מיקום גדר הפרדה בין מגרשים: זכויות וחובות

התובע סבור, כי הנתבעת הפרה את החובות המוטלות עליה על פי דין ובכלל זה פקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות") ופקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין").

בתמונות שהוצגו לפניי, אין כל גדר המפרידה בין המיגרש לבין התעלה.

הוגשו לעיוני תמונות המלמדות על הנזק אשר היתרחש ועל מיקום הרכב בעת קרות הארוע ומסקנתי הנה, כי גירסתו של התובע מהימנה.

תוצאת פסק הדין נעמוד איפוא על הסכומים שאותם זכאי התובע לקבל מידי הנתבעת: נזק לפי חוו"ד שמאי - סך של 40,545.88 ₪ (ללא רכיב מע"מ).

...

דין טענה זו להידחות נוכח מספר טעמים: ראשית, המסמך שהוצג- אינו מחייב ואינו מעוגן בדין; שנית – מדובר במסמך שנערך בחודש ספטמבר 2020 ואילו חוות דעת השמאי נערכה בכלל בשנת 2019; שלישית – קביעותיו של השמאי בדבר אובדן הערך לא נסתרו בחוות דעת נגדית.

ימי שהייה לצורך תיקון הרכב - רכיב זה לא הוכח בראיות או תימוכין אחרים כלשהם ודינו להידחות.

גם פיצוי בגין ימי עבודה של התובע דינו להידחות לאחר שלא הוכח בראיות כלשהם, לעניין העמדת הרכב והשבתתו ולא ביחס לעלויות יום העבודה של התובע.

לצורך הנוחות תיקרא להלן המחצית המזרחית עליו בנויות דירות האחים בידני – "המיגרש המזרחי", או "מיגרש בידני" אילו המחצית המערבית תיקרא "המיגרש המערבי" או "מיגרש הנתבעת". שביל המעבר המצוי בפאה הצפונית של החלקה, המחבר בין רחוב שיבת ציון ממערב לבין המיגרש המזרחי, והממוקם בפועל בתחום החלקה הצפונית ייקרא להלן "השביל הצפוני", ואילו דרך הגישה לבית האחים מרחוב טביב ממזרח תיקרא להלן – "הכניסה המזרחית". מצב הדברים כיום בפועל הוא איפוא זה: על המיגרש המערבי של החלקה בנוי בית מגורים ותיק המוקף בחצר, אותו ירשה הנתבעת מדודתה המנוחה רינה ואותו כיום היא משכירה.

עקרי ההסכם הנוגעים לענייננו, הם אלו: סעיף 3: הצדדים תוחמים את זכויותיהם, חובותיהם והשמוש בחלקיהם בנכס, כמפורט בתשריט המצורף להסכם זה, והחתום על ידי הצדדים ומהוה חלק בלתי נפרד מן ההסכם.

העידר כל הוראה בשני הסכמים אלו בדבר זכות מעבר לרמי במגרשה של רינה, היעדרה של כל זיקת הנאה, ההוראה בדבר בלעדיות החזקתו של כל צד במגרשו, וחובתו של רמי להרוס את החניות מיד לאחר קבלת תעודת הגמר ולהשלים את גדר ההפרדה שבין המגרשים, כל אלו מעידים כאלף עדים על כך שכוונת הצדדים החל משנת 1994 ואילך, הייתה ליצור חלוקה מלאה ומוחלטת ביניהם, בלא שרמי יהיה רשאי לעבור – רגלית או בכלי רכב – בתחום מגרשה של רינה.

...

סוף דבר היתר הבניה משנת 1991 אכן תומך לכאורה בעמדת התובע לעניין דרך הגישה לכלי רכב באמצעות הרצועה הדרומית, וכפי הנראה הדבר גם עלה מההסכם שנחתם באותה שנה ואשר איננו מצוי בידינו.

לנוכח כל האמור, אני מורה על דחיית התביעה.

בקביעת שיעור ההוצאות הבאתי בחשבון בין היתר את נושא התובענה, את מידת מורכבותה, את משך ואופן ניהול המשפט על ידי הצדדים, את החלטתי מיום 13.6.19 ועוד.

לימים הועברו חלק מהזכויות בחלקת פרחי מהמנוחים פרחי ז"ל, לבנם יוסף פרחי, הוא המשיב 2 בתיק זה. השמוש ברכוש המשותף פוצל בין הצדדים כאשר גדר הרשת מפרידה בין החלקים.

עוד נבהיר, כי למרות שבשטח המיגרש המשותף הוקמה גדר המפרידה בין החלקים שבשימוש כל צד, מעולם לא הוכן תשריט חלוקה מוסכם ולא נרשם הסכם חלוקה כלשהוא (הגם שבפועל הצדדים נהגו איש-איש בחלקתו וברכוש המשותף הצמוד לה כאילו היו נתונים לשימושם הייחודי והבלעדי).

שינוי מיקום הגדר כעת, ושינוי חלוקת השמוש במיגרש, ימנעו מיוסף פרחי, כך לטענתו, שימוש ראוי במבנה שהקים, וימנעו כניסה ראויה לבית המגורים ויסבו לו נזקים והפסדים.

ככלל, הגדרת "רכוש משותף" בבית משותף היא הגדרה שיורית - כל מה שאינו נכלל בדירות מהוה "רכוש משותף" ויחולו עליו הוראות פרק ו' לעניין הזכויות והחובות ברכוש המשותף.

...

סוף דבר בית משפט קמא דחה את עתירת המערערת לקבוע זכות שימוש שוויונית ברכוש המשותף.

כאמור לעיל הגעתי למסקנה כי בכך טעה בית המשפט.

שוכנעתי כי המשפחות הסכימו על חלוקה שוויונית של זכויות השימוש והחזקה במגרש המשותף, ורק בשל טעותם המשותפת חילקו בפועל את המגרש באופן שאינו שוויוני.

שטח הנכס שנמכר , אף לאחר תיקון מיקום הגדר בחצר תואם את השטח שנמכר לתובעים בהסכם, זאת בהסתמך על המודד מטעם התובעים שסבר ששטח המיגרש הוא 267 מ"ר. שטח החניה ע"פ המפורט בתב"ע ובתוכניות אמור לשמש את שני הבתים, והתובעים הם שבחרו שלא להשתמש בחניה, או לעמוד על זכותם להשתמש בחניה.

חובות הצדדים במו"מ למכירת הדירה בסעיף 2.01 להסכם נקבע:"הקונים מאשרים כי קודם לחתימת הסכם זה ניתנה להם ההזדמנות לבדוק את הדירה וכי הם מצאו אותה מתאימה וראיוה למטרותיהם לשביעות רצונם מבחינה משפטית דהיינו, מבחינת מצב הזכויות הרשומות של הדירה במינהל מקרקעי ישראל ומשמעותם, מבחינה פיזית דהיינו, מבחינת המצב הפיזי של הדירה ומבחינה תכנונית דהיינו, מבחינת זכויותהבניה וניצולם, וכי בכפוף לנכונות הצהרות המוכרים בהסכם זה ולמילוי כל התחייבויותיהם ע"פ הסכם זה, הם מוותרים בזאת על זכותם לכל טענת אי התאמה או ברירה מחמת מום או פגם בדירה למעט, פגם ו/או מום נסתר, בכפוף להצהרת המוכרים". בסעיף 2.02 להסכם נכתב כהאי לישנא:"המוכרים מצהירים כי לא ידוע להם על פגמים ו/או מומים נסתרים". על המוכר ובמקרה דנן, הנתבעים חלה החובה לנהל את המו"מ בתום לב תוך שהם מחויבים להציג את הדירה כפי שהיא ובמצבה האמתי.

בנוסף טוענים הנתבעים כי הובהר לתובע מספר פעמים כי מיקום הגדר המפרידה בין חצרות הבתים הוא זמני (סעיף 8.2 לסיכומי הנתבעים ; ע' 92 ש' 28-24; ע' 98-99).

...

משכך מתבקשת המסקנה וכך אני קובע כי הנתבעים הטעו את התובעים בנוגע לשטח החצר ולמיקום הגדר בה. העובדה כי גם לאחר הקטנת שטח החצר עדיין עומד שטח המגרש על גודל של 267 מ"ר, אין בה לרפא את ההטעיה ומצג השווא שהוצג לתובעים.

החניה דין טענות התובעים בכל הקשור לחנייה להידחות.

סוף דבר הנתבעים הפרו את ההסכם.

הנתבעת והתובע ביחד בנו את הגדר המפרידה בין שני המגרשים, אך השאירו פתח בצד המזרחי, לאורך כשישה מטרים, עד להשלמת הבניה והפיתוח בביתו של התובע, והוסכם כי פתח זה ייסגר לאחר סיום הבניה כאמור.

התובע לא הגיש חוות דעת מקצועית להוכחת הטענה בדבר מיקום הגדר שנבנתה על ידי הנתבעת, אך דומה כי דין תביעתו להריסת אותו חלק בגדר להיתקבל בין אם זו ממוקמת בתוך חלקתו ובין אם ממוקמת בתוך הדרך.

שכן, מחד גיסא - היא מבססת זכותה במיגרש על יסוד אותו תשריט ומסכימה לקיומו במסגרת ההליך הקודם, ומאידך גיסא – היא טוענת שהתובע לא רכש זכויות בחלקה בהתאם לתוכנית או הצעת תכנית חלוקה כשלהי.

כמו כן, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 7,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד (הסכום כולל מע"מ כדין בחובו), ואת הסך של 1,500 ₪ בגין הוצאות משפט.

...

באשר לסעד הכספי המבוקש, שוכנעתי כי המקרה אינו מצדיק פסיקת פיצוי כלשהו לתובע.

לסיכום אני מקבלת את התביעה באופן חלקי, ומורה לנתבעת להרוס את קטע הגדר שנבנה על ידיה בקטע שבין מגרש התובע לבין השטח הצהוב (תת חלקה 136/19).

כמו כן, אני מורה לנתבעת להוציא את עצי הזית הנטועים באותו שטח.