מסירה לעורך דין לפי התקנות החדשות

דומה כי ניתן להכיר בתנאים שנקבעו בפסיקה שפירשה את התקנות הישנות – אשר בהתקיימם אפשר לראות בעו"ד של הנמען כתובת לגיטימית להמצאת מסמכים – גם בקשר לתקנות החדשות (ראו: יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 553-552 (2021; "רוזן-צבי").

" על הטוען למסירה כדין מוטל הנטל להוכיח כי הלקוח הסמיך את עורך הדין לייצגו בהליך.

כפי שנקבע ברע"א 5448/14 חב' אלג'יר טכנולוגיות (2003) בע"מ נ' עו"ד עמית לדרמן (5.10.2014): "... לעניין ההמצאה לעורך-דין נפסק לא אחת כי בלא הרשאה פורמלית, אין עורך דין מוסמך לפעול בשמו של לקוח, וכי שאלת קיומה של הסמיכה כזו היא שאלה שבעובדה הטעונה הוכחה [...] ויודגש - אין לשלול את האפשרות כי לקוח שוכר שירותיו של עורך-דין כדי להשיב למכתב דרישה המופנה נגדו אכן יסמיך את אותו עורך דין ואף ייתן בידו יפויי-כח לייצגו ככל שבעקבות אותה דרישה ינקוט הדורש הליך משפטי נגדו. אולם אין מדובר בהסמכה אוטומאטית וככלל שמורה ללקוח הזכות להחליט - לאחר קבלת כתבי בי-דין לידיו בהמצאה כדין - האם ברצונו כי אותו עורך דין ייצג אותו גם בהליך המשפטי על כל הכרוך בכך, או שמא רצונו בייצוג של עו"ד אחר לצורך ההליך. לכן ואף שמקובל עליי כי בהתקיים נסיבות מתאימות ניתן יהיה להגיע למסקנה שהלקוח הסמיך מראש את עורך הדין אשר טיפל בעיניין טרום ההליך, לייצגו גם בהליך לכשיינקט - הסמיכה כזו טעונה הוכחה ...". תקינות ההמצאה לעורך הדין לפי התקנות מעלה, איפוא, שאלה עובדתית, האם הלקוח הסמיך את עורך הדין לייצגו באותו עניין בהליך המשפטי, והנטל בעיניין זה מוטל על התובע הטוען לקיומה של הסמיכה כנדרש.

...

סבורני כי די בעובדה זו כדי לבסס מידה מספקת של אינטנסיביות הקשר בין עו"ד חיים לבין המשיבה.

סוף דבר, נוכח כל האמור לעיל, יש להכיר במסירה שבוצעה לעו"ד חיים כמסירה כדין למשיבה.

על המשיבה להגיש תגובתה לבקשת רשות הערעור בתוך 30 יום יום המצאת החלטתי זו. המבקש ימציא החלטה זו לידי עו"ד חיים.

ראו בהקשר זה תקנה 161(ג) לתקנות החדשות הקובעת כי: "המצאה אלקטרונית של מיסמך אלקטרוני מעורך דין לעורך דין תהיה באמצעות משלוח המסמך האלקטרוני לכתובת הדואר האלקטרוני של עורך הדין הנמען שצוינה בכותרת כתב טענותיו ועל עורך הדין השולח לוודא את קבלתו בידי עורך הדין הנמען". עם זאת, גם על פי התקנות החדשות כבעניינינו, ישנה חשיבות לאבטחת האתר ולמסירת כתובת מייל מוגדרת לצורך קבלת כתבי בי-דין.

...

בהחלטתי מיום 25.1.18 בתיק ע"א 61802-12-17 נציגות ועד הבית לילך 1 קרית-ביאליק ואח' נ' משולם לוינשטיין הנדסה וקבלנות בע"מ ואח' (פורסמה בנבו) קבעתי: "במקום בו אין מחלוקת על מועד ההמצאה, ראוי להעדיף עיקרון זה על פני עיקרון הידיעה. עיקרון ההמצאה אינו פורמאלי גרידא, יש בו משום סדר, בהירות ושמירה על לוח זמנים קשיח וברור. מקום בו ניתן להצביע על מועד המצאה וודאי, כבענייננו, יש להעדיף ללכת לאורו.... עיקרון הידיעה הוא בבחינת חריג ואין להחילו כדבר שבשיגרה". מן הכלל אל הפרט: מכל האמור לעיל ראינו, כי על פי הפסיקה כאשר מדובר בצפייה יזומה בלבד, לא חל עיקרון הידיעה ויש למנות את המועד להגשת הערעור מן המועד של ההמצאה הפיזית של המסמך לידי ב"כ המערער.

ראו: החלטת כב' רשמת בית המשפט העליון בנמלך בע"א 4637/16 הפטריארכיה יוונית אורתודוכסית נ' פארוק (פורסם בנבו, 15.10.17); החלטתי בע"א 51469-03-16 מחאמיד נ' קרנית (פורסם בנבו, 9.7.17); שקלתי את נסיבות ענייננו: המערער לא הגיש תצהיר מטעמו בסוגיות העובדתיות הטעונות הבהרה, למשל ביחס לאופן המצאת כתבי בי דין בדוא"ל למשרדו וכן ביחס לנסיבות הצפייה בפסק הדין ומה התרחש לאחר מכן; כי מדובר במערער שהוא עצמו עורך-דין בקיא ברזי הדין, על כל המשתמע מזה; כי כתב הערעור הוגש כמעט חודשיים לאחר שנצפה פסק הדין על ידי משרד ב"כ המערער.

סיכום : מן המקובץ לעיל, נדחית הבקשה לסילוק הערעור על הסף.

כך בהתייחס לתקנה 477 לתקנות סדר הדין הקודמות משנת תשמ"ד-1984 וכך הוא לפי התקנות החדשות, שלשונן מפורשת יותר בעיניין זה. כאשר מדובר בכתב טענות ראשון יש לכך חשיבות גדולה יותר שכן מטרת ההמצאה בהקשר זה אינה רק הבאת תוכן המסמך לידיעת הנמען, כי אם גם להחיל על הנתבע את מרות בית המשפט (תקנה 158(א) לתקנות.

כך נקבע בעבר (ראו: בע"ם 1378/07 זדה נ' זדה (פורסם בנבו, 29.04.07)), וכך הוא בודאי גם היום נוכח נוסח התקנות החדשות הקובעות כי המצאה לעורך דין תהא רק אם הנמען מיוצג בידי עורך דין, או שהוא מינה לשם ההמצאה מורשה מטעמו (תקנה 163(א) לתקנות, ומובן כי הכוונה היא שבעל הדין מיוצג בפועל בהליך שלגביו נעשית ההמצאה (ראו: ת"א (מחוזי-ת"א) 74424-12-19 בעיניין עריית ירושלים).

המסירה עצמה תהא בהתאם לדין מקום ההמצאה, ובכל מקרה היא תהיה בכפוף להתנגדויות של מדינת היעד כאמור בסעיף 10 לתוספת הראשונה לתקנות המצאת מסמכים לפי אמנת האג 1965, התשל"ו-1975.

...

טענות הצדדים התובעת, המבקשת להכיר בהמצאה, טוענת, בין היתר, כך: מלוא כתבי בי-דין, הכוללים את כתב התביעה ומסמכים בקשר עם הסעד הזמני, נימסרו על ידה לנתבעת 2, עבורה ועבור הנתבעת 1.

מהחלת לשון תקנה 169, בשינויים המחוייבים, על תקנה 163(ג) לתקנות עולה, כי גם אם מינתה הנתבעת 1 עורך דין מטעמה לדיון בהליך תוך כפירה בסמכות בינלאומית, לא יהיה ניתן לבצע המצאה לעורך הדין המייצג, ולא יראו בכל פעולה שלה או של עורך דינה ויתור על הכפירה בסמכותו הבינלאומית של בית המשפט.

אמנם, נסיבות עניין תרו שונות מאלה שבפניי, אולם בפסק הדין בעיניין תרו ניתח בית המשפט את כללי ההמצאה לפי התקנות החדשות, ומניתוח זה ניתן להסיק לענייננו.

...

לאור האמור לעיל, אני סבורה כי אין די בטענות הנתבעת 2 בדבר היחלשות הקשר מאז פרוץ מלחמת רוסיה-אוקראינה, כדי לקבוע שהנתבעת 2 אינה עוד בגדר "נציג מטעמו המייצג אותו באופן קבוע בקשר לענייניו בישראל", כנדרש בתקנות.

אולם, בשים לב לתכלית הנוספת של תקנה 158(א) לתקנות והיא תכלית רכישת הסמכות (ראה הניתוח בעניין תרו לעיל), הרי שבהנתן טענות הנתבעת 1 בעניין תניית הבוררות ולכפירתה בסמכותו הבינלאומית של בית המשפט לדון בהליך, היות שמדובר בהמצאת כתב הטענות הראשון המוגש ועל מנת שלא להביא לידי כך שמרות בית משפט בישראל תחול על הנתבעת 1 מעצם ביצוע ההמצאה, אני סבורה שאין להכיר בהמצאה לנתבעת 2 כהמצאה כדין לנתבעת 1.

לאור כל האמור, איני מכירה בהמצאה שבוצעה, כך שנכון למועד מתן החלטה זו, טרם בוצעה מסירה כדין של כתב התביעה לנתבעת 1.

סיכום הבקשה להכרה בהמצאה נדחית.

עם זאת, הן לפי הדין הישן והן לפי התקנות החדשות, בנגוד לנטען על ידי התובעים (סע' 7 סיפה להודעתם מיום 16.11.23), אין משמעות הדבר קבלה "אוטומאטית" של התביעה (בדומה לאי הגשת כתב הגנה), אלא עדיין על תובע, ככלל להוכיח את תביעתו.

לאחר שבחנתי את הראיות שבפני שוכנעתי כי הוכח שעיסקת המתנה משנת 2000 היא עסקה אמיתית ותקפה וכי ההסכם הנו אותנטי וזאת קודם כל לאור עדות ישירה (היינו "בדרך המלך" שנקבעה בפסיקה), מטעם עורך הדין שערך את העסקה, עו"ד ג'סוב, אותה מצאתי מהימנה.

שנית, התובע 1 העיד כי עו"ד דבאח הוא זה שבירר לאחר הטלת העיקול ומסר לו על מכירת המקרקעין הקודמת (עמ' 4 שורות 21-22) ועל החוב בגינה ברשות המיסים.

...

לאור כל האמור- לא שוכנעתי בכנות, בתום הלב ובתמורה כלשהי שנמסרה לשני התובעים כנגד רכישת הזכות בעסקה השנייה.

לאור העובדה שנעמה לא הוכיח כי היה תם לב וכי נתן תמורה ואף התעוררו ספקות ממשיים ביחס לקיומה של העסקה השנייה, הרי שאין מקום להשית את מחדל אי רישום הערת אזהרה במועד על הנתבעים ולכן דין התביעה על כל סעדיה להידחות.

לאור כל האמור,אני מורה על דחיית התביעה.