מניין ימי פגרת בית המשפט לעניינים מנהליים תקנה 44

תקנה 44 לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) תשס"א קובעת כי תקופת הפגרה לא תבוא במניין הימים שנקבעו בתקנות.

...

לאחר שעיינתי בטיעוני העותרים והמשיבים ובהחלטת הוד"ל, לא מצאתי לקבל את טענת העותרים.

החלטת הוד"ל בעניין זה היא סבירה ועל כן לא מצאתי לקבל טיעונים אלה של עותרי זינגר בעניין חלקה 10 והיא נדחית.

אשר על כן ולסיכום אני מקבלת את העתירות באופן חלקי, כאמור בסעיפים 66-67 לעיל.

תקנה 3(ב) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 (להלן – "התקנות") קובעת כי יש להגיש עתירה ללא שהוי, ולא יאוחר מ-45 ימים מהיום שבו נודע לעותר על ההחלטה (או מן היום בו ההחלטה פורסמה כדין), וזאת בכפוף להארכת מועד על-ידי בית המשפט על-פי תקנות 3(ג) ו-38 לתקנות.

אמנם, על פי תקנה 44 לתקנות תקופת הפגרה לא תבוא במניין הימים בחישוב, ואין חולק כי היה על המבקשת להגיש את עתירתה עד ליום 14.11.2016 (ואילו הבקשה דנן הוגשה ביום 16.11.2016 – יומיים לאחר מכן), ובהתאם טוענת המשיבה לחלוף המועד החוקי הקבוע בתקנות וכן לשהוי, אך לא ניתן להיתעלם מטענות העותרת לגבי הסיבות והנסיבות לאי הגשת העתירה במועד שחלקן טענות עובדתיות שניתן יהיה לברר ולבחון במסגרת העתירה המינהלית, במידה ותוגש על-ידי המבקשת.

...

כך גם יש להביא בחשבון שלשיטת המבקשת הליך העיון טרם מוצה והיא מבקשת שהות נוספת לקבלה וללימוד המסמכים על מנת ללמוד את סיכוייה של עתירה מינהלית, וייתכן כי אם יועברו מסמכים נוספים (ככל וישנם מסמכים שטרם הועברו לעיון המבקשת והם דרושים לה), מצב הדברים יהיה שונה בדרך כזו או אחרת, שישפיע על טענותיה של המבקשת ו/או על החלטתה אם לנקוט בהליכים משפטיים אם לאו, וזהו טעם נוסף למתן הארכת מועד קצרה (ראו לעניין זה: החלטתי בעת"ם (ת"א) 55167-08-16 אקסיליון בע"מ נ' נת"ע – נתיבי תחבורה עירוניים להסעת המונים בע"מ (פורסם בנבו, 4.9.2016)).

כך, לא נטען כי בוצעו התקשרויות עם צדדים שלישיים כלשהם או כי נרכשו חומרים ועל כן לכאורה לא נראה כי קבלת הבקשה תסב נזק למשיבה או לצדדים שלישיים (לעניין זה: ראו החלטתי בעת"ם (ת"א) 44177-01-15 דוד עזרא עבודות בע"מ נ' עיריית בת ים (פורסם בנבו, 22.2.2015), פסקה 18 והאסמכתאות שם).

לאור האמור אני מקבל את הבקשה ומאריך את המועד להגשת עתירה מינהלית עד ליום 6.12.2016 (בהתחשב בכך שהמבקשת ביקשה הארכת מועד עד ליום 29.11.2016 והחלטתי ניתנת היום), וזאת מבלי לגרוע מכל טענה מקדמית של המשיבה, אם תוגש העתירה.

העותרת טענה מנגד כי לא חל שהוי כנטען מאחר וימי הפגרה, שחלו בתקופה שבין החלטת ועדת המכרזים לבין הגשת העתירה, לא באים במניין הימים שנקבעו בתקנות - ומפנה בעיניין זה לתקנה 44 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים.

...

בית המשפט העליון שם הגיע למסקנה כי "ההכרעה בין שתי הפרשנויות שהוצגו איננה חד-משמעית והיא מובילה למעין תיק"ו", וכי יש שיקולים "לכאן ולכאן" לגבי שתי הגישות הפרשניות, הנובעות מכך שהיו ליקויים בניסוח תנאיו של המכרז.

" אף בעת"מ (חיפה) 54218-08-19 אסיה תורס בע"מ נ' המועצה המקומית כפר קרע (3.1.2020), התבררו טענות לגבי ניסוחו וניהולו של מכרז מטעמה של מועצה מקומית לביצוע הסעות של תלמידים, ושם מסקנתי הייתה כי נפל פגם בניהול המכרז (בשל ניגוד עניינים), אך כי מכלול הנסיבות מחייב את המסקנה שלא להורות על ביטול המכרז או על שינוי זהותה של הזוכה.

כאן, אפנה גם לספרה של דפנה ברק ארז, משפט מינהלי – משפט מינהלי כלכלי (כרך ג', 2013), עמ' 173-174, לאמור: "הסעד המסורתי בתחום דיני המכרזים, כמו גם בשאר ענפיו של המשפט המינהלי, היה סעד הציווי. מבחינה מעשית, השימוש בסעד זה התבטא בצו שיפוטי שהורה על ביטול החלטה לפסול הצעה, על ביטול החלטה בעניין זכייתה של הצעה במכרז או על ביטול המכרז כולו, לפי העניין. סעד הציווי נחשב לסעד אפקטיבי מאוד משום שהוא מבטל כליל את תוקפה של הפעולה הפגומה. עם זאת, השימוש בו אינו נעדר חסרונות. כמו בהקשרים אחרים של המשפט המינהלי, החיסרון העיקרי של הציווי כסעד יחיד הוא חוסר האפקטיביות שלו במצבים של מעשה עשוי, כלומר כאשר ההחלטה כבר בלתי הפיכה – בין מאחר שהמכרז כבר בוצע ובין מאחר שייפגעו מן הביטול זוכה תם לב או האינטרס הציבורי בהשלמת העבודה. כאשר הצו מורה על ביטול המכרז, ולא רק על העברת הזכייה למציע אחר, תוצאה בעייתית נוספת שלו היא פרסום מכרז חדש בתנאים של היעדר סודיות (לאחר חשיפת עמדות הפתיחה של המשתתפים הפוטנציאליים במכרז שבוטל). זאת ועוד, השימוש המסורתי בסעד הציווי לא התאים למקרים שבהם יש אמנם עילה מוצדקת לביטול המכרז ביוזמת הרשות, אך תוצאה ראויה זו באה במחיר של נזק למשתתפים במכרז (שנשאו בהוצאות ההשתתפות בו), ואילו הרשות, שהביטול נובע לעתים מרשלנותה, נשכרת ממנו." סיכום – נוכח האמור לעיל במקובץ, ובכפוף לאמור בסעיפים 115-118 לגבי משך ההתקשרות עם המשיבה 2, העתירה נדחית.

לפיכך, תקנה 44 לתקנות, הקובעת כי תקופת הפגרה אינה באה במניין הימים שנקבעו בתקנות, חלה בעניינינו.

המערערים סוקרים בתגובתם מספר מקרים שנידונו בפסיקה מהם, לשיטתם, עולה מגמה לפיה יש לקבוע מועד אחיד בכל הנוגע לעניין הפגרות, ובכלל זה לקבוע כי הפגרה לא תבוא במניין הימים מקום בו המועד להגשת הליך "נשלט" בידי שני לוחות זמנים (בעניינינו חוק התיכנון והבניה ותקנות בתי משפט לעניינים מינהליים), לרבות ביחס למועדים שנקבעו בחיקוק שאינם מנויים בתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 (להלן: "תקסד"א").

...

" (ההדגשה אינה במקור – י.ש.) אמנם, המקרה שלעיל, לא נכנס בדל"ת אמותיו של המקרה דנן (מבחינת התשתית העובדתית) אך ניתן להקיש ממנו לענייננו; משהגיע בית המשפט העליון למסקנה כי ימי הפגרה אינם באים במניין הימים ביחס לעררים הנדונים בפני ועדת הערר, מן הטעמים המפורטים בפסק הדין לעיל, הרי שמקל וחומר ימי הפגרה אינם באים במניין הימים אף בהליך זה הנדון בפני בית המשפט.

אשר להחלטת כבוד השופט אברהם יעקב, מיום 11.9.13, שלמען הסדר הטוב אביא אותה כלשונה: "המועד שהארכתו מבוקשת, נקבע בחיקוק. על המבקש להאריך מועד כאמור, להראות טעם מיוחד. הטעמים האמורים בבקשה אינם טעמים מיוחדים ולכן אני דוחה את הבקשה". אין המשיבות יכולות לקרוא לתוך ההחלטה את מה שלא נאמר בה מפורשות ובכלל זה כי בית המשפט קבע כי הערעור הוגש באיחור.

סוף דבר לאור האמור לעיל, דין הבקשות להידחות.

תקנה 44 לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת, כי "תקופת פגרה של בתי המשפט לא תבוא במנין הימים שנקבעו בתקנות אלה או שקבע בית המשפט או הרשם, אלא אם כן הורה בית המשפט או הרשם, לפי הענין, הוראה אחרת." כך, בהיתחשב בפגרת סוכות, שהחלה ביום 9.10.2022, ובהיעדר אסמכתה על המועד המדויק, שבו נודע לעותרים על ההחלטה בהשגה, ספק אם חלפו 45 הימים הקבועים בתקנה 3(ב) לתקנות אלו, ואף אם חלפו – הרי שמדובר בימים בודדים.

...

לאחר הגשת הסיכומים, התקיים דין ודברים בבקשת העותרים לגלות מסמך של משטרת ישראל, ובסופו של דבר ועל אף התנגדותה העקרונית, הגישה המשיבה מספר מסמכים, ובהם המסמכים המבוקשים.

בית המשפט בחן את ההגדרה של 'קניון' בצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ"ה-1995, שהיה בתוקף אז, שזה היה לשונה: "קניון הכולל 10 בתי עסק לפחות או ששטחו הכולל 1,000 מ"ר לפחות; לענין זה, 'בתי עסק' – למעט משרדים." בית המשפט זיכה את הנאשמים שם, משום שההגדרה של 'קניון' היתה עמומה, והוסיף, כי "מן הראוי שמחוקק המשנה יגדיר בצורה ברורה יותר את המונח 'קניון' תוך הבהרה מה מייחד קניון ממרכזים מסחריים אחרים." כפי שראינו לעיל, בצו רישוי עסקים דהיום, שונתה ההגדרה, ובמקום המילה "קניון" באו המילים "מרכז קניות במבנה מקורה וסגור מכל צדדיו, שיש בו כניסה משותפת אחת לפחות". שינוי זה תומך במסקנה, שהוספת תנאי המבנה נועדה להבהיר "מה מייחד קניון ממרכזים מסחריים אחרים", במובן זה שלא כל מרכז מסחרי יסווג כ'קניון'.

בנסיבות אלו, החלטת המשיבה בדבר סיווג מבנה קנדי סנטר כ'קניון' כהגדרתו בצו רישוי עסקים, אינה יכולה לעמוד, ועל כן אני מורה על בטלותה.