מכתב התראה לפני תביעה האם נחשב לאיום

המשיב אף מאיים על המבקשת כי ייצג את ללקוחותיה בתביעה ייצוגית נגדה.

כאשר מכתביו והודעותיו שצורפו לבקשה מהוים הודאת בעל דין על כך. המשיב עושה שימוש בעיסוקו כעורך דין על מנת לפגוע במבקשת, לרבות בייצוג לקוחותיה של המבקשת נגדה.

לטענת המשיב, אין בכתב התביעה או במכתב ההתראה לפני הגשת התביעה כל סוד מסחרי שכן כל עורך דין יכול לפתוח בהליכים כאלה ולהשיג את המידע תוך פנייה למקורות באנטרנט, וזאת מבלי להיזדקק לידע מוקדם או סודי.

...

במקרה דנן, אנו סבורים כי כדי למנוע מהמשיב להמשיך בהתנהגותו המפרה ולפגוע בעסקה של המבקשת מחד גיסא, וכדי לא לפגוע בחופש העיסוק של המשיב בצורה לא מידתית מאידך גיסא, ולאחר איזון מכלול השיקולים יש הצדקה במתן צו מניעה זמני למשך שנה אחת האוסר על המשיב – בעצמו או באמצעות צד ג' – ליצור קשר עם לקוחות המבקשת – שהיו הלקוחות שלה עד למועד סיום עבודתו אצלה – כדי לתת להם שירות משפטי או לייצג אותם בהליכים נגד המבקשת.

ואולם, אין בידינו לקבל את בקשת המבקשת למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיב לתת ללקוחות המבקשת, במישרין או בעקיפין, שירותים בתחום עמילות מכס או בתחום השילוח, מכיוון שמדובר בתניה שבהסכם עבודה אשר מגבילה באופן לא סביר את חופש העיסוק של המשיב, ולא מתקיימים יתר התנאים הנדרשים בפסיקה.

לסיכום הבקשה מתקבלת באופן חלקי.

הנתבעים 1- 3 שלחו בשנת 2018 מכתב התראה לתובע באמצעות באת כוחם, עו"ד מיטל יצחקי, עם העתקים לרב הראשי לישראל, הרב דוד לאו, למבקר המדינה ולמשרד הדתות, וכתבו שקריהם כי התובע חשוד במעשים הבאים: "ביצע עבירות על טוהר המידות"; "עבירות ומחדלים"; "שיטות פליליות"; ניצול עמדת השררה"; "הפעלת כוח על המפעלים שבפיקוחך"; "העסקת משגיחים מטעמך"; "נהלי עבודה פסולים"; "היתנהלות בעייתית וחשודה כבלתי חוקית ואף פלילית מובהקת"; "מינוי והעסקת מקורבים ובצוע לכאורה של עבירות פליליות ואתיות". במכתב איימו על התובע, כי אם לא ישלם לכל אחד מהם 100,000 ₪, יגישו נגדו תביעה.

בנוגע למכתב זה נידרשת בחינה כפולה: האם מכתב ההתראה כשלעצמו הוא בגדר לשון הרע, והאם הפצתו לגורמים נוספים, פרט לתובע עצמו, נחשבת כפרסום לשון הרע.

בפרשת מנו ספנות נישאלה השאלה הנוגעת לענייננו, האם בנסיבות בהן נשלח מכתב ההתראה טרם הגשת תביעה ובסופו של דבר לא הוגשה התביעה, יש לראות את המכתב כפרסום מותר.

...

התביעה בהקשר זה נדחית.

ממילא, אין הטענות עומדות בחובת הפירוט המוטלת על התובע, כפי שנפסק בעניין ע"ע (ארצי) 7192-02-13 די.אס. פי גרופ בע"מ- אלי אסולין (16.9.13), בזו הלשון: "אין בידינו לקבל את טענת העובד כי כדי להקים את יסודות העוולה נדרש התובע לפרט רק את האמירות שנאמרו בפועל, והוא אינו נדרש לפרט את נסיבות הפרסום ועובדות נוספות - מועד הפרסום, מקום בו בוצע, המסגרת בה נאמרו האמירות, זהות המפרסם וכו'. כאמור, על התובע להוכיח לא רק את מרכיב "לשון הרע" אלא גם את מרכיב ה"פרסום" ואת "העובדות שמהן נגזרת אחריותו של כל אחד מהנתבעים". אכן, המרכיב העיקרי והחשוב ביותר הוא מרכיב "לשון הרע", ובנוגע אליו נקבע, כאמור, כי יש לפרט במפורש בכתב התביעה את המילים שנכתבו או שנאמרו.

סוף דבר התביעה נדחית.

ביום 24.10.18 פנה ב"כ העובדת לגב' שרה גרוס, העובדת אף היא בלישכת הדוברות במכתב התראה לפני הגשת תביעה בעיניין פירסום לשון הרע.

לאחר שניתן הצוו המורה להותיר את העובדת בלישכת הערייה לא חל שיפור ביחסי העבודה בלישכת הדוברות, אלא להיפך – חלה הרעה מוחשית ועמוקה ביחסי העבודה של העובדת עם הדובר וסגניתו הגב' גרוס "עד כדי יצירת עימות אישי בינך ובין הנגב' גרוס ואיומים שלך על גב' גרוס בהגשת תביעות אישיות." להודעה צורף מכתבה של הגב' גרוס.

לשיחה התייצבו העובדת וב"כ. במסגרת השיחה טען ב"כ העובדת כי עצם קיום השימוע מהוה הפרה של הצוו שניתן בבקשה לסעד זמני, והצדדים באו בדברים לגבי תפקידים חלופיים להם ניתן לשבץ את העובדת בתפקיד מזכירה במחלקה הוטרינרית.

...

עוד צוין בהחלטה כי לא נראה שניתן לקיים יחסי עבודה תקינים בין העובדת ליתר עובדי הלשכה, כעולה מפנית היועץ והגב' גרוס, ובנסיבות אלה המשך עבודתה של העובדת בלשכת הדובר גורמת ל"נזק של ממש" לעבודת הלשכה ולעובדים המועסקים בה, כך שבנסיבות אלה אין מנוס אלא מלהעבירה לתפקיד אחר.

סוף דבר – התביעה כנגד הנתבעת 1 מתקבלת בחלקה על יסוד הפגיעה בזכות זכות הטיעון של העובדת בטרם קבלת החלטת הניוד הראשונה.

בשל פגמים אלה בהתנהלותה, תשלם הנתבעת 1 לעובדת פיצוי שיועמד בנסיבות העניין על סך 30,000 ₪, שישולמו תוך 30 ימים מהיום.

התביעה כנגד הנתבעים 2- 4 נדחית.

דינה של דרישה זו להדחות לא מפאת חיסיון עו"ד-לקוח (סוגיה שלא ראיתי לנכון להכריע בה), אלא משום שאיני רואה רלוואנטיות בין גובה שכר הטירחה המשולם לבאת כוחה של התובעת לבין השאלות שעל הפרק, קרי, האם מהוות האמירות נשוא התובענה לשון הרע והאם עומדות לנתבעת הגנות כלשהן.

בדרישה השביעית טוענת הנתבעת כי שר המשפטים דהיום, מר גדעון סער, שלח לתובעת מכתב התראה לפני תביעה בגין לשון הרע.

השאלה השנייה היא כיצד ידעה התובעת כי שמה של הנתבעת כפי שהוא מופיע בתעודת הזהות הוא "הלנה" ולא "אילנה". הנתבעת טוענת כי התשובה לכך תוכיח שמדובר בתביעת השתקה ובטקטיקת איומים מצד התובעת.

...

בעניין זה אני סבורה כי יש מקום שהתובעת תשיב בתצהיר ערוך כדין האם הגישה תביעות נוספות בגין לשון הרע בעקבות פרסומים נוספים ברשתות החברתיות (ככל שהיו).

דרישה זו נדחית משעה שאינה רלוונטית לפלוגתאות נשוא ענייננו.

סוף דבר סיכומם של דברים, אני מורה לתובעת לגלות בתצהיר ערוך כדין, ולמסור לעיון התובעת, את המסמכים הנזכרים בדרישה השנייה (ס' 9 לעיל) והדרישה השישית (ס' 13 לעיל) וכן להשיב בתצהיר ערוך כדין על השאלות הראשונה (ס' 16 לעיל), השנייה (ס' 17 לעיל) והרביעית, באופן חלקי (כמפורט בס' 19 לעיל).

ביום 13.6.17 שלחה התובעת לב"כ הנתבעת מכתב "התראה טרם נקיטת הליכים" ובו נרשם כך (להלן: "מכתב ההתראה"): "1. מעיון בקלטת הווידאו שהומצאה לעיוני במסגרת גילוי המסמכים בת.א. 14740-03-16 ... ניתן לראות את מרשתך, יזרעאלה נגר, מצולמת כשהיא אוחזת בידה במכשיר הטל' הנייד בו היא דיברה עם הח"מ, בעודה נוהגת ברכב.

מכל המפורט לעיל עולה, כי הנתבעת פנתה לועדת האתיקה בתלונה שהתובעת עושה שימוש ברישיון עריכת הדין, גררה אותה להליך משפטי חסר בסיס ושלחה לב"כ את מכתב ההתראה ואת הודעת הדוא"ל. לשיטת הנתבעת, על פי התלונה, מעשים אלה של התובעת מהוים היתעמרות בה ובמשפחתה ועולים כדי איומים וניסיון סחיטה, שכן הם נועדו להניע את בנה של הנתבעת לפעול כפי רצונה של התובעת.

התובעת טענה, כי במכתב ההתראה ובהודעת הדוא"ל כוונתה הייתה לברר את עמדתו של ב"כ הנתבעת האם חשדותיה נכונים אך אין בידי לקבל עמדתה זו. ראשית, רצונה של התובעת לברר את זהות מקליט השיחה בחלוף שנים ממועד קיום השיחה בגינה הגישה את התביעה הקודמת כנגד הנתבעת היא תמוה ביותר.

...

נוכח כל האמור לעיל, לא עלה בידי התובעת להוכיח את תביעתה ולכן אני מורה על דחיית התביעה.

סיכומו של דבר, התובעת בחרה לנהל את ההליך עד תום שלא לצורך ומבלי שביקשה לתקן את כתב התביעה לנוכח עמדת ההגנה בישיבת הקדם הראשונה לפיה כתב התביעה נעדר פירוט של האמירות שעל בסיסן הוגשה התביעה.

נוכח כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה ומחייבת את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך של 12,000 ₪.