מניעת כניסה לישראל בנתב"ג על ידי עורך דין

בבית המשפט העליון[][]בירושלים[ בר"ם 7313/02 בפני:][כבוד השופטת ד' ביניש המבקשים: [1. ברנרדו מרסיו 2. מרין סנטוס דה אנוסיאסו המשיבים: [1. משרד הפנים 2. מינהל האוכלוסין - משרד הפנים ירושלים 3. משטרת הגבולות - נתב"ג בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהלים מיום 20.8.02 בתיק עת"מ 1235/02 שניתנה על ידי כבוד השופט י' זפט בשם המבקשים: עו"ד משה זאב בן-דורי; עו"ד פלורנס כהן בשם המשיבים: עו"ד גתית שריקי החלטה

על יסוד המידע שהיה בידי נציגי משרד הפנים בדבר שהותה הקודמת של המבקשת בישראל, הוחלט למנוע את כניסתה לשטחי המדינה.

המבקשת מיוצגת על-ידי עורך דין, וכבר נקבע בהחלטתה של השופטת ה' גרסטל כי במועד הדיון הראשון בעתירה גופה יקבע השופט הדן בעתירה הנחיות לגבי שהות המבקשת בארץ במהלך הדיונים.

...

למשיבים שיקול דעת רחב בבואם ליתן רשיון כניסה לישראל, ולפיכך אין לאפשר המשך שהייה בישראל בניגוד להחלטת המשיבים, אלא במקרים חריגים.

עניין הארכת שהותה של המבקשת בישראל עמד מספר פעמים בפני בית משפט ובפני שופטים שונים, ואלו קבעו שאין להיעתר לבקשת המבקשת תוך שהפרידו בין מועד יציאתה של המבקשת מן הארץ לבין הדיון בעתירה.

בכפוף לאמור הבקשה נדחית.

ביום 30.3.11 פנה העותר, באמצעות באת-כוחו עו"ד גבי לסקי, לממונה על ביקורת הגבולות במשרד הפנים, "בבקשה להסרה מרשימת מנוּעי הכניסה לישראל ותאום כניסה"; שבין-היתר נטען בה, כי העותר מעולם לא ניסה להכנס לישראל באופן לא חוקי, וגם לא עשה זאת, שכן מי שהביאוהו לישראל, בנגוד לרצונו, היו כוחות הבטחון הישראלים במסגרת השתלטותם על המשט.

עם מעצרו ביום 20.10.12 הובא העותר לשימוע, ובו טען כי לא ניכנס לשטח צבאי סגור שכן הספינה נעצרה ששה מייל לפני שהגיעה לאיזור הסגור; כי נחטף על-ידי חיילי צה"ל שנהגו בברוטליות; כי אינו מוכן לענות לשאלות נוספות; וכי הוא מעוניין לדבר עם עורך-דינו ועם קונסול שוודיה בישראל.

כך נטען, כי העתירה נגועה בחוסר ניקיון כפיים קצוני, הואיל והעותר עושה דין לעצמו, בשים לב לכך שהלה הורחק מישראל שלוש פעמים באמצעות צוי הרחקה, ניסה להכנס לישראל מנתב"ג תוך היתעלמות מהוראות צו ההרחקה ולקח חלק במשט אלים ופרובוקטיבי נגד ישראל, כמו-גם בשני משטים נוספים שהסתיימו ללא פגע; והכל באופן המצדיק את דחיית העתירה, בשים לב להלכה הקובעת כי בית-המשפט לא ייתן סעד לעותר המפר את החוק שבקשר אליו מתבקש הסעד.

סבורני, כי ההחלטה נושא העתירה באה בגדר מיתחם הסבירות ולא קמה כל עילה להתערב בה. בקשותיה של העותרת לאפשר את כניסתו של בנה לישראל מתבססות על גילה המתקדם ומצבה הרפואי, אולם ניכר כי אלו אינם מונעים ממנה לטוס ולבקר את בנה בשוודיה, כפי שעשתה ארבעה חודשים עובר להגשת העתירה; וממילא, כפי שפורט בכתב-התשובה ולא נסתר על-ידי העותרים – העותרת ביקרה בחו"ל שש פעמים בחמש השנים האחרונות, מבלי שנטען כי מצבה הרפואי או גילה המתקדם מונעים את המשך יציאותיה מהארץ בעתיד.

...

דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את העתירה.

סבורני, כי ההחלטה נושא העתירה באה בגדר מתחם הסבירות ולא קמה כל עילה להתערב בה. בקשותיה של העותרת לאפשר את כניסתו של בנה לישראל מתבססות על גילה המתקדם ומצבה הרפואי, אולם ניכר כי אלו אינם מונעים ממנה לטוס ולבקר את בנה בשוודיה, כפי שעשתה ארבעה חודשים עובר להגשת העתירה; וממילא, כפי שפורט בכתב-התשובה ולא נסתר על-ידי העותרים – העותרת ביקרה בחו"ל שש פעמים בחמש השנים האחרונות, מבלי שנטען כי מצבה הרפואי או גילה המתקדם מונעים את המשך יציאותיה מהארץ בעתיד.

התוצאה אשר על כל האמור לעיל – העתירה נדחית.

מתשובת הרשות שנשלחה לבא כוח המערערת ביום 26.5.2015, תשעה ימים לאחר פניית עורך הדין ולאחר שהגירוש הפך לעובדה מוגמרת, נלמד כי הסרוב לאפשר כניסתה של המערערת לישראל היה על רקע העובדה שבשנת 2004, פתחה המערערת תיק "חיים משותפים" עם בן זוגה דאז, אבי בנה, אשר ניסגר בהמשך ביזמת בן הזוג אשר חי בזוגיות עם אשה אחרת, שיחד עמה פתח תיק "חיים משותפים". אשר לנוהל החל על כניסתה של המערערת לישראל, נקבע כי בהסתמך על נוהל 5.2.2009, היה על המערערת להגיש טרם כניסתה לישראל, בקשת אשרה ולהמציא את פסק הדין המקורי והעדכני במלואו.

פרט מחשיד נוסף בעיני העד, כי מיד עם הגעתה מסרה המערערת שהיא מיוצגת בישראל על ידי עורך דין, והלה סבר כי תייר רגיל אינו נוהג "להצטייד" בעורך דין (כך להגדרתו), אלא שהרישום בדו"ח אינו מתיישב עם התאור הנ"ל. שם נרשם "כמו כן ציינה כי עורך דינה מטפל בתיק האישי שלה." וכעולה מתצהיר המערערת, היא סיפרה לבקר שלא התראתה עם בנה זמן רב, וכי היא מיוצגת על ידי עורך דין בכל ההליכים וכי עורך הדין יכול להוכיח שהגיעה לביקור בהמשך לפסק הדין.

אשר לפעולות שננקטו על ידי ב"כ המערערת למניעת הגירוש.

בנגוד לאמור בכתב ההגנה, מעדותו של מר עוזי טל שהוסמך כמנהל מעבר בבקורת הגבולות בנתב"ג, מסתבר כי ראש מנהל מעברי הגבול במשרד הפנים הוא בהחלט הגורם המתאים לטפול בפניה.

...

לאור האמור לעיל, אני קובעת כי המשיבה התרשלה בהתנהלותה כלפי המערערת ממכלול הנסיבות כפי שהוכחו, למערערת נגרם צער רב בכך שנמנעה פגישתה עם בנה, וברור גם ללא הוכחת נזק שעצם הסירוב, החזקתה במתקן המסורבים והגירוש גרמו לה עגמת נפש.

סוף דבר.

המשיבה תשלם הוצאות הערעור בסך 10,000 ₪.

אדגיש את שקבעתי בהחלטתי לשיחרור המבקשת, כי לא נידרש אישור מראש לכניסת אזרחי אוקראינה לישראל (כפי שנקבע בבג"ץ 1765/22 משרד תומר ורשה עורכי דין נ' שרת הפנים (נבו 03.07.2022), וכפי שנימסר לידיד של העותרת שפנה בעיניין זה לרשות).

בפתח הדברים ציין ב"כ המבקשת: "יוער כי התיק נותב ללא הצדקה שבדין לבית הדין לעררים בירושלים לאחר שניפתח בתל אביב, שכן ההחלטה המינהלית ניתנה בנתב"ג והסמכות המקומית והעניינית נתונה לבית המשפט המחוזי בתל אביב." לאחר שניתנה החלטת בית המשפט למניעת הרחקת המבקשת כסעד אירעי ונקבע דיון בבקשה ליום 15.9.22, הגישה הרשות, לאחר שעות העבודה, ערב הדיון, ביום 14.9.22, בקשה להעברת הדיון לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, בנימוק שההחלטה ניתנה ע"י בית הדין לעררים בירושלים.

שנית, טוען ב"כ המבקשת, כי החלטת הסרוב אמנם נחתמה על ידי מנכל הרשות, שיושב לכאורה בירושלים, אך היא נחתמה בכובעו כממונה ביקורת הגבולות, כאמור באותו טופס, ועל כן החלטת הרשות ניתנה בבקורת הגבולות בנתב"ג, ע"י ממונה ביקורת גבולות מכוח סמכויותיו על פי חוק הכניסה לישראל.

...

בהתאם לכך, מטרת ההגינות המנהלית היא למנוע שרירות, להגן על זכויות אדם, לטפח יחסי אמון בין המינהל הציבורי לבין האזרח, ובסופו של דבר לשפר את ההליך המנהלי ולקדם את המינהל הציבורי (ראו: יצחק זמיר, הסמכות המינהלית, כרך ב – ההליך המנהלי, שער ששי, ההליך המנהלי, פרק 30, הגינות ויעילות, עמ' 998 (2011, להלן: זמיר, ההליך המנהלי).

תקנה 10(1) מאפשרת לבית הדין למחוק או לדחות את הערר, מיוזמתו או לבקשת הרשות, ובלבד שניתנה לעורר הזדמנות להגיב על החלטה זו. אחת הסיבות בשלה ניתן, על פי התקנה, למחוק או לדחות ערר כאמור, הינה אם מצא בית הדין כי אין לו סמכות לדון בערר.

לאור האמור, אני קובעת כי הסמכות המקומית במקרה שלפניי נתונה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, וככל שהרשות תהיה מעוניינת לקיים דיון בערר גופו, הערר ידון בבית הדין לעררים בתל אביב שאליו הוגש, אלא אם תתקבל החלטה על העברתו באחת הדרכים שפורטו לעיל.

אולם, מכסות אלו בוטלו בחודש יולי 2022, וכיום כניסתם של אזרחי אוקראינה אינה מוגבלת עוד במיכסות (ראו: בבגץ 1765/22 משרד תומר ורשה – עורכי דין נ' שרת הפנים ואחרים (נבו, 3.7.2022, להלן: עניין תומר ורשה)).

באותו יום ניתן צו אירעי על-ידי כב' השופט יעקב שקד במסגרת תורנות מחוץ לשעות העבודה, המונע את הרחקת המבקשים מישראל עד להחלטה אחרת, נוכח מאזן הנוחות ומועד הגירוש הקרוב, וזאת מבלי לחרוץ דיעה לעניין הסמכות המקומית ומבלי לשחרר את המבקשים ממתקן יהלו"ם טרם תגובת הרשות, ותוך שקבע כי המשך הטיפול יהיה על-ידי המותב המטפל בתיק.

סוף דבר ראוי כי שר הפנים הנכנס ישקול האם במצב העובדתי כיום, לאחר ביטול המכסות לכניסת אזרחי אוקראינה, יש עוד מקום כי כלל ההחלטות בעיניין סרוב כניסה של אזרחי אוקראינה יתקבלו בידי ראש הרשות, ולא בנתב"ג, מקום בו מתקבלות ההחלטות בעיניין סירובי כניסה לישראל ככלל, וכך היו פני הדברים עד להעברת העניין על ידי השרה לשעבר שקד.

...

בנוסף, אישור המלצת הגורם הנמצא בנתב"ג כלשונה, תוך זמן קצר שספק אם הוא מספיק לבחינה מעמיקה של נסיבות המקרה ושל רגישות העניין, מחזק את המסקנה כי נחתמה על ידו מסיבות שאינן ענייניות, ורק לצורך הקניית סמכותה לבית הדין ולבית המשפט בירושלים.

סוף דבר ראוי כי שר הפנים הנכנס ישקול האם במצב העובדתי כיום, לאחר ביטול המכסות לכניסת אזרחי אוקראינה, יש עוד מקום כי כלל ההחלטות בעניין סירוב כניסה של אזרחי אוקראינה יתקבלו בידי ראש הרשות, ולא בנתב"ג, מקום בו מתקבלות ההחלטות בעניין סירובי כניסה לישראל ככלל, וכך היו פני הדברים עד להעברת העניין על ידי השרה לשעבר שקד.

לאור כל האמור לעיל בקשת רשות הערעור מתקבלת.