נפסק כבר כי אין די בהעדר הורה בחיי הקטין בכדי להוות סיבה מיוחדת, ונפסק עוד, כי אין די בטובת הילד כשלעצמה בכדי להוות סיבה מיוחדת ונראה כי ניתן לקבוע דברים דומים אף בנוגע לתיבת המילים "שמירת עניינו של קטין" (בע"מ 369/21 פלונית נ' פלוני (25.11.2021)):
"עוד הודגש כי מותו של אחד ההורים, כשלעצמו, אין בו כדי להוות אותה ״סיבה מיוחדת״, וכן כי טובת הילד כשלעצמה אינה עילה יוצאת דופן ומיוחדת המצדיקה לבדה מינוי אפוטרופוס ... "
יישום המסגרת הנורמאטיבית על המקרה כאן
כאמור לעיל, עמדתי היא, כי המונח "טובת הקטינות" הוא מונח רחב הנוגע לכלל צרכיהן של הקטינות ולא רק מניעת נזק מיידי ומשכך, ככל שהיתה מוכחת אותה סיבה מיוחדת המבוססת, בעיקרה, אך לא רק, על טובת הקטינות, לא היתה מניעה, לטעמי, בנסיבותיו של המקרה כאן, למינויה של המשיבה 2 כאפוטרופא נוספת.
...
איזון זה, מביא לטעמי, לקבלת ערעורה של היועמ"ש.
ודוק; בנסיבות אחרות, מקום בו, למשל, על אף בחירה תמת לב של המשיבה 1 במסלול הורות משותפת, היה בוחר המשיב 3 לחזור בו מהצהרותיו ומחויבויותיו, יכול וראוי היה לעגן את מבנה המשפחה הקיים באופן משפטי תוך מתן זכות אפוטרופסות למשיבה 2, לאור כל האמור לעיל.
אך מקום בו בחירתן המשפטית של המשיבות הובילה למתווה מסוים, ידוע מראש, בו הן בחרו, ומקום בו על פניו, אין במתווה זה בכדי לפגוע בטובת הקטינות (וכאמור, לא הובאה ראיה כי טובתן היום או בעתיד נפגעת או תפגע), סבורני, כי לא בוססה הדרישה להוכחת "סיבה מיוחדת" הקבועה בסעיף 30 לחוק הכשרות או צורך הדרוש "לשמירת עינינו של קטין" הקבוע בסעיף 68 לחוק הכשרות וכאמור, משמעותם של דברים הינה קבלת הערעור.
לאור כל האמור, סבורה אף אני, כי בנסיבות המקרה דנן יש לקבל את ערעורה של היועצת המשפטית לממשלה ולקבוע כי המשיבה 2 לא תתמנה כאפוטרופא לקטינות.
