העובדות דלעיל אינן שנויות במחלוקת והמחלוקת הנטושה בין הצדדים נוגעת לשאלה האם התרה עובד התובעת שעמד בכניסה למנהרת השטיפה בנהגת טרם כניסתה למנהרה כי עליה להעביר את תיבת ההילוכים למצב סרק; האם בעת הכניסה למנהרה לחצה הנהגת על דוושת ההאצה או רק שיחררה את דוושת הבלם; מה משמעות האמור לעניין האחריות לקרות התאונה; ומהו גובה הנזק.
באשר לעצם הבלאי טען המומחה מטעם התובעת כי אורך חיי מכונה כזו הוא 25-20 שנה (עמ' 6 לפרוטוקול שורה 6), כי אין החלפות מנועים תוך כדי התקופה ואילו המברשות מוחלפות כל 10 שנים לערך (שם, שורה 8) והן הרכיב היחיד הנע וממילא המתבלה ועל כן מכונה בת כ-3 שנים, כמו מינהרת השטיפה דנן, נחשבת חדשה לחלוטין (שם, שורות 25-22).
אלא שישראל מדינה מדברית ומן המפורסמות כי מרובים בה הימים השמשיים במידה ניכרת מן החורפיים כך שיש להניח כי ממוצע השטיפות היומי גבוה יותר ולפיכך אפילו טענתו לאחריות בת 500,000 שטיפות היא לתקופה פחותה במידה לא מבוטלת מעשור מה שמקשה מעט על קביעת המומחה מטעם התובעת.
...
במקרה בו עוסק פסק הדין לא שלל בית המשפט קמא את הטענה כי המשיבה קיבלה הוראות טרם כניסתה למנהרת השטיפה ובכללן שילוב הילוך סרק ובית המשפט שלערעור קבע כך (פסקה 16) –
"צדק בעיני בית המשפט קמא עת קבע אחריות של החברה שבמכון השטיפה שלה, תחת פיקוח עובדיה ארעה התאונה, ומאידך לא פטר את המשיבה שלא העבירה את ידית ההילוכים למצב ניוטרל מאחריות לרשלנותה. מאחר שגם פעולה זו היתה צריכה להיות מפוקחת על ידי עובדי החברה, זו מצא בית המשפט קמא את חלוקת האחריות הראויה והמוצדקת בנסיבות העניין כפי שקבע, ודעתי היא כי בדין עשה כן ..."
ברוח קביעה זו אף אנוכי סבור, במלוא הצניעות והכבוד לערכאה הבכירה, כי יש מקום לחלוקת אחריות בין בעלי הדין אולם דומני כי בענייננו שונה מעט המצב מן המקרה בו עוסק פסק הדין האמור והדבר משליך על שיעור האחריות שיש להטיל על כל צד.
כפי שקבעתי לעיל, אין ספק כי עובד התובעת חדל בכך שלא הזכיר לנהגת את הצורך בהעברת תיבת ההילוכים למצב סרק טרם כניסתה למנהרת השטיפה ובה בעת אין חולק כי ידעה על כך במישור העקרוני אך נראה כי הדבר נשמט מזכרונה באותו רגע, אלא שזהו בדיוק תפקידו של העובד המוצב דרך קבע בשערי מנהרת השטיפה ומתודרך על פי נוהל התובעת – לוודא שהידיעה העקרונית אינה נשמטת מזכרון הנוהג/ת ברכב.
מנגד, פעולת הלחיצה על לוח הפיקוד על ידי העובד התרחשה רק לאחר הפגיעה, מה שלכאורה אמור היה לעשות מיד כשראה את הרכב מתקדם במהירות העולה על ההולם אף אם לא שקט לחלוטין על שמריו, שכן הציפיה ממנו – כגורם מקצועי המונחה בנושאים אלו – לפעול ביתר שיקול דעת וקור רוח בקרות אירוע מסוג זה.
לאור האמור אני סבור כי בשים לב למכלול נסיבות מקרה זה יש לחלק את האחריות לקרות התאונה על הצדדים באופן שווה.
בנסיבות אלו, מאחר שהנטל להוכיח את הנזק מוטל על התובעת, לאור התמיהות דלעיל והעדר ראיות ממשיות ביחס לאורך חיי המנהרה ותדירות החלפת החלפים לגביה, שניתן היה לכאורה לקבל מן היבואנית שהתובעת מצויה עימה בקשר עסקי שוטף (ראו עמ' 14 לפרוטוקול שורה 4), אין מנוס מן הקביעה שהתובעת לא הוכיחה את הנזק מעבר לקביעת השמאי מטעם הנתבעת.
סיכום
המורם מכלל האמור הוא שאני מקבל את התביעה באופן חלקי ולאור חלוקת האחריות באופן שווה בין התובעת לנתבעת אני מחייב את הנתבעת לפצות את התובעת במחצית הנזק המוכח בסך 29,425 ₪ וכן באגרת בית המשפט בסך 2,402 ₪ כשלסכומים אלו יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה – 22.9.21.
