מסירת כתב תביעה לנתבע בחו"ל

ביום 24.10.23 קבעתי כי: "אין בידי לקבל תגובות מטעם נתבעים שאינם מייצגים ואינם קשורים לנתבע 7, ובודאי כאשר אינם מוסרים פרטים עינייניים, כגון מקום מגורי הנתבע 7, האם מסרו לו את כתב התביעה וכל מטרת התגובה הנה להיתנגד לבקשות שהוגשו ביחס לנתבעים אחרים. לכן אני סבורה כי עמדת הנתבעים 5-6 ו 8-9 ביחס לנתבע 7 אינה רלוואנטית, אם באי כוחם של הנתבעים מייצגים את הנתבע 7 אפילו לצורך דיון בהמצאה יואילו להגיש בקשה מתאימה.

ביום 19.11.2023 הגישו התובעים "תגובה בהתאם להחלטה מיום 24.10.2023". ביום 27.11.23 ניתנה החלטתי על תגובה זו כי "כשמדובר בבצוע המצאה מעבר לטיעונים המשפטיים קיימת שאלה עובדתית, הנוגעת לביצועה בפועל של ההמצאה. התכלית של ההמצאה הנה ליידע את הנתבע בקיומה של התובענה. ככל והנתבע שוהה בחו"ל ברור שההמצאה הפיזית לא נעשתה. שאלה אחרת היא האם יש לראות בבצוע המצאה אל כתובת רשומה כהמצאה הגם והנתבע לא קיבלה בפועל, ושאלת אחרת נוספת הנה מה קורה כאשר נתבע מיתחמק בקבלת כתב תביעה. התובעים מגדילים לעשות ומבקשים כי המצאה לנתבעות 1-4 תבוצע בדרך של המצאה לנתבע 7 כאשר נראה על פניו ובבירור מתגובה זו שהנתבעות הללו לא קיבלו בפועל את ההמצאה שכן ככל הנראה הנתבע 7 אינו שוהה בישראל, כך משתמע מהדברים. לכן כדי שביהמ"ש יוכל לתת החלטה עניינית בשאלה איך לבצע את ההמצאה, והאם לראות בהדבקה בכתובת הרשומה כהמצאה יש להניח בפני ביהמ"ש את התשתית העובדתית המתאימה. ובכלל זה האם הנתבע 7 שוהה בישראל אם לאו [...]. לאחר שהעובדות יונחו בפני ביהמ"ש אוכל לתת החלטה, ובכלל זה להתייחס לכך שהנתבעים האחרים נמנעים מלהמציא את הכתובת של הנתבע 7, ואקבע את סדר ההמצאה". ביום 12.12.23 הגישו התובעים תגובה להחלטתי מיום 27.11.23.

...

ביום 14.12.23 ניתנה החלטתי לפיה: גם אם הייתי נכונה לקבל את טענות התובעים בבקשה זו ואינני סבורה כך, המצאה לבן משפחה של מנהל חברה לא יכולה להיות המצאה לחברה.

נוכח כל האמור לעיל, אני סבורה כי משעה שההמצאה בישראל לנתבע 7 אינה המצאה כדין; נוכח טענת התובעים כי משך השנים הנתבע 7 התנהל מולם בוואטסאפ ובמייל; נוכח העובדה שניתן היתר המצאה אל מחוץ לתחום אלא שהוא לא מתאפשר מהטעמים בפורטו לעיל; נוכח הטענה כי הנתבעים 8-9 הם שותפים של הנתבע והגם והגישו הודעה ביחס להמצאה אליו, נמנעו מלמסור פרטים לצורך ההמצאה; נוכח העובדה כי על פי תצהירו הנ"ל של מר קנת, האישה עמה שוחח במשרדי החברות בניו יורק אישרה בפניו כי "הנתבע 7 אינו נמצא כרגע במשרד" וכי "הוא מגיע כשיש לו מה לעשות במקום", אני סבורה כי יש לאפשר את ההמצאה לנתבע 7 בדרכים הבאות: המצאה באמצעות הוואטסאפ והמייל של הנתבע 7.

סוף דבר: ההמצאה שבוצעה לנתבע 7 בישראל אינה המצאה כדין, ועל התובעים לפעול להמצאת כתב התביעה בהתאם למפורט בסעיף 43 לעיל, בתוך 14 ימים.

החלטתי ניתנת כרשמת.

החלטת בית־המשפט כי "התביעה נגד נתבעים 1,3 חוזרת על כנה ופסק הדין למחיקתה בטל". על־פי רשומי המערכת ארבעת מסמכים אלה ניתנו טרם 26/12/18 שעה 16:20, הוא מועד ההודעה שבה הבטיח ב"כ הנתבעים לבדוק את ההחלטות במערכת "נט המשפט". מכאן שבמועד הבדיקה שהובא על־ידי ב"כ הנתבעים 1 ו־3 היו בנמצא החלטת ביטול פסק־הדין מותנית רק במסירת כתב התביעה, הודעה על מסירת כתב התביעה במועד, והחלטת ביטול סופית המשיבה את הנתבעים 1 ו־3 להליך.

גם אם יניח בית־המשפט, כשיטת הנתבעים 1 ו־3, כי אישור המסירה מיום 07/01/19 או 04/01/19 אינו מעיד על מסירת החלטת ביטול המחיקה אלא על מסירה לתגובה בעיניין אחר, עדיין הראו הנתבעים 1 ו־3 מפי כתבם־שלהם כי ידעו על ביטול המחיקה, כי הייתה להם גישה לתיק וכי היה מי שיעדכן אותם מן הארץ, אך הם בחרו להוסיף ולהטריח את התובע ואת בית־המשפט בדיונים בתחליפי המצאה ובמסירות לחו"ל, ואף את המועד האמור בתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי לעניין הגשת בקשות לביטול פסק־דין עמדו וכפלו פי 15 בטרם ביקשו את ביטול פסק־הדין.

...

תוצאות והוצאות לאור כול האמור, הבקשה לביטול פסק‏־הדין נדחית.

לטענת הנתבעים, המצאת כתב התביעה לידיהם על ידי התובע נעשתה שלא כדין היות ותאילנד אינה חברה ב"אמנה בדבר המצאתם בחוץ לארץ של כתבי בי-דין וכתבים שלא מבי-דין בעניינים אזרחיים או מסחריים (להלן: "אמנת האג") ואף אין לה הסכם בילטרלי עם מדינת ישראל לעינייני המצאה ולכן היה על התובע לבצע את ההמצאה בהתאם לדין התאילנדי.

בתגובתו לבקשה טען התובע כי ביום 01.02.2019 הומצאו כתב התביעה וההזמנה לדין לידי הנתבעים במסירה אישית, בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 09.01.2019, כשמהלך המסירה תועד בוידאו ובמסגרתו הנתבעת זהתה את עצמה.

...

לאור האמור לעיל, ומשקבעתי כי כתב התביעה הומצא כדין, אינני נדרשת לחוות דעת המומחה לדין התאילנדי שהובאה מטעם הנתבעים, אך אוסיף כי לטעמי דרכי ההמצאה הדיפלומטיות המצוינות בחוות הדעת, נכונות ויפות להמצאה בין מדינות ומוסדותיה (לעניין זה ראה: בש"א (י-ם) 7333/04 ALAN B STEEN ואח' נ' הרפובליקה האיסלמית של אירן [(פורסם במאגרים המשפטיים) 04.12.2008: " על אף האמור, אני דוחה את הפרשנות שהוצעה על ידי היועץ, לפיה כאשר לא מתקיימים יחסים דיפלומטיים בין מדינת ישראל לבין מדינת החוץ הנתבעת, לא ניתן לבצע המצאה וכפועל יוצא מכך לא ניתן לפתוח הליך משפטי בישראל. כפי שעולה מניתוח מקומה של התקנה במארג החקיקה הישראלית, מהדין הזר ומעקרונות היסוד של שיטת המשפט הישראלית, יש להתיר המצאה בדרכים שונות אשר יאפשרו את מידת הוודאות הנדרשת כי הנתבע קיבל לידיו את כתב בי-הדין, על מנת שניתן יהיה לפתוח בהליך המשפטי בישראל."].

מעבר לנדרש לעניין חוות הדעת שהוצגה אני סבורה כי המדובר בחוות דעת שאינה מפרשת את הדין בכללותו, ואינה מבהירה האם המדובר בדרכי המצאה יחידות? הנוגעות לכל נמען? או שמא כאשר המדובר בתושב שהינו אזרח המדינה שממנה מתקבל כתב בי-הדין הדין שונה.

סוף דבר: לאור האמור, אני דוחה את בקשת הנתבעים להורות כי כתב התביעה לא הומצא לידיהם כדין.

כך, במסגרת טענות התובעת, היא ציינה, כי "בדיון שנערך ביום 72.2.2022 הסכימו הצדדים על הגשת סיכומים על בסיס החומר המצוי". וכן ציינה התובעת בכתב התשובה, כי "התובעת הסכימה כי המחלוקת תצומצם לשאלת ההתיישנות בלבד, אולם שאלה זו כרוכה בגירסה עובדתית". באשר לטענה, כי יש למשוך את תצהיר ב"כ הנתבע התומך בהתנגדות - יצוין כי סעיף 36 לכללי לישכת עורכי הדין, מתיר, בין היתר, מסירת עדות בעיניין שהוא טכני, או ברשות בית המשפט.

טענת חוסר תום הלב במסגרת הטענה השנייה אותה העלתה עריית חיפה, נטען, כי בהתנהלות הנתבע יש חוסר תום לב. הנתבע מנהל מו"מ במשך 11 שנים, אינו מכחיש את החוב, והוא מבקש להכשיל את התובעת "תוך חציית 7 השנים שלאחר התגבשות החוב". במסגרת כתב התביעה המתוקן, נטען, כי בשנת 2011 נערכה פניה מטעם ב"כ הנתבע לעריית חיפה, לשם בירור אודות חובותיו של הנתבע.

לאחר ששקלתי בעיניין הגעתי למסקנה, כי אין לחייב בהוצאות את הערייה, שכן הנתבע נמצא בחו"ל, מנהל בשלט רחוק את תביעתו, ועקב הסכמת הערייה כי פסק הדין יינתן ללא דיון הוכחות, נחסכו ממנו הוצאות רבות.

...

שעבוד הוא הליך גבייה מנהלי כאמור בפקודת המסים (גביה) סעיף 11 א וכן כאמור בעניין עע"מ 3068-17 עיריית תל אביב- יפו נ' דוד מיכקשווילי בו נאמר, כי "חרף ההוראה הברורה על ביטול הליכי הגבייה המינהליים, ובכללם – השעבודים שנרשמו על הנכסים והליכי הוצאה לפועל המתנהלים ביחס אליהם – העירייה לא מיהרה להגיש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין". מכאן, המסקנה ההיא שהשעבוד אשר הוטל בשנת 2010 בתיק זה, לא עצר את מרוץ ההתיישנות.

לאור האמור, דין התביעה שהגישה העירייה בעניין זה להידחות.

לאחר ששקלתי בעניין הגעתי למסקנה, כי אין לחייב בהוצאות את העירייה, שכן הנתבע נמצא בחו"ל, מנהל בשלט רחוק את תביעתו, ועקב הסכמת העירייה כי פסק הדין יינתן ללא דיון הוכחות, נחסכו ממנו הוצאות רבות.

התובעת לא הציגה אסמכתא למסירת כתב התביעה לנתבע זה. המחלוקת הטעונה הכרעה היא בעיניינו של נתבע 2, אותו מבקשת התובעת לחייב באופן אישי בתשלום חובות ארנונה של החברה נתבעת 1.

משנוכח הנתבע כי מצבה של החברה מידרדר וחובותיה גבוהים ועולים משמעותית על הקף נכסיה, מכר את כלל פעילות החברה לרבות הסניפים, הציוד, המוניטין, העובדים, הספקים, והלקוחות לנתבע 4, בן דודו מחו"ל - תמורת נשיאה בכל התחייבויות החברה ושחרורו מחובות החברה.

...

את טענת הנתבע כי חובות החברה, במועד העברת פעילותה, עלו על שווי נכסיה ועל כן אין לומר שלחברה היו נכסים ממשיים לצורך בחינת חיוב בעל שליטה בחובות החברה על פי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, אין בידי לקבל הן בהיבט המושגי והן בהיבט הראייתי.

מסקנה אחרת תרוקן מתוכן את ההסדר שבסעיף 8(ג) ואת תכליתו - הגנה על הנכסים הפיזיים של החברה לצורך שימוש בהם לפירעון חובות החברה.

סוף דבר מכל האמור, הנתבע ישלם לתובעת סך של 79,736 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"מ-1980 ממועד הגשת התביעה (5.6.2018) ועד למועד התשלום בפועל.