מכתב רפואי הכרוך בהרמת משקל התפטרות על רקע

אשר לתוכן התמליל - ייאמר מיד - על רקע ליקוייו של התובע, תלונותיו ובקשותיו במכתבו מיום 12.07.09, תלונותיו בעבר, המסמכים הרפואיים שהוצגו לנתבעת, העובדה שהנתבעת פטרה את התובע מעבודות עם קהל בעבר ומכלול המידע שהיה מצוי בידי הנתבעת, אנו מוצאים שהדברים שנאמרו הוקלטו ותומללו מעידים על קיומה של תמונה בעייתית באשר ליחסה של הנתבעת כלפי התובע, מגבלותיו הגופניות ובקשותיו להתאמות על רקע מיגבלות אלו.

בביקור מצאה הרופאה התעסוקתית כי התפקידים והמשימות שהיו מוטלים על התובע באותה העת היו אלו: התובע היה אחראי על השומה; ב-7 החודשים האחרונים לא ביצע עבודת שטח; בשנה האחרונה לא ביצע עבודת קופה; התובע ביצע עבודה מול לקוחות; התובע טיפל בציוד משרדי שהיה כרוך בהתכופפויות מרובות והרים תיקים במשקל של כ- 3 ק"ג 20-100 פעמים ביום; לפי הצורך סידר תיקים וארגזים בארכיון, עבודה הדורשת התכופפויות, טיפוס על סולמות והרמת תיקים במשקל של כ-4 ק"ג. בחוות דעתה ציינה הרופאה התעסוקתית כי על פי מכתב רופא אא"ג, התובע הוא "חולה עם ליקוי שמיעה מיתקדם מאוד והנ"ל אינו מסוגל לעבוד מול קהל וגם לא להתמצא במקום עם רעש סביבתי גובר." כמו-כן, ציינה כי התובע מצוי ב"מעקב אורטופדי, אשר מתרשם שהנ"ל אינו כשיר לעבודה הדורשת הרמת משאות או עבודה שדורשת ישיבה או עמידה ממושכות.

על רקע זה, איננו מקבלים את הטענות כי התובע ביקש להתפטר או שבקש לסיים את עבודתו בכל דרך אחרת, או שהביע אדישות כלפי האפשרות שיפוטר.

...

כשלעצמנו, סבורים אנו כי מסקנותינו בפסק דין זה יפות אף אם נצא מנקודת הנחה כי הנתבעת הינה גוף פרטי "טהור". לפיכך – איננו נזקקים לקבוע מסמרות בשאלת היות הנתבעת גוף דו-מהותי.

בנוסף, אין לנו ספק שהונחה בפנינו תשתית למסקנה שהתנהגות הנתבעת כלפי התובע גרמה לו לעוגמת נפש של ממש, ועל כן מדובר במקרה המצדיק פסיקת פיצוי בגין נזק לא ממוני.

נוכח מהות הפגמים שנפלו בהתנהגות הנתבעת, כפי שסקרנו וקבענו לעיל, לרבות הפלייתו במהלך תקופת העבודה ובפיטורים, הפגמים בשימוע, חומרתם, הנזק שנגרם לתובע עקב פיטוריו שלא כדין ויתר נסיבות העניין, לרבות תקופת עבודתו הממושכת של התובע ומאפייניה הציבוריים של הנתבעת, מצאנו לנכון לחייב את הנתבעת לשלם לתובע כדלקמן: פיצוי בגין הפרת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות בסך של 50,000 ₪.

במסמך זה ציין הרופא התעסוקתי כי על פי המסמכים אשר עמדו לרשותו לשם בדיקת כושר העבודה של התובע בתור עובד כללי, ולפי תוצאות ומסקנות הבדיקה הרפואית מיום 25/7/10 הרי שלאור מצבו הבריאותי הנוכחי מוגבל התובע לגבי עבודה הכרוכה במאמץ גופני מעל למאמץ בינוני כגון הרמת משאות כבדים, עמידה והליכה ממושכת, התכופפויות רבות פתאומיות וכדומה.

די בכך שיתייחסו לתקופה אשר קדמה להפסקת העבודה, ויצביעו על כך שהפגיעה הרפואית פגעה ביכולת עבודתו של העובד (דב"ע לא/3-17 שרה רפפורט נ' שולמית אסולין , פד"ע ב 25) אין גם הכרח כי מצב הבריאות הלקוי ימנע מן העובד להמשיך בעבודתו, ואולם נידרש כי מצב זה יהווה רקע להחלטתו לפרוש מעבודתו.

כאמור לעיל סעיף 6 לחוק פצויי פיטורים קובע את התנאים לפיהם ניתן לראות התפטרות לרגל מצב בריאות לקוי, כפיטורים ובין היתר אם "התפטר עובד לרגל מצב בריאותו הוא או של בן משפחתו, ולאור הממצאים הרפואיים, תנאי העבודה ושאר נסיבות הענין היתה סיבה מספקת להתפטרות – רואים לענין פצויי פיטורים את התפטרותו כפיטורים". נוכח מכתב הרופא מצב בריאותו היוה סיבה מספקת.

לעניין זה נקבע כי על העובד להודיע למעסיק טרם התפטרותו על מצב בריאותו על מנת לאפשר למעסיק להציע לו עבודה אחרת או להציע שינוי בתנאי עבודה ולהשפיע בכך על 'שאר הנסיבות', כך שלא תהיה סיבה מספקת להתפטרות.

ועל כן הפגיעה בו אינה משמעותית ומשקל תום ליבו שניהםיצמצמו את גובה הפצוי.

...

סוף דבר תביעתו של התובע מתקבלת בחלקה.

הנתבע ישלם לתובע את הסכומים כדלקמן: הפרש תשלום בגין שעות נוספות בסך 22,800 ש"ח פדיון חופשה בסך 9,800 ₪.

בשים לב לכך שחלק מתביעתו של התובע נדחתה, שכתב התביעה מכיל רכיבי תביעה ושיעורי הסכומים הנתבעים גבוהים באופן לא ריאלי ,ישלם הנתבע שכ"ט ב"כ התובע 4,600 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק.

ביום 16.5.2010 חזרה התובעת ופנתה בכתב אל הנתבעת, באמצעות ב"כ, ואל מכתב זה צרפה אישור רופאה תעסוקתית ד"ר גורדון אולגה, מיום 6.5.2010, שבו נקבע: "הנ"ל מסוגלת להמשיך לעבוד בתפקידה עם מיגבלות. יש להמנע מעבודה הכרוכה בהרמת מטופלים, כיפופים מרובים, מאמצים פיזיים קשים. ביקור חוזר לפי הצורך קליני."(ת/6,ת/8 לתצהיר התובעת) ביום 10.6.2010 ניתן לתובעת אישור רפואי נוסף מטעם הרופאה התעסוקתית הקובע: "הנ"ל לא מסוגלת להמשיך לעבוד בתור מטפלת בקשישים. אושר חופש מחלה מתאריך 6.5.2010 ועד תאריך 10.6.2010. הופנתה להמשך טפול במל"ל." (ת/9 לתצהיר התובעת).

לתחושתו הסובייקטיבית של העובד החולה יש ליחס משקל לא מבוטל, אם תחושה זו מגובה במסמכים רפואיים מתאימים.

..אין הכרח כי מצב הבריאות הלקוי ימנע מן העובד להמשיך את עבודתו, אלא שמצב זה יהווה רקע להחלטת העובד לפרוש מעובדתו".

האם הודיעה התובעת על התפטרותה לרגל מצבה הבריאותי באשר לאישור הרפואי משנת 2008 – מעבר לעובדה שהתובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי המציאה כבר בשנת 2008 אישור זה לנתבעת, הרי שאפילו המציאה אישור זה בזמנו לממונים עליה, אני סבורה כי היה זה לגיטימי מצד הנתבעת לידרוש מהתובעת להמציא אישורים רפואיים עדכניים.

עולה אפוא מהראיות, כי יחסי העבודה בין הצדדים נמשכו עד ליום 10.6.2010, שאז הועבר אישור הרופאה התעסוקתית לידי הנתבעת ויש בו למעשה כדי להודיע על התפטרות התובעת מעבודתה, בשל מצב בריאותה.

...

עם זאת, אני סבורה כי אירוע הנפילה והשתלשלות העניינים שלאחר מכן יכולים לשפוך אור לגבי המסכת העובדתית השנויה במחלוקת בין הצדדים וכן רלוונטי אירוע הנפילה לגבי טענות חלופיות שהעלו הצדדים.

משכך טענת קיזוז זו נדחית.

סוף דבר בתוך 30 ימים מקבלת פסק הדין תשלם הנתבעת לתובעת את הסכומים הבאים: פיצויי פיטורים בסך 16,202 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1.7.2010 ועד למועד התשלום בפועל.

התביעה לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין – נדחית.

התובע הגיש תביעה לנתבע להכיר בבקע המפשעתי כתאונה בעבודה והנתבע דחה את התביעה במכתבו מיום 28.8.18 בנימוק, כי "מעיון בפרטי תביעתך ובמסמכים הרפואיים שבידינו עולה, כי הופעת הבקע בתאריך 05/04/2017 לא באה כתוצאה ממאמץ לא רגיל – הרמת חולים איננה בגדר מאמץ לא רגיל בעבודתך. כמו כן, לא פנית לטפול תוך שבעים ושתיים שעות ממועד הופעת הבקע, כנדרש על פי החוק, אלא במועד מוקדם יותר, בתאריך 15.2.2017. מטעמים אלה, לא ניתן להכיר בבקע המפשעתי כפגיעה בעבודה". התובע פנה לועדת התביעות ביום 18.12.18 בעיניין החלטת פקיד התביעות והועדה המליצה לפקיד התביעות לבחון בשנית את ההחלטה.

התובע לא חזר לעבודת שטח כנהג חובש אמבולנס שכן נאסר עליו לאחר הניתוח שעבר ליסחוב מעבר ל-20 ק"ג והוא הועבר לעבוד במחלקת ההדרכה בשכר נמוך יותר, דבר שאילץ אותו להתפטר מעבודתו במד"א. עיקר טענות הנתבע: לעניין הכרה בבקע מיפשעתי כתאונת עבודה קיימת בחוק הוראה מיוחדת וזאת בסעיף 84 לחוק.

עוד קבעה הפסיקה, כי התשובה לשאלה מהו "מאמץ לא רגיל" הנה בהשוואה למאמץ שרגיל הנפגע לעשות בעבודתו (ר' דב"ע לה/0-26 המוסד לביטוח לאומי – טנג'יו, [פורסם בנבו] פד"ע ו 382) וכי יש להתייחס באופן סובייקטיבי לנפגע עצמו, משום שהבקע "מופיע בגופו של אדם מסוים על רקע מצבו של אותו אדם ועל רקע המאמצים שהוא רגיל להם ושסטיה מהם היא היא שיכולה להביא לתופעה הסוטה" (ר' דב"ע לז0-66/ לוי – המוסד לביטוח לאומי) [פורסם בנבו].

במסגרת עדותו ציין התובע, כי עבודתו כוללת טפול בפצועים, ניהול ארוע והרמת משקלים (עמ' 2, שורות 16-17) ופרט את נסיבתו פגיעתו (עמ' 2, שורה 21 עד עמ' 3, שורה 7): "ב-5/4/17 לאחר זמן סיום משמרת בשעה שלוש, נקראנו לקראת ארבע עקב אי מציאת מחליף למשמרת, דבר שהיה נפוץ ועדיין, יצאנו לארוע, הוחלט ע"י המוקד של מד"א שנטפל בארוע ואחרי שנקלוט את הפצוע נעביר אותו לאמבולנס ששיך למשמרת ערב. הגענו למקום הארוע, סביב השעה ארבע, הדיווח היה על תאונה קשה עם נפגעים רבים, אנחנו כצוות טפול נמרץ הבכיר בארוע, החלטנו לפצל את הכוח, הפרמדיק שהיה איתי הלך לחפש פצועים נוספים ואני הלכתי לפצוע שהוגדר כקשה ביותר, נעזרתי בכוננים מזדמנים. אין לי מושג מיהם. ניסיתי לאתר אותם ללא הצלחה, מדובר בכוננים מארגונים אחרים. סייעו לי בהעברתו מהאוטו לקרש גב ולאחר מכן למיטת האמבולנס. בשלב זה אני לבדי דוחף את מיטת האמבולנס וצריך להרים אותה לתוך האמבולנס לבד כי איש צוות שני מטפל בפצוע אחר. לפי הזכור לי הפצוע היה כבד משקל. ניסיתי דרך מד"א לאתר פרטים שלו או טופס רפואי. מפאת חסיון רפואי לא נתנו לי פרטים ואין לי דרך לדעת מיהו המטופל. כמו כן ניסיתי לאתר נהג נוסף שהיה בארוע אבל הוא זוכר את הארוע אך לא זוכר אם הפצוע היה כבד משקל. הוא לא זוכר את הפצוע. הכנסתי אותו לאמבולנס ומטפל בו לבדי ומחכה לפראמדיק שחזור, אחרי שהפראמדיק הנוסף ווידא שהפצועים הנוספים הועלו לאמבולנסים, התחלנו בנסיעה עם הפצוע שנימצא אצלנו בטיפול נמרץ לצורך חבירה לאמבולנס שיקח אותו לבית חולים. קבענו לחבור לאמבולנס במחסום מכבים, הפרמדיק ביקש ממני לרדת ולהעביר את מטת האמבולנס לבדי ואמרתי לו שאני לא מסוגל. אני זוכר שהוא צעק עליי ויצא בכעס ועזר לי להוציא את המיטה. בסיום הארוע חזרנו לתחנה, אני זוכר כאבים עזים, הולך בצליעה משמעותית. מיד בצאתי עם האמבולנס, אנשים שישבו בתחנה שאלו אותי מדוע אני צולע, אמרתי שיש לי כאבים ואני הולך להבדק" (ההדגשה לא במקור).

כן ציין התובע, כי "העבודה במד"א כרוכה בהרבה מאוד הרמת משאות ומעולם לא עברתי הדרכה בנושא זה כיצד לבצע הרמת משקלים". מעדותו של התובע עולה, כי העבודה הרגילה היא עבודה מאומצת ובמועד הארוע היה מאמץ חריג שנבע מכך שהתובע נאלץ להרים משא כבד לבד.

...

לעניין התנאי השני של הסעיף (עקב הופעת הבקע הפסיק המבוטח את עבודתו וקיבל טיפול רפואי תוך 72 שעות מהופעת הבקע), מצאנו, כי התובע עמד בתנאי כאמור.

כמו כן בתיעוד רפואי מיום 16.5.17, המועד בו הוצאה לתובע תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה אין כל אזכור לאירוע הנטען אלא רק מצוין "עובד פיסית, כחודש סובל מכאב במפשעות". לאחר שעיינו במסמכים השונים ושקלנו את טענות הצדדים מצאנו, כי עלה בידי התובע להוכיח כי הפסיק את עבודתו לאחר האירוע ופנה לקבלת טיפול רפואי באופן מיידי.

סוף דבר: בית הדין ימנה מומחה מטעמו על מנת שיבחן את הקשר הסיבתי הרפואי בין הבקע המפשעתי בצד שמאל לבין עבודתו של התובע.

כמו כן, מבחינה רפואית, מחלתך (שטף דם פנימי) התפתחה על רקע תחלואתי טבעי".

לכך יש להוסיף כי על פי מכתב המעסיק ועדותה של הגב' יוחננוף לא היה מדובר ביום עמוס ו/או שונה מהרגיל, וכמות הסחורה לא הייתה שונה מימים אחרים, ועל כן מדובר בעבודתו הרגילה של התובע ללא כל ארוע תראומטי כלשהוא.

ת. עבדתי קשה באותו זמן גם אמרתי לו למנהל ואמרתי שיש הרבה עבודה בבסטות, באותה משמרת עבדתי אני דוד ועוד עובד שהתפטר.

כב' הנשיא אדלר (כתוארו דאז) בפסק דין אברהם ברנט קובע כי הזזת ארגזים/קרטונים, הנה פעולה שיש להגדירה כ"גורם חצוני הנראה לעין": "הזזת קרטונים הנה פעולה שיש להגדירה כגורם חצוני הנראה לעין, משום שהיא כרוכה בהרמת דבר בעל משקל. משכך המצב, עלינו ליישם את הרישה של סעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי, ולקבוע כי הארוע ביום 5.1.1992 גרם להופעת כאבי גב והחמרת מצב קיים, ויש להגדירו כתאונת עבודה". (ראה דב"ע נה/0-193 אברהם ברנט – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לא 97, בעמ' 108).

...

מכל הטעמים הנ"ל, טוען הנתבע, כי דין התביעה להידחות מבלי להיזקק למינוי מומחה רפואי.

לאחר ששמעתי את העדויות, של התובע, העדים מטעמו, ועדים מטעם הנתבע, עיינו בתצהיר, בהודעה לחוקר, ובשאר המסמכים שהוגשו לתיק, הגעתי לכלל מסקנה, שהכאבים אשר פקדו את התובע בבטנו החלו אצלו, במהלך עבודתו, ולא קודם לכן, מצאתי לקבל את גירסת התובע כי ביום האירוע, היה זה הפעם הראשונה שהתובע נתקף בכאבים מעין אלו, אני מקבל גירסתו של התובע כי אילו היה חש בכאבים כפי שפקדו אותו ביום האירוע, לא היה מסוגל להגיע לעבודתו בסופר ולעבוד עבודה פיזית קשה (פרוטוקול מיום 8/6/15, עמ' 5, ש' 12).

כללו של דבר – הגעתי לכלל מסקנה כי התובע עבד ביום 6/8/13 עבודה קשה ומאומצת באותה משמרת והרים ללא הרף עשרות ארגזים עמוסים וכבדים, ויש לראות בכך בגדר "גורם חיצוני נראה לעין" ולפי חזקת הסיבתיות שברישה סעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי – יש לראות בתאונה ככזו שאירעה גם "עקב" העבודה.