מניעת ועדת שליש לאסיר

כן נטען כי המשיב היתייחס לתקופות המאסר שמרצה המבקש כאל תקופות מובחנות לשם קביעת מועד התייצבותו בפני ועדת השחרורים לשם קיצור שליש; כי תקופות מאסר נמנות במובחן זו מזו בכל הנוגע ליציאותיהם של אסירים לחופשה; כי שינוי נוסחו של גזר הדין השני מחזקת את טענת המבקש לפיה עסקינן בתקופות מאסר נפרדות; וכי חישובן של תקופות מאסר מיצטברות כתקופת מאסר אחת תכביד על מערכת המשפט.

אחיו של המבקש לא ריצה, איפוא, את תקופות המאסר אשר הושתו עליו "בזו אחר זו", ומשכך לא היתה מניעה לשחררו בשחרור מנהלי מעונש המאסר השני, שמשכו לא עלה על ארבע שנים, כאמור בסעיף 68א(1) לפקודה.

...

אני סבורה כי המקרה דנן אינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים מתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שכן הלכה למעשה, עסקינן אך ביישום הוראות החוק הרלוונטיות על עניינו הפרטני של המבקש.

ביישום לענייננו, נמצאנו למדים כי אף לשם בחינת זכאותו של אסיר לשחרור מינהלי על-פי סעיף 68א(1) לפקודה, יש לסכום את כל תקופות המאסר שעליו לשאת בזו אחר זו, וביניהן – תקופות מאסר מצטברות שהוטלו עליו בתיקים פליליים שונים (ראו סעיף 1 לפקודה).

נוכח כל האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית.

לאחר שריצה שני שלישים מתקופת מאסרו, הובא עניינו של המבקש לפתחה של ועדת השחרורים שנדרשה לידון באפשרות שיחרורו על תנאי.

זאת, מכיוון שנימוקי השופטים נטועים בנסיבות המקרה הקונקרטי ומשקפים היטב את האיזון שקבע המחוקק במסגרת סעיף 12 לחוק, ואין בהם כדי למנוע מן הועדה להורות על שחרורם על-תנאי של אסירים המרצים עונש מאסר בגין עבירות מין.

...

כמו כן הורתה הוועדה על הוספת פיקוח אלקטרוני לתקופה של שנה לתנאי השחרור אולם לאחר שהתברר כי תנאי זה אינו ישים, המירה אותו הוועדה בהפקדה כספית על סך של 25,000 ש"ח. וכך נכתב בחוות דעתה של ועדת השחרורים: "אנו סבורים שראוי שהאסיר ישתחרר מבין כותלי בית הסוהר לאחר שעבר כברת דרך משמעותית מאוד בכל מה שנוגע לטיפול אפקטיבי בתחום עבריינות הייעודית בה נכשל. שחרורו באמצעות גורם מתווך, מפקח, מטפל ומדריך יבטיח בצורה המיטבית שהאסיר יימצא במסגרת שבה יובטח שלום הציבור בצורה מיטבית ובוודאי בצורה נכונה יותר משחרורו בלא כל האמור לעיל. אחר הדברים האלו אנחנו מוצאים את האסיר ראוי לשחרור מוקדם וכן סבורים שאוינה מסוכנותו במידה שמבטיחה את שלום הציבור". נגד החלטת ועדת השחרורים הגיש היועץ עתירה לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (עת"א 69324-07-19) ובפסק דין מיום 10.10.2019 קיבל בית המשפט (השופטים ד' מרשק-מרום, ז' בוסתן ו-ש' בורנשטין‏) את העתירה והורה על ביטולה של החלטת ועדת השחרורים.

בעניין זה נקבע כי "כאשר בית משפט זה בוחר שלא ליתן רשות ערעור, כפי שארע במקרה דנא, או שלא לדון בבקשת רשות ערעור כאילו ניתנה רשות, הרי ככלל ניתן ללמוד מכך כי לא נפסקה הלכה חדשה אשר עשויה להצדיק דיון נוסף. זאת, במיוחד כאשר בית המשפט דוחה את בקשת רשות הערעור לאחר שבא למסקנה כי העניין המונח לפניו אינו חורג מעניינם הפרטני של בעלי הדין" (דנ"א 2792/14 פלוני נ' פלונית, פסקה 3 (13.4.2014)).

יצוין בהקשר זה כי משהגיעו השופטים שטיין וקרא למסקנה כי יש לדחות את בקשת המבקש בשל היותה מבוססת על נסיבות העניין הפרטניות, הערותיהם העקרוניות באשר לפרשנות הראויה של סעיף 12(ב) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר נאמרו למעלה מן הצורך ועל כן הן אינן מהוות עילה לקיום דיון נוסף (ראו והשוו: דנג"ץ 6432/19 ‏שמשון נ' משרד החינוך, פסקה 18 (26.4.2020)).

אשר על כן, הבקשה נדחית.

שני-שליש מתקופת מאסרו הנוכחי, חל ביום 1.10.2016; שיחרורו המלא עתיד לחול ביום 30.4.2022.

בסיכומו של הדוח נכתב, כי "עולה הרושם מאדם בעל קשיים במישור הבינאישי, הסובל מרגשות דחייה בשל נסיבות חיים מורכבות וקשות, ללא גורמי תמיכה משמעותיים זקוק למסגרת טיפולית אשר תיתן מענה מקיף טרם שיחרורו לקהילה". ביום 16.9.2020, ישבה ועדת השחרורים על המדוכה ודנה בתכנית המניעה שהוצעה על-ידי רש"א. הועדה התייחסה לחומרתן של העבירות שביצע יוחיוב, ולתוצאות הקשות שנגרמו בעטיין.

הועדה הדגישה, כי היתה מקבלת את היתנגדות היועץ המשפטי לממשלה לשיחרור, "אילו המשמעות היתה לשחררו לקהילה. דא עקא, על-פי תכנית השקום של רש"א האסיר נמצא מתאים להיקלט בהוסטל 'מעגלים', הוסטל סגור בתנאים מחמירים ומוקפדים ובהמשך בהתאם להתקדמות האסיר, הוא ישוחרר לדירת מעבר וימשיך את הטיפול במרכז יום". הועדה סיכמה החלטתה בכך, שהתכנית המוצעת מאיינת את מסוכנותו של יוחיוב, ומביאה לשיקומו המלא.

...

בית המשפט קבע, כי "עברו הפלילי המכביד של [יוחיוב], הממצאים המדאיגים באבחונים השונים, והערכת גורמי הטיפול, המלמדת אותנו ש[יוחיוב] מצוי בשלב ראשוני בהקשר של טיפול באלימות, מובילים כולם למסקנה שהחלטת הוועדה חורגת ממתחם הסבירות". עוד הוסיף בית המשפט, כי "נראה שהשיקול שהיטה את הכף בהחלטת הוועדה היה העובדה שתוכנית רש"א כוללת שילוב בהוסטל, אך על רקע מכלול נתוניו של [יוחיוב], מתן משקל כה מרכזי לשילובו בהוסטל הוביל את הוועדה לקבל החלטה לא סבירה". עוד נקבע, כי יוחיוב יצא למספר חופשות קצרות, כך שלא ניתן להתרשם מהתנהגותו במהלכן.

בשים לב לכך, סבורני, כי מוטב שלא למהר ולבטל את החלטותיה תחת הנמקה של 'חוסר סבירות'.

הבקשה נדחית אפוא בזאת.

בסעיף 3(ב) לחוק נקבע, כי "ועדת השחרורים לא תשחרר אסיר [...], אלא אם כן שוכנעה כי הוא ראוי לשיחרור וכי שיחרורו אינו מסכן את שלום הציבור". הינה כי כן, לצד שקולי המניעה תיבחן הועדה, אם ראוי האסיר לשיחרור על-תנאי, היינו "תשקול הוועדה [...] את סכויי שקומו של האסיר ואת היתנהגותו בכלא" (סעיף 9 לחוק).

סעיף 12(ב) לחוק שיחרור על תנאי – דרישותיו ומטרותיו סעיף 3(ב) לחוק שיחרור על תנאי מסמיך את ועדת השחרורים לשחרר על תנאי אסיר שנשא שני שלישים ממאסרו אם היא "שוכנעה כי הוא ראוי לשיחרור וכי שיחרורו אינו מסכן את שלום הציבור". סעיף 12 לחוק מחריג מאוכלוסיית האסירים עליהם חל ההסדר הכללי בדבר שיחרור מוקדם את אלו שמרצים את עונשם בשל עבירות מין.

...

השופט ג' קרא: אף אני, כחבריי השופטים נ' סולברג ו- א' שטיין, סבור כי דין רע"ב 8018/19 להידחות.

ואף מקובלת עלי הערתו של חברי השופט א' שטיין באשר למשמעות הפרת חובת המבקש לעמוד בפיצוי המתלוננת, שהוטל עליו בגזר הדין.

למעשה, קריאה מצרפית של הוראות סעיפים 12(א) ו-(ב) לחוק, מובילה למסקנה כי המחוקק ביקש ליצור מדרג של הסיכון הנשקף מאסיר לשלום הציבור.

השיקולים העקריים שעל ועדת שחרורים לשקול בבואה להחליט האם לשחרר אסיר על תנאי הם שיקולים של שקום ומניעה.

למעלה מהדרוש יצוין, כי משקלם של נתונים אלו לפי סעיף זה יפחת ככל שיגדל החלק מעונש המאסר שהאסיר נשא, כפי שבמקרה שבפנינו כאשר האסיר נמצא עמוק בתוך השליש ואמור להשתחרר בעוד 7.5 חודשים.

...

בהחלטתנו הקודמת מיום 7/6/2022, מצאנו לקבל את העתירה ולהשיב את עניינו שלה משיב לפני ועדת השחרורים לאחר שמצאנו, כי נפל פגם בהחלטת הוועדה משלא קיבלה עמדה עדכנית של כל נפגעות העבירה וזאת בניגוד להוראות חוק זכויות נפגעי עבירה ולא נתנה לכך ביטוי מספיק בהחלטתה.

כל החלטה במסגרת מתחם זה היא סבירה ואין מקום להתערב בה. בהחלטתנו הקודמת מצאנו, כי נפל פגם בהחלטה לאחר שוועדת השחרורים לא קיבלה עמדה עדכנית של כל נפגעות העבירה בהתאם לחוק זכויות נפגעי עבירה.

לאחר שעיינו בדברי נפגעות העבירה ראינו שהן חוזרות על חששן מאינטראקציה כלשהי עם המשיב ועל כן לענין זה אנו מבטלים את אפשרות הכניסה לעיר תל אביב לצרכי טיפול שהתירה ועדת השחרורים וקובעים, כי איסור הכניסה לעיר תל אביב יהיה מוחלט גם לצורך קבלת טיפול.

מצאנו, כי ועדת השחרורים בחנה את כל השיקולים הרלבנטיים בהתאם להוראות החוק והגיעה למסקנה לאחר שערכה את האיזונים ביניהם, כי יש להיעתר לבקשה לשחרור מוקדם.

לא מצאנו כי מדובר בהחלטה בלתי סבירה באופן קיצוני שיש מקום להתערב בה או שוועדת השחרורים חרגה מהסמכות המוקנית לה על פי חוק ועל כן בנסיבות אלו אנו מורים על דחיית העתירה.