עם בעלה למולדתה ולמשפחתה עיר בלארסו שלפי מ"ש הרשד"ם שם, המרחק ביניהם הוא מהלך ב' או ג' ימים וגם סכנת דרכים כרוכה בנסיעה זו, אשר לפי המצב של אותם הימים הרי מרחק כזה פרושו הפרדת הילדה מאביה לאורך ימים. ועל גופא דעובדה זו השיב הרדב"ז בתשובה הנ"ל. לא כן במקרה דנן שריחוק מקום זה לא מונע את האב מלבקר את בתו כמה פעמים בשבוע [...] ולכן מסתבר הדבר שבמרחק כזה אשר נסיעה של שעה - שעתיים מבדילה בין מקום של האב למקום מגורי האם לא ישתנה הדין מה שקבעו חז"ל בת אצל אמה, כמו שלא תשתנה הלכה הנז', כשהורי הילדה שניהם גרים בעיר אחת, אלא שדירת האב בקצה העיר מצד אחד, ודירת האם בקצהו השני ופשוט כי תקנה זו שקבעו חז"ל בת אצל אמה לא ניתנה לשיעורין כאלה."
ועיין עוד בשו"ת נופת צופים (אבן העזר סימן צא).
אך מצד שני, לא ניתן להיתעלם מהעובדה שלאב יש גם זכויות בעצם הקשר עם ילדיו, דבר הבא לידי ביטוי אף בזכויותיו במעשי ידיהם, וכמובא במהרשד"ם הנ"ל.
יתירה מכך, הגע בעצמך, לו יצויר מקרה בו האם במעשיה הביאה לפירוק הנישואין, לאחר מכן החליטה להוסיף שבר על שברו של איש נעוריה ולהרחיק נדוד עם ילדיה, ובכך להותירו לאנחות, האם יעלה על הדעת שהאב יאלץ לשאת לבדו בהשלכות "מרחיקות הילכת" תרתי משמע, של גרושתו, ולשאת לבדו בנטל מן הנסיעות וההוצאות הכבדות שנגרמו לו על לא עוול בכפו.
על כן, גם במקרה שלפנינו, זכותה של האם לעבור להתגורר כבקשתה, בסמיכות להוריה, וכפי שהצהירה בפני ביה"ד, שתתגורר באיזור [.
...
וכבר כתבנו לאחרונה בפסק דין אחר שאין לעשות מחלוקת בין פסקי דין אלו ונצטט ממנו:
"נראה לנו שאין לעשות מחלוקת, האם זכות האב לראיית הילדים היא זכות או חובה. שניהם נכונים אלא שיש שני מישורים לדבר. בין אדם למקום, צודק מי שאומר שזאת חובתו של האב כלפי בנו לראות את בנו לעתים קרובות לצורך התפתחותו התקינה. אולם במישור שבין אדם לחבירו כאשר ישנה התדיינות משפטית בין האב והאם הרי שיש לראות בבקורים זכות של האב והוא רשאי לתבוע את האם ולעמוד על זכותו לראות את בנו באופן סדיר ותקין".
לכן נראה לנו שעל דרך של פשרה יש להטיל את עיקר הנטל על האב מכוח חובתו לקיום הסדרי הראיה.
ביה"ד מבהיר כי זימן לדיון את העו"ס לבקשת ב"כ האב, למרות שאין הכרח להיעתר לבקשה מסוג זה. בהקשר לכך נצטט מפס"ד של ביה"ד הגדול (ערעור 7894-62-1 בהרכבם של הגר"ש דיכובסקי הגר"א שרמן והגר"צ בוארון שליט"א):
"בית הדין, כמו כל בית משפט, רשאי למנות מומחה מטעמו אף ללא הסכמת בעלי הדין. האובייקטיביות של מומחה מטעם בית הדין גדולה יותר ממומחה הממונה על ידי בעל-דין, אשר מטבע הדברים מצפה לתוצאה מסויימת במשפט המתנהל בעניינו. בדרך כלל, יסמוך בית-הדין את ידיו על חוות-דעת המומחה ומסקנותיו ולא יסטה מהן אלא אם קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן. מעמדו העדיף של מומחה מטעם בית הדין מביא גם לכך כי ככלל הוא אינו אמור להיחקר על חוות דעתו אלא ברשות בית הדין, וככל שיש צורך בכך הוא יידרש רק ליתן תשובות בכתב לשאלות הבהרה שיוגשו על ידי בעל-דין. (ראו והשוו: תקנה 258יב(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 וסעיף 8(ד) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995)."
עם זאת, בשל הרגישות הרבה בתיק שלפנינו, ועל מנת למצות את הבירור באופן המיטבי, הורה ביה"ד על זימונה של העו"ס לסדרי דין.
לאור זאת היה מקום לשקול לנקוט בצעדים כלפי ב"כ האב, אך לאחר העיון, ולאור ההערכה שביה"ד רוחש לב"כ האב, שהינו עו"ד ותיק ומנוסה, ומתוך ציפייה שהתנהלות מעין זו לא תישנה, ביה"ד מסתפק לעת עתה בהבהרה זו.
מסקנה
המורם מדברינו הוא שעל פי שורת הדין לא ניתן למנוע מהאם להעתיק את מקום מגוריה, כל עוד אין בדבר פגיעה משמעותית ביכולתו של האב להמשיך לשהות עם ילדיו.
