הן אמת, שמבחינה חוקית יש כח לבי"ד לקבוע מדור ספציפי ולמנוע את חלוקת הרכוש, כשמתקיימים אחד משני התנאים דלהלן:
באופן שהבעל מחויב במזונות אישתו, בכה"ג מכח חיוב המזונות שבכללו חיוב מדור, ביה"ד רשאי ע"פ החוק למנוע את פירוק השתוף.
במקרה שלפנינו האיש טען טענות קשות בדבר בגידה ממושכת של האישה, ולדבריו, יש בידו דו"ח של חוקר פרטי, אף שכאמור לעיל דבר זה לא נחקר בפנינו, (לאור הסכמת הצדדים להתגרש וויתור על הכתובה), אולם לאור טענותיו כבר אין לקבוע בודאות כי האישה הייתה זכאית למדור מכח מזונות, כמו כן טענת שלום בית לא שייכת בכה"ג.
אולם מעבר לאמור יש להוסיף כי כל זמן שלא הוגשה תביעה למדור ספציפי, וכל זמן שאין פסיקה מפורשת של ביה"ד למדור ספציפי, הזכות החוקית לפירוק שתוף בעינה עומדת.
לעניות דעתי פשוט שאין לפטור את האשה מתשלום דמי שימוש, כי בודאי כשהשתתפו מלכתחילה - על דעת כן הישתתפו, שלכל צד יש זכויות בנכסי השני, הם בונים "בית אחד" ו"קופה אחת", וזאת מכח מנהג העולם, שכשנישאים זה לזה, משתתפים גם בפן הרכושי, אך ברגע ש"נישבר" ופקע הפן הזוגי, נהפכים הם מיידית לשותפים רגילים, ומרגע שניפתחה תביעה לפירוק שתוף, כבר פקעה השותפות הזוגית, ואומרים שכל אחר מקפיד בדיוק על חלקו, וכיון שמסתברת טענת האיש שלא הייתה בידיו כל אפשרות לחזור ולהתגורר בביתו מחשש להגשת תלונה נגדו, גם ניכר שלאשה לא הייתה כל כוונה או רצון לאפשר לו לחזור ולהתגורר בביתו עד לסיום המחלוקות, לפיכך, אין ספק כי עומדת לאיש הזכות לקבל דמי שימוש ראויים מהיום שבו נאלץ לעזוב את ביתו ועד ליום בו חדלה האישה לעשות שימוש בלעדי בבית המשותף.
אולם במקרה זה, בו הועלו טענות קשות של האיש על כי האישה בגדה בו, (לא אחת), ואף הגיש את תביעותיו בפני ביה"ד כולל תביעה לפירוק שתוף השותפות בדירה, כאשר היה ברור ונהיר כבר בעת ההיא, כי חייהם המשותפים הגיעו לקיצם ופניהם לגירושין ולחלוקת הרכוש, לפיכך במקרה זה, הרחקת האיש מהבית הוותה "זרז בלבד" להחלטת שני הצדדים לסיום הקשר, ומשכך במקרה ספציפי זה, אכן יש לנו לחייב דמי שימוש למן היום הראשון בו הוצא האיש מביתו, כדברי חבריי הי"ו.
הרב אליהו עמאר - דיין
לאור האמור מוחלט כדלהלן:
האישה מחוייבת במחצית מעלות שווי שכירות הבית החל ממועד עזיבת האיש את הבית בתאריך 20/04/16, ועד למועד עזיבת האישה את הבית.
...
וז"ל הגר"א שרמן שם:
"מכל האמור עלינו להסיק בנידון דנן שיש לקבל את התנגדותה של האשה לדון בעצם החלוקה מדין גאו"א כפי שתובע הבעל, שכן מסגרת הנישואין שביניהם לא הסתיימה לא עפ"י דין מחייב ולא לפי הסכמתם. כל דברי ביה"ד שמצוה על הצדדים להתגרש יש לראות בזה המלצה בלבד שהצדדים יסיימו את הנישואין ולא מחמת דבר הקשור בעצם הנישואין ובדין מדיני איש ואשתו אין כאן המלצה לגירושין מהלכות גרושין אלא מהלכות שבין אדם לחברו, המשך קשר הנישואין שביניהם גורם להתכתשות יתר ומריבות ביניהם..."
אולם אב"ד ההרכב הגר"ש דייכובסקי נחלק, ונצטט את מסקנת דבריו[footnoteRef:2]: [2: אלו דבריו שקדמו למסקנה זו: "אוסיף עוד ואפרש, השותפות בין בני זוג אינה מופיעה בשטר הכתובה. ישנן אמנם הלכות המחייבות את הבעל להשתמש בפירות נכסי מלוג לצורך "רווח ביתא" (עיין שו"ע אבהע"ז סימן פ"ה י"ז), אולם בנכסים אחרים אין חובה לעשות זאת, ובודאי שאין חובה על האשה לדאוג ל"רווח ביתא".
לדעת החוות יאיר סימן קנ"א החילוק:
"ויותר נראה לי לחלק דבית וספינה שעומדין להשכיר ודרך העולם שאין עומדין פנוין דשכיחי שוכרים, מה שאין כן מעות, דצריך התחכמות והתעסקות קניה ומכירה".
והיינו שדר בחצר חברו בזה לא נהנה וזה חסר חייב דחשיב גרמי, מכיון שבית עומד לשכירות, משא"כ מעכב שימוש חבירו במעות פטור, דהוי גרמא, כי הנזק לא ישיר ולא ברור, דמחוסר "התחכמות והתעסקות קניה ומכירה".
לדעת הקצות החושן סימן ש"י סק"א החילוק:
"ולבבי לא כן ידמה בכל דבריו בזה, דמה שהקשה מהא דמבטל כיסו על האי דהדר בחצר חבירו שלא מדעתו, טעמו מבואר דקרקע אינה נגזלת, ומשום הכי חייב לשלם שכר, מה שאין כן מטלטלין דנגזלין, וכל הגזלנין אינן משלמין אלא כשעת הגזילה (שם צג, ב), ושבח גזילה דמטלטלין דגזלן הוא, אבל שבח גזילה דקרקע דנגזל הוא, וכמבואר בטור סימן שע"א, כשם שהקרקע בחזקת הנגזל (לחובתו) שיוכל לומר "הרי שלך לפניך", כן היא ברשותו לטובתו, דאף על גב דגבי מטלטלין אינו משלם אלא כשעת הגזילה, גבי קרקע אינו כן, אלא אם נשתמש ואכל פירותיה צריך לשלם מה שנהנה, והובא ברמ"א שם (סעיף ב'), עיין שם".
אולם מלבד שברמ"א מבואר שלא כדבריו, שהרי פסק (בשם המרדכי) לחייב ב"צא", (ובאמת שם בנחלת דוד תמה על הרמ"א), כבר הסקנו לעיל שהפשט ברשב"א אינו כנחלת דוד, ואף לרשב"א יש חיוב ב"צא", וכמו שכתב הרשב"א עצמו בסוגיה דף צז.
ובכנסת הגדולה שהבאנו לעיל כתב לבאר דינו דהמרדכי:
"דכשהמשכיר אמר לו צא מן הבית, הרי גילה דעתו שאינו רוצה שישב שם והוי כחצר דקיימא לאגרא, אבל כשהשוכר הוציא למשכיר בעל כרחו, כיון שהמשכיר לא אמר לו שיצא מן הבית אין כאן גילוי דעת ואין כאן אלא גרמא בעלמא. וכן נראה לי מדברי ספר המפה והלבוש, שעל מה שכתב רבינו המחבר ז"ל בספר הקצר כלשון רבינו בעל הטורים ז"ל, כתבו אף על פי שהוציא בעל הבית בעל כרחו מן הבית והוא דר בו, כנראה דסבירי להו דשתי המימרות אינן חולקות. וצריך עיון".
ודבריו צ"ב, דפשוט שכשמוציאים אדם מביתו אין לך מחאה גדולה מזו, ולא גרע מא"ל "צא". ובאמת הוא עצמו מסיק "וצריך עיון".
יעוין עוד בגליון מהרש"א (שם) שכתב לבאר שכשהוציאו בע"כ, אף שמונע את חבירו מלדור, מ"מ יש לחבירו תועלת מהמגורים בבית "שלא יוכת שער על ידי שאיה", משא"כ כשמוחה בחבירו וא"ל "צא", הרי גילה דעתו שאינו רוצה שידור בו.
ולדבריו עולה חידוש דין, שבאופן שאין חשש של "שאיה יוכת שער", וכגון בשותפים בבית שאחד הוציא את חבירו בע"כ ומשתמש בכל הבית, ובכה"ג אין "שאיה יוכת שער", דלדבריו יש לחייב.
