לפנינו ערעור על החלטת המשיב מיום 27.4.2021 לפיה נדחתה תביעתו של המערער להכרת זכות נכה על פי חוק הנכים (תגמולים ושקום), תשי"ט-1959 (להלן "חוק הנכים"), בנימוק כי לא הוכח קשר סיבתי בין תנאי שרותו הצבאי לבין מחלת הקרוהן שבה הוא לקה (להלן "המחלה"), וכי אין עדות להחמרה במחלה עקב איחור לא סביר באיבחון או בטיפול.
...
טענת המערער כי המדובר בחוות דעת תמציתית ובלתי מבוססת שלא ניתן לסמוך עליה אינה מקובלת עלינו, שכן למרות היקפה הקצר, עסקינן בחוות דעת עניינית ובהירה, הנסמכת על מומחיותו של פרופ' רחמילביץ העוסק בטיפול במחלת הקרוהן מעל 40 שנה, על פי עדותו אשר לא נסתרה.
בחוות דעתו הפנה פרופ' דיקמן לספרות רפואית וכתב:
"לסיכום, גם בספרות הרפואית, בה נגעתי על קצה המזלג, ישנן עדויות לכך שלהתערבות מוקדמת ישנם יתרונות שלהערכתי, אילו היו מיושמים, היו יכולים בסבירות גבוה לשנות את טווח מחלתו של [המערער], את העמידות לטיפול, ואת דרגת הנזק ברמת המעי, את התסמינים והסבל ואת הפגיעה באיכות החיים"
למרות שלכאורה מדובר בטענות שובות לב במיוחד לאור הסבל הממושך שנגרם למערער כתוצאה מאי אבחון מחלתו במועד סביר כמפורט בהרחבה בתצהירו, אלא שלדאבוננו, לא יכולנו לאמצן לאור הנימוקים שפורטו בחוות דעתו המגיבה של פרופ' ברוק מטעם המשיב.
המסקנה מהאמור לעיל היא כי למרות האיחור הבלתי סביר באבחון מחלתו של המערער, לא שוכנענו כי איחור זה גרם להחמרה בתסמיני המחלה, במהלך המחלה ובטיפולים להם נזקק המערער עקב המחלה.
על כן הננו קובעים כי לא נפל פגם בהחלטת המשיב מיום 27.4.2021, ולפיכך הננו דוחים את הערעור.
