מטפלת סיעודית: שעות נוספות במגורי המטופל

דומה כי במרכזה של דעת הרוב בדנג"ץ גלוטן עמדו שני שיקוליים מרכזיים: האחד, השיקול של חוסר התאמה של הוראות החוק למקרה של מטפל סיעודי המתגורר בביתו של מטופל באורח קבוע ולכן קשה להבחין לגביו בין שעות הפנאי לבין שעות העבודה; השני, ההבנה שההכרעה בדבר תחולת החוק על מטפל סיעודי במקרים שכאלה מחד גיסא - תטיל על אוכלוסיות מוחלשות הנזקקות למטפלים כאלה נטל שלא יוכלו לעמוד בו; ומאידך גיסא - תיגרום לצימצום בהקף העבודה בתחום.

אשר לאנטרס העובדים נכתב כי : "... אשר לעובדים הסיעודיים, מדובר, כאמור, ברוב המוחלט של המקרים, בעובדים זרים. עובדים אלה עוצרים את מהלך חייהם הרגיל לפרק זמן קצוב שבו הם מבקשים להישתכר סכום גדול יחסית ככל האפשר על מנת לשפר את מצבם הכלכלי, לחסוך כסף ולאחר מכן לשוב, בדרך כלל, לארצות המוצא. מתכונת עבודה המשלבת בין מגורים, פנאי ועבודה עשויה להיות במקרים רבים מתכונת רצויה, שכן היא חוסכת עבורם חלק משמעותי מעלויות הדיור והמזון" אשר לאנטרס המעסיק נכתב כי מדובר בציבור הנזקק להשגחה תמידית אשר הטיפול בו דורש "קרבה גדולה ואמון רב ביחסים שבין המטפל והמטופל הנבנים במשך שנים ומשכך יש חשיבות לכך שאותו טפול יינתן על ידי אותו מטפל. אשר לעיתים הנו הגורם היחיד שיכול לטפל במטופל בצורה המיטבית. לפיכך קיים צורך שהוא יימצא בחברת המטופל שעות ארוכות." (ההדגשות שלי נ.ר.) על רקע האמור לעיל, נפסק איפוא כי "ההנחה שמתכונת העבודה בתחום הסיעוד כשלעצמה מותרת מלמדת, מניה וביה, כי אין חוק שעות עבודה ומנוחה חל בתחום זה שעל-פי מהותו מבטא חריגה רבתי מן ההסדרים הקבועים בחוק." כן נפסק, כי הנחה זו משליכה גם על שאלת התשלום בגין השעות הנוספות "שאין לסמנה "בעפרון כחול", כלשון בית המשפט, ומכאן שעל המחוקק ליצור הסדר קוהרנטי התואם את מהותה של עבודת הסיעוד המתבצעת בבית המעסיק.

...

על רקע האמור, נראה לי כי למרות השוני המסוים בנסיבות שבין העסקת העובדת הזרה מושא העתירה בדנג"ץ גלוטן לבין אלה של המערער (הנעוץ לדברי חברי השופט איטח בעובדה שהמערער אינו מתגורר באורח קבוע בבית המטופל ובכך שמדינת ישראל ולא המטופל היא הנושאת בעלות העסקתו) - הרי שה"גרעין הקשה" של מתכונת ונסיבות ההעסקה בשני המקרים, ככל שהוא רלוונטי להנמקה של דעת הרוב בדנג"ץ גלוטן, הינו חופף ברובו: בהקשר זה הריני מכוונת לקושי האינהרנטי, הנובע ממהות העבודה, לאבחן בין שעות עבודה לבין שעות פנאי; לצורך בביצוע העבודה בשעות בלתי שגרתיות, כפועל יוצא מן הצורך של המטופל בדמות טיפולית קבועה ובקרבה פיזית מתמשכת של דמות זו, באופן המעקר את תכליתו של ההסדר הקבוע בחוק שנועד לייצר למעסיק תמריץ שלילי להעסקת עובד שעות נוספות ולגרום למעסיק לחלק את העבודה בין מספר עובדים.

גב' אושיק פלר אני מצטרפת לתוצאת פסק הדין לפיה דין הערעור להידחות.

סוף דבר לאור כלל האמור, הערעור נדחה בזאת ללא צו להוצאות.

כמו כן נפסק, כי מדובר במתכונת עבודה מיוחדת, שבה מקום עבודתו של המטפל הסיעודי הוא גם ביתו, ולפיכך קיים קושי בהבחנה בין שעות העבודה לשעות הפנאי של העובד, וכדלקמן: "על פי המסכת העובדתית שתוארה, דירת המשיבה לא היתה רק מקום עבודתה של המערערת אלא גם מעונה. לכן, עת עשתה המערערת לעצמה בלבד בדירה, קשה לומר, כי היו אלה שעות עבודתה הרגילות על פי חוק, להבדיל משעות עשייתה למען המשיבה. אלא שחלוקה פונקציונאלית זו, של פעילות המערערת במהלך היממה, עבורה ועבור המשיבה, אינה ברת הפרדה; והלא יתכנו מקרים של כפל פעילות בנוסף למקרה שלפנינו, כמו למשל מטפלת סיעודית המכינה ארוחה לעצמה ולמטופלת או יוצאת לקניות עבור שתיהן.

בין היתר בשל מצב דברים מורכב זה השמיע בית המשפט העליון דעתו בבירור, הן בבג"ץ גלוטן והן בדנג"ץ עליו, כי את שאלת התגמול בגין שעות נוספות לאותם מטפלים סיעודיים המתגוררים בבית מטופליהם, יש להותיר לפתחו של המחוקק.

...

כמו כן לא מצאנו מקום להתערב בקביעתו, כי לגבי תקופות שבהן לא שולם למשיבה שכר המינימום, על המערערים לשלם לה את ההפרשים, וכי אין לקזז סכומים אלו לעומת הסכומים ששולמו למשיבה מעל גובה שכר המינימום בתקופות אחרות.

נוכח האמור מצאנו כי אכן היה מקום לקזז את הסך של 2,300 ₪ מהסכומים שנפסקו לטובת המשיבה על ידי בית הדין קמא.

סוף דבר - הערעור מתקבל בחלקו, באופן הבא: חיובם של המערערים בתשלום גמול עבור עבודה במנוחה השבועית – בטל.

ליבת המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים היא בשאלה, האם חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א- 1951 חל על העסקתה של התובעת, עובדת משק בית ומטפלת, במתכונת של מגורים מלאים (Live In).

דומה כי במרכזה של דעת הרוב בדנג"ץ גלוטן עמדו שלושה שיקולים מרכזיים: הראשון, שיקול של חוסר התאמה של הוראות החוק למקרה של מטפל סיעודי המתגורר בביתו של מטופל באורח קבוע ובקושי להבחין לגביו בין שעות הפנאי לבין שעות העבודה; השני, ההבנה שההכרעה בדבר תחולת החוק על מטפל סיעודי במקרים שכאלה מחד גיסא – תטיל על אוכלוסיות מוחלשות הנזקקות למטפלים אלה נטל שלא יוכלו לעמוד בו; ומאידך גיסא תיגרום לצימצום בהקף העבודה בתחום.

בהתאם להוראות החוק וצוי ההרחבה, חישוב גמול שעות נוספות נעשה על בסיס יומי, כאשר גמול שעות נוספות בעד עבודה ביום הששי בשבוע משולם רק אם העובד השלים את מלוא השעות הרגילות באותו שבוע, כך שבעד השעה הרביעית ישולם לו שכר שעה נוספת בתעריף של 125%.

...

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעים ישלמו לתובעת, תוך 30 יום מהיום, את הסכומים הבאים: א. תשלום בעד גמול שעות נוספות בסך של 43,173 ₪.

הנתבעים ישלמו לתובעת הוצאות משפט בסך 6,000 ₪.

כידוע, בעיניינם של עובדי הסיעוד נקבע לאחר מספר תהפוכות בפסיקה כי החוק אינו חל על עבודתם ולפיכך הם אינם זכאים לגמול מכוח החוק בעד עבודתם בשעות נוספות ובמנוחה השבועית (ראו: עניין גלוטן).

ריכוך ההלכה אף נעשה מהטעם שהמחוקק לא ביצע את שהתבקש ממנו במסגרת עניין גלוטן ולא ערך הסדר נורמאטיבי כולל המתאים לתנאי עבודתם ולפיכך "מצב דברים זה מחייב את בית הדין לקבוע לפחות את ההסדר הנורמאטיבי בעיניין המנוחה השבועית וגמולה של המטפלים הסיעודיים הגרים בבית המטופל. זאת, להבטחת זכויותיהם כהלכה פסוקה ויצירת Common Law - דהיינו, יצירת משפט מקובל, העולה בקנה אחד עם תקנת הציבור ועקרונות משפט העבודה הישראלי, ואשר אינו חורג מדרישותיה של פסקת ההגבלה" (ראו: עניין זטלמן, בפיסקה 55).

גם אם נדרשו, כנטען, לכוננות תמידית - 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע - אותה כוננות בוצעה בביתם, ביישוב בו הם מתגוררים, כך שגם אם הייתה הפרעה מסוימת לשגרת חייהם, אין מקום להשוות זאת לעובד או עובדת סיעוד הנדרשים לשהות 24/7 בבית המעסיק, לדאוג לצרכיו ולבצע את הוראותיו.

...

לפיכך הגיע בית הדין האזורי למסקנה כי "גם אם ניתן באמצעים טכנולוגיים, לדעת היכן הם נמצאים בכל רגע נתון, אין כל משמעות לידיעה של קצין ההגמ"ר האם התובע עסוק באותו הרגע בהוצאת בנו מהגן, או בלימודי קבלה או באירוע חברתי, או דווקא בתדרוך חיילים וטיפול בהתרעה בגדר. שכן, הוא סמוך ובטוח כי התובע מתפקד כראוי ומבצע את מטלותיו" (פסקה 41 לפסק הדין).

נציג ציבור (עובדים) מר יוסי רחמים מצטרף לחוות דעתה של הנשיאה ורדה וירט ליבנה על נימוקיה ותוצאתה, לפיה דין הערעור להידחות.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, הערעור נדחה על כל רכיביו.

בשים לב לנסיבות העניין, אין אנו מחייבים את המערערים בהוצאות המדינה בערעור.

לפיכך נפסק כי "בנסיבותיו של מקרה זה שלפנינו חל חוק שעות עבודה ומנוחה, שכן הגעתו של עובד סיעודי למשמרת בת שמונה שעות לצורך לווי נכה צה"ל, אינה כמו שהותו של עובד סיעודי המתגורר עם המטופל או מגיע אליו למשמרות כאשר כל משמרת כוללת מספר יממות רצופות" (פס' 67 לפסק הדין).

בכלל זאת, ומבלי למצות, יש ליתן משקל לשמירה על השויון בין המועסקים בענף הסיעוד והנותנים למטופל שירותי סיעוד מלאים בביתו כמו גם להשלכות העשויות להיות לכך על המטופל ועל העסקה בענף זה. בהיבט השויון יש לזכור כי דפוס העסקה הכולל הפסקה מוסכמת ממילא מטיב עם אותו עובד סיעוד ביחס לעובד סיעוד אחר הנותן שירותי סיעוד מלאים ללא הפסקה, וקביעה כי הפסקה, כשלעצמה, אוצרת את הכוח להביא לסטיה מנקודת המוצא האמורה, קרי לזכות את העובד שנהנה מהפסקה בגמול שעות נוספות בגין השעות בהן עבד, עלולה ליצור פער ניכר בין שני עובדי סיעוד בתבנית קרובה במהותה.

...

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים לא מצאנו כי מדובר במקרה חריג המצדיק את התערבותנו.

מטעם זה, ומאחר שלא מצאנו כי נפל איזה פגם מהפגמים האמורים בשיקול דעתו של בית הדין האזורי, שנימק היטב את החלטתו שלא לפסוק שכר טרחת עורך דין והחזר הוצאות משפט לזכות המערער, אין מקום להתערבותנו בקביעתו של בית הדין האזורי בעניין זה. סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, תוצאת הדברים היא כי דין הערעורים להידחות, למעט בעניינים הבאים: החיוב בגין הפרשי הצמדה וריבית עקב אי תשלום תוספת וותק מקצועי במועד יעמוד על 20,643 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין, במקום הסכום בו חויבה המשיבה בבית הדין האזורי; שיעור הפיצוי לו זכאי המערער בגין גמול בעד עבודה בשעות נוספות מעבר ל-43 שעות עבודה שבועיות, כמפורט בסעיף 52 לעיל, יעמוד על סך 16,507.55 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין, במקום הסכום בו חויבה המשיבה בעניין זה בבית הדין האזורי.

מאחר שנדחה הערעור שכנגד מצד המשיבה וכן נדחה ערעורו של המערער למעט בשניים מרכיבי הערעור, מצאנו לנכון כי בנסיבות אלו יישא כל צד בהוצאותיו בערעור.