בהתאם להוראות ההסכם, ברנס רכש את זכות הפיתוח במקרקעין מן ההורים, תמורת סכום של 30,000 דולר, אשר שני שליש ממנו שולמו במעמד חתימת ההסכם.
עוד נקבע בהסכם כי ברנס יישא בכל ההוצאות הקשורות בפיצול החלקה ובעסקה, לרבות מס רכישה, מס שבח, דמי פיצול, מס השבחה ועוד.
...
נקבע כי הגם שההסכם הסופי הוא אשר מחייב כיום את הצדדים, הוא מהווה תולדה של השתלשלות הדברים שבין הצדדים שלא ניתן להתעלם ממנה, ואשר על בסיסה "אין כל הסבר מתקבל על הדעת לכך שלאחר שהרוכש (שפעל בשלב זה באמצעות בנו) הסכים להיכנס בנעלי ברנס לעסקת "נטו", ומבלי שעג'אם או המוכר קיבלו בגין זאת תמורה כלשהי, הם הסכימו לשנות את העסקה לעסקת "ברוטו" (כאמור התשלום היחידי ששולם לעג'אם על ידי הרוכש הוא בסכום זניח יחסית, ואף הוא שולם רק בתמורה להסכמתו להעברת הזכויות לסיטון, בשלב שאין חולק כי העסקה בה מדובר הייתה עסקת "נטו")" (פסקה 10 לפסק הדין). כפועל היוצא מכך, הגיע בית המשפט העליון למסקנה לפיה השינוי בדבר זהות הנושא בתשלומים אלה אינו משקף את כוונתם הסובייקטיבית של הצדדים לעסקה. על כך הוסיף השופט ע' גרוסקופף וקבע כי אף התנהגותו של המבקש, אשר במשך כארבע שנים פעל כאילו החיובים מוטלים עליו ורק בשנת 2012 הגיש את תביעתו כלפי המשיב ועורך הדין, מלמדת על כוונתם האמיתית של הצדדים להסכם.
בית המשפט בחן את התשתית העובדתית אשר הוצגה בפני בית המשפט המחוזי ומצא כי מדובר במקרה אשר בו "אין מנוס מלהתערב במסקנותיו העובדתיות של בית המשפט קמא" ולקבוע כי העובדות מובילות למסקנה לפיה הוראות ההסכם הסופי אינן משקפות את אומד דעת הצדדים.
כפועל היוצא מקביעה עובדתית זו, אף שונתה המסקנה המשפטית שאליה הגיע בית המשפט המחוזי.
אשר על כן, הבקשה נדחית, ועמה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע.
