התובעת הנה מומחית בתחום הפסיכיאטריה החל משנת 1993, ובעלת תעודה בפסיכוגריאטריה משנת 2004, מטעם הפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר באוניברסיטת תל אביב.
אין בהתנהלות התובעת אשר בחרה שלא לנקוט בכל צעד כדי לזכות אותה בדיעבד בתפקיד המבוקש על ידה, לרבות הזכויות הכספיות הצמודות לו.
חוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט-1959 (להלן – חוק המינויים), קובע בסעיף 19 כי:
"19. לא יתמנה אדם עובד המדינה אלא לאחר שנציב השרות הכריז על המשרה בפומבי, על פי בקשת המנהל הכללי או מי שהוסמך לכך על ידיו, בין שנתפנתה המשרה ובין שהיא עשויה להתפנות."
(ההדגשה איננה במקור).
זכרון הדברים שנחתם ביום 26.12.1977, בין המעסיקים לבין הר"י (להלן – זכרון דברים 1977), קובע את הרכב התקנים למחלקה פסיכיאטרית לאישפוז ממושך, וכן למחלקה פסיכיאטרית גריאטרית, כדלקמן:
"מנהל + 2 רופאים פסיכיאטרים + 1/2 משרה רופא נורולוג לשלושים המיטות הראשונות. רופא נוסף לכל 15 מיטות..."
(סעיף 2(ג) לזכרון דברים 1977, בהתייחס למחלקה פסיכיאטרית גריאטרית).
...
איננו מקבלים את טענת התובעת בדבר הקשר בין השינויים הארגוניים בנתבע לבין פנייתה של התובעת להנהלת הנתבע בטענה כי זכויותיה נפגעו ודרישותיה לפיצויים בגין כך. אנו מקבלים את טענת הנתבע כי שינויים ארגוניים הינם פרי של מחשבה ותכנון מוקדמים הנעשים מבעוד מועד.
משכך, אנו דוחים את רכיב תביעתה של התובעת לפיצויים בגין פגיעה בה לכאורה בהתאם להוראות חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, וללא עריכת שימוע.
סיכום
לסיכום הדברים, לא שוכנענו כי יש להכיר בתובעת כמנהלת מחלקה בנתבע, ואין בתפקידים שבוצעו על ידה כדי להעניק לה מינוי בדיעבד לתפקיד שאליו לא נתקבלה.
