מכירת רכב בהוצאה לפועל מתחת למחיר המחירון

בגלל זה מכרתי לאופיר את הרכב הרבה מתחת למחירון.

כן טען המשיב 3 כי בלישכת ההוצל"פ טען המבקש שהרכב הועבר על שמו כערובה לפירעון ההלוואה ולא כהעברת בעלות עקב עסקת מכר, וכי חוזה ההלוואה הוא חוזה פקטבי שאותות המירמה עולות ממנו ומהתנהגות המבקש והמשיב 1.

זה היה היום המאושר בחייו, מכיוון שבעל הדירה ביקש לסלק אותו מהדירה; בשעת החתימה וקבלת הכסף היו רק המבקש, הוא ואישתו; עשו העברת בעלות לאור הסיכום שאם הוא לא מצליח להחזיר את ההלוואה למבקש, אז הרכב שייך למבקש; הוא לא ביקש להבריח נכסים, אלא ביקש לקבל הלוואה לצורך פרנסת משפחתו; המבקש דואג לו מדי פעם לסלי מזון; הוא ביקש מחילה וסליחה מהמשיב 3 על מנת לסיים את המחלוקת ביניהם, והעלה סירטון על כך, והמשיב 3 אמר שהכל יהיה בסדר, אך לאחר מספר ימים עיקלו לו את הרכב; המחיר בסך 60,000 ₪ הוא סביר כי יש ירידת ערך לאור הסבירות של תאונות וכי הרכב משמש לו לעבודה; יש לו רכב נוסף שאין לו טסט כבר 3 שנים; על שני כלי הרכב יש לו כיתוב של בית העסק שלו; ב"כ המשיב 3 אמר לו ש"ימכור" את כל החברים שלו, על מנת שהרב אמנון יצחק יבטל את כל התביעות שהגיש נגדו, לרבות את התביעה על הסך על הסך 500,000 ₪.

(ב) מיטלטלין שעוקלו כשלא היו על גופו של החייב, בכליו או בחצרים שבהחזקתו, לא יימכרו כל עוד לא הוכח להנחת דעתו של רשם ההוצאה לפועל שהם רכושו של החייב; לא הוכח שהם רכושו של החייב, יבוטל העיקול.

...

סבור אני שיש לדחות את טענה זו, ולקבוע שעסקת ההלוואה והשעבוד היא עסקה אמתית, מהסיבות כדלקמן: 1) המשיב 3 לא הביא בדל ראיה שמדובר בעסקת מרמה; 2) שמעתי את עדות המבקש והמשיב 2 וניכרים דברי אמת; 3) המשיב 3 צירף דו"ח מידע מביטוח לאומי אודות הכנסות המשיב 1 לשנת 2015.

לאור האמור לעיל, סבור אני שאין כל מרמה בכך שהרכב נמצא בשימושו של המשיב 1.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, תוצאת פסק הדין הינה כדלקמן: 1) למבקש יש זכות שעבוד על רכב פרטי מסוג שברולט אורלנדו מס' רישוי 88-353-32 (להלן-"הרכב") בגין ההלוואה שנתן למשיבים 1 ו-2 ביום 11.11.16, וזכות השעבוד הזו היא זכות מהותית של המבקש ברכב; 2) זכות העיקול של המשיב ברכב הינה זכות דיונית של המבקש ברכב, שאינה יכולה לפגוע בזכות השעבוד של המבקש ברכב; 3) לאור זאת העיקול סותר את זכות השעבוד של המבקש ברכב, ותפיסת הרכב הייתה שלא כדין, ויש להחזיר למבקש את הרכב, גם אם יהיה בשימושו של המבקש.

בסעיף 2 להסכם ההפצה נקבע כי הנתבע (אשר הוגדר בהסכם כ-"המפיץ") ירכוש מהתובעת (אשר הוגדרה בהסכם כ-"היצרן") מוצרים, ימשוך אותם ממפעליה מדי יום ויפיצם בקוו החלוקה ללקוחות, וכלשון ההסכם: "המפיץ מתחייב בזאת כדלקמן: א. לרכוש מהיצרן מוצרים במחיר המחירון של היצרן. ב. למשוך מוצרים ממפעל היצרן מידי יום, ולהפיצם בחנויות, מרכולים, בתי אוכל, מוסדות, סיטונאים וכיו"ב (להלן: "הצרכנים") שבקו בתדירות המינימלית של פעם אחת בשבוע לפחות לכל צרכן.

בסופו של דבר, ביום 9.12.13, שלחה התובעת לגיא מכתב ובו דרשה כי יפרע את חובותיו כלפיה, כדלקמן: "השבוע נתקבלה החלטה לפיה עליך לפרוע את כל חובותיך למחלבות גד בהתאם לכרטסת הנהח"ש המצ"ב. אבקשך לסור למשרדינו ע"מ להגיע להסדר לתשלום חובך. במידה ולאחר פרעון חובותיך למחלבה ייגבו כספים כלשהם מתוך התיקים המטופלים ע"י משרדנו כנגד חייבים שונים הקשורים בפעילותך במחלבה, יועברו כספים אלו אליך כפוף לאישור המחלבה". לכך השיב ב"כ של גיא מיום 23.12.13 במכתב אשר נשא את הכותרת "מכתב התראה לפני נקיטת הליכים משפטיים" כי גיא פוטר ממחלבות גיא בדצמבר 2011 וכי לא שולמו לו שכר בעבור עבודה ועמלות בגין השנים 2010-2011, תשלומי פיצויים, הודעה מוקדמת וכיוצא באלה, וכי "עלות שכרו ורכיבי העמלות בלבד להם זכאי גיא מוערכים בסכום של כ-800,000 ₪ בקירוב ולמשך התקופה כולה וזאת עוד ללא הוספת מלוא רכיבי השכר". עוד צוין במכתב כי מבדיקה ארוכה ויסודית שערך ב"כ של הנתבע, מחלבות גד עשתה דין עצמי כאשר נטלה ללא רשות ו/או חילטה כספים, זכויות ונכסים השייכים לגיא וזאת כתוצאה ממכירת קו שירות, מוניטין, השבחה ועלות רכב בסכום המוערך ביותר מ-500,000 ₪, ומשכך, מתבקשת התובעת להסדיר את התשלום, אחרת ייאלץ הנתבע לפנות לערכאות שיפוטיות ויעמוד על מלוא הוצאותיו הריאליות.

באשר לטענתו של הנתבע בדבר המנעותה של התובעת מלממש את פסק הדין נגד מאפיית הדקל, טוענת התובעת כי הנתבע מנסה לזרות חול בעיני בית המשפט וכי למעשה התובעת עשתה כל שלאל ידה על מנת לסייע לנתבע בגביית החוב של מאפיית הדקל, לרבות פתיחת הליכים כנגד המאפיה בלישכת ההוצאה לפועל, אולם חרף ניהול ההליכים, לא צלחו הליכי הגבייה (סעיף 5 לסיכומי התשובה).

כאמור, במועד חתימת הסכם ההפצה או בסמוך לכך, חתמה הנתבעת יחד עם משה ז"ל על כתב הערבות, אשר למען הנוחות, יובא שוב נוסחו להלן: "אנו הח"מ ערבים בזאת ביחד ולחוד בערבות מלאה ובלתי מותנית לכל התחייבויותיו של טשקנט גיא למחלבות גד (שווק 1992) בע"מ". כחמש שנים לאחר מועד חתימת כתב הערבות, נפטר משה ז"ל, ולא הוחתם ערב אחר תחתיו, כך שהנתבעת נותרה כערבה לבדה להתחייבויותיו של גיא לפי הסכם ההפצה.

...

כמו כן, בנסיבות, ישלם הנתבע לתובעת את מלוא אגרות המשפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 25,000 ₪.

מנגד, התביעה כנגד הנתבעת נדחית.

התובעת תשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪.

יודגש, כי המכתב האמור – אשר הנתבע לא צירף לתצהירו ולא ציין את תאריך המשלוח או את תאריך הקבלה שלו – שומט את הקרקע מתחת לטענתו של הנתבע כאילו לא קיבל מידע על זכותו להגיש שמאות נגדית.

כאשר החייב מגלה אדישות מוחלטת להליך ולהתנהלותו (וגם על יסוד עדותו של הנתבע לבדו ניתן לקבוע שהוא הפגין אדישות כאמור: כאשר יודע חייב על ניהול הליכי הוצאה לפועל נגדו ואינו טורח לברר מה עלה בגורלם – מדובר באופן מובהק באדישות ובחוסר אכפתיות), אילו כלים יש בידי רשם ההוצאה לפועל לבחון את העסקה? ומזוית שונה: אם החייב עצמו אינו מיתעניין בהליך ואינו טורח להציג נתונים חלופיים, מה לו כי ילין על רשם ההוצאה לפועל המסתפק בבחינת הנתונים שלפניו? אין בידי לקבל גם את טענתו של הנתבע, כאילו היה על הבנק לעצור את הליכי המימוש לאור הפער שבין חוות דעת השמאי ובין מחיר המחירון, ולחלופין – בין הפער שבין חוות דעת השמאי ובין המחיר שהשיג אחד מכלי הרכב בהתמחרות, שהיה גבוה בכ-20,000 ₪ מהערכת השמאי.

בודאי לא ניתן לומר שבכל מקרה שבו משיג נכס הנמכר בהליכי הוצאה לפועל מחיר הגבוה מהערכת השווי, גם אם גבוה במידה ניכרת, יש בכך כדי להעיד שהערכת השווי הייתה שגויה, ובודאי לא שיש צורך לעצור את ההליך כולו, ולהתחיל בו מחדש.

ודוק: גם לעצירת ההתמחרות ולפתיחת הליך חדש - הכולל חוות דעת חדשה, הליך היתמחרות חדש, הגשת בקשות לרשם ההוצאה לפועל וכיוצא באלה – עלול להיות מחיר בשווי הרכב, שהרי הזמן אינו עוצר, ורכב שאינו בשימוש ממשיך ליצבור עלויות כמו גם ירידת ערך.

...

למסקנה זו הגעתי לאור העובדה, שסברתי כי גם אם לא ניתן לומר שטענות ההגנה משוללות סיכוי באופן מוחלט, אזי מדובר בטענות המבקשות לתקוף תקיפה עקיפה של החלטות מחייבות של רשם ההוצאה לפועל, ועל כן סיכוייהן להתקבל – קלושים ביותר.

הפועל היוצא הוא, שאני קובע שהנתבע קיבל לידיו את המסמכים הנוגעים להליכי ההוצאה לפועל, לרבות האפשרות להגיש שמאות מטעמו לסתור את השמאות מטעם הבנק, והוא בחר מדיניות עקבית של "שב ואל תעשה", שבעקבותיה הוא מבקש לקבוע התרשלות של הבנק.

כאשר החייב מגלה אדישות מוחלטת להליך ולהתנהלותו (וגם על יסוד עדותו של הנתבע לבדו ניתן לקבוע שהוא הפגין אדישות כאמור: כאשר יודע חייב על ניהול הליכי הוצאה לפועל נגדו ואינו טורח לברר מה עלה בגורלם – מדובר באופן מובהק באדישות ובחוסר אכפתיות), אילו כלים יש בידי רשם ההוצאה לפועל לבחון את העסקה? ומזווית שונה: אם החייב עצמו אינו מתעניין בהליך ואינו טורח להציג נתונים חלופיים, מה לו כי ילין על רשם ההוצאה לפועל המסתפק בבחינת הנתונים שלפניו? אין בידי לקבל גם את טענתו של הנתבע, כאילו היה על הבנק לעצור את הליכי המימוש לאור הפער שבין חוות דעת השמאי ובין מחיר המחירון, ולחלופין – בין הפער שבין חוות דעת השמאי ובין המחיר שהשיג אחד מכלי הרכב בהתמחרות, שהיה גבוה בכ-20,000 ₪ מהערכת השמאי.

אני מחייב את הנתבע לשלם לבנק סך של 53,669 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (17.5.2015) ועד התשלום המלא בפועל.

הוא נישאל, האם ידוע לו שהבנק אינו יכול למכור רכב מתחת לסכום שמאשר רשם הוצל"פ לפי מימוש מהיר שמתקבל על פי חוות דעת והשיב, כי אינו יודע (עמ' 23 ש' 6-11).

כמו כן נישאל איזה אינטרס יש לבנק לקבל פחות כסף ממכירת הרכב והאם יש אישור או אסמכתא לעניין ההצעה האמורה שהייתה יותר גבוהה ובתגובה טען, כי הרכבים היו שוים לא פחות מ-40,000 ₪ וכי זה המחירון של הרכב.

אין בסכום בו ניפתח תיק ההוצאה לפועל למימוש הרכבים ובהערכת הבנק באשר לסכום אשר סביר, כי ניתן יהיה לקבל בגין מכירת הרכבים בכדי ללמד על השווי בו ניתן היה למכור את שלושת הרכבים אשר נמכרו בסך כולל של 19,867 ₪ כפי שעולה מתצהירו של מג'די. ברי, כי אין לבנק אינטרס למכור את הרכבים במחיר נמוך שעה שמטרתו הנה לגבות את החוב כלפיו והרכבים משועבדים לו לשם הבטחת פרעון החוב.

...

לא שוכנעתי, כי הרכבים נמכרו במחירים נמוכים משוויהם.

שוכנעתי, כי הבנק פעל כדין לשם גביית חובותיהם של הנתבעים וכי אין ממש בטענה לפיה הבנק הגיש מספר הליכים משפטיים לשם גביית חובה של החברה במטרה להוציא סכומים נוספים מעבר לסכום החוב.

בנסיבות אלו, נעתרת לתובענה ומחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 128,214 ₪ בתוספת ריבית מרבית הנהוגה בבנק מיום הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל.

לטענת התובע מחיר המחירון של הרכב עמד ע"ס 22,000 ₪ , אך בין הצדדים הוסכם על מחיר של 16,000 ₪ ונערך ביניהם זכרון דברים המכיל את פרטי העסקה.

במקביל אף פתח התובע בהליכי הוצאה לפועל כנגד הנתבע לבצוע השיק ע"ס 2000 ₪.

המסקנה המתבקשת מדברים אלו היא כי זכרון הדברים אשר הציג התובע אינו מזויף והוא מעיד על העסקה אותה ערכו השניים למכירה ורכישת רכב טויוטה.

בעיניינו העיד התובע עדות ישירה כי הנתבע הוא אשר חתם לפניו ומתחת לחתימתו של הנתבע אף מופיע מספר תעודת הזהות שלו.

...

משנמסר רכב הטויוטה לידי הנתבע, הרי שהנתבע חייב בתשלום תמורתו לתובע ויש לקבל את התביעה כנגדו.

סוף דבר, התביעה מתקבלת ואני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 16,000 ₪.

כן ישלם הנתבע לתובע את הסך של 500 דולר כערכם כיום – סך של 1873 ₪.