מחלת נפש כפטור מאחריות פלילית

ככל שהנאשם מראה כי בשעת מעשה היה חולה נפש, או בעל ליקוי שיכלי, יש לבחון אם הוא היה "חסר יכולת של ממש". נקבע לא אחת כי: "חולה נפש אחראי למעשיו ככל האדם. לא סגי במחלת נפש כדי לפטור מאחריות פלילית, גם אם העבירה נעשתה כתוצאה ממחלת נפש. מחלת הנפש, כשלעצמה, היא רק תנאי הכרחי אך לא מספיק כדי לבסס את סייג אי השפיות – ע"פ 7761/95 ואא'ל אבו-חמאד נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 245 (1997). מחלת הנפש היא המצע עליה נזרע וממנה מתפתח המצב הפסיכוטי, שמביא את הנאשם למצב בו הוא נעדר יכולת של ממש להבין את שעשה או להמנע מהמעשה שעשה. כך לדוגמה, חולה סכיזופרניה הוא חולה נפש במובן הרפואי, אך לא כל חולה סכיזופרניה מגיע למצב פסיכוטי של העידר יכולת של ממש להבין או להמנע. המדובר איפוא בשני תנאים מצטברים" (ראו: ע"פ 7492/07 עמוס חג'ג' נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 28.10.09)).

...

בנסיבות אלה, המסקנה בדבר מסוגלותו לעמוד לדין הינה בהתאם לחוות דעת המומחים בלבד.

משכך, דין טענה זו גם היא להידחות.

סוף דבר לאחר שעיינתי בחוות של הפסיכיאטר המחוזי וכן בחוות הדעת הנוירולוגית מטעם ההגנה ולאחר ששמעתי את שני המומחים בפניי הגעתי למסקנה כי הנאשם לא הצליח להוכיח ברמת הסתברות כנדרש כי אינו מסוגל לעמוד לדין ולכן אני דוחה את הבקשה להפסקת ההליכים נגדו; בנוסף, משלא הצליח הנאשם לעלות ספק סביר בשאלת אחריותו למעשיו בעת ביצוע העבירות אני דוחה את בקשתו לזכותו בדין.

כללו של דבר, אני מרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

בהקשר זה הודגש בפסיקה, כי ההפרעה הנפשית החמורה שאליה מתייחס סעיף 300א(א), דורשת קיומו של מצב רפואי-פסיכיאטרי, "החסר אך במעט" מפגיעתה של מחלת נפש המקימה פטור מאחריות פלילית לפי סעיף 34ח לחוק העונשין (ע"פ 3617/13 טייטל נ' מדינת ישראל (28.6.16) בפִסקה 64; וע"פ 5417/07 בונר נ' מדינת ישראל (30.5.13)).

...

על-כן, מקובלת עליי מסקנתו של ד"ר ויצמן, כי האבחנה לפיה סובל הנאשם מהפרעה סכיזואפקטיבית, עם משברים פסיכוטיים במצבי דחק, אינה מבוססת ולא נתמכת במהלך חייו של הנאשם ובתיעוד הקליני אודותיו; וכי קיימת סבירות גבוהה יותר שהנאשם סובל מהפרעה דיכאונית עם מרכיבים אישיותיים מצבר A – הפרעת אישיות פרנואידית, ולא ממצב פסיכוטי.

על יישומו של המבחן המוסרי-מהותי עמד כב' הנשיא שמגר עוד בפסק-הדין בע"פ 399/89 מדינת ישראל נ' זלום, פ"ד מו(2) 187 (1992), בהצדיקו הטלת מאסר מצטבר על מפגע שקטל חייהם של שני קרבנות: "גזירת עונשי מאסר חופפים על מספר מעשי רצח – אף אם מדובר בכאלה שבוצעו ברצף אחד – יש בה מכללא משום מזעור של הזוועה שבגרם המוות הזדוני והמכוון של שורה של אנשים... האמונה שלנו בקדושת חיי אדם חייבת למצוא ביטויה גם בענישה של עבריין ובהדגשת משמעותו של כל קיפוח של חיי אדם בעניינו. מקובלת עלי, על כן, ההשקפה כי לא רק שיש לגזור עונש נפרד על כל עבירה, אלא כי מעשי פגיעה נפרדים בחיי אדם צריכים גם למצוא ביטויים בעונשים המצטברים זה לזה" (עמ' 192).

מסקנה זאת היא הכרחית גם מנקודת מבט מוסרית, המכירה בקדושת חייו של אדם כערך-יסוד.

לעניין גזר הדין, אין ההגנה נידרשת להוכיח כי מדובר במחלת נפש אשר פוטרת מאחריות פלילית, אלא די בהפרעה נפשית, אשר יש בה כדי לגרום לפגיעה ביכולתו של הנאשם להבין את אשר הוא עושה, או להמנע מעשיית המעשה, או להביא לכדי קרבה לסייג לאחריות הפלילית.

...

אשר על כן, אני סבורה שבמכלול השיקולים היה בהפרעה הנפשית, ממנה סובל הנאשם, כדי להשפיע על התנהגותו ועל יכולתו להימנע מעשיית המעשה גם אם לא נקבע כי הוא אינו אחראי לביצוע העבירות ויש בכך משום קרבה לסייג לאחריות הפלילית, באופן אשר משפיע במידה ניכרת על מתחם העונש ההולם.

לאחר שבחנתי את מכלול השיקולים המעוגנים בסעיף 40ג(א) לחוק העונשין כפי שפירטתי אותם לעיל, ובשים לב כי מצאתי שמצבו הנפשי של הנאשם מהווה קרבה לסייג לאחריות הפלילית, מצאתי כי מתחם העונש ההולם נע בנסיבות תיק זה בין מאסר על תנאי ל- 12 חודשי מאסר בפועל ברף העליון.

במכלול השיקולים לקולא ולחומרא אני גוזרת את עונשו של הנאשם לעונשים הבאים: 3 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור עבירת אלימות ויורשע בה. בנסיבותיו של הנאשם מצאתי שלא לחייבו בקנס כספי או פיצוי כספי.

לעניין גזר הדין, אין ההגנה נידרשת להוכיח כי מדובר במחלת נפש אשר פוטרת מאחריות פלילית, אלא די בהפרעה נפשית, אשר יש בה כדי לגרום לפגיעה ביכולתו של הנאשם להבין את אשר הוא עושה, או להמנע מעשיית המעשה, או להביא לכדי קרבה לסייג לאחריות הפלילית.

...

בשים לב לכל האמור, אני קובעת שבנסיבות תיק זה מתחם העונש ההולם נע בין עונש של 2 חודשי מאסר בדרך של עבודות שירות ברף התחתון לבין עונש של 18 חודשי מאסר ברף העליון בנוסף לענישה נלווית.

יחד עם זאת אני סבורה שלאור נסיבותיו האישיות של הנאשם, מורכבות מצבו הנפשי יש בהם כדי להצדיק את עונשו של הנאשם בקצהו התחתון של מתחם העונש אותו קבעתי.

אשר על כן אני גוזרת את עונשו של הנאשם לעונשים הבאים: 2 חודשי מאסר בדרך של עבודות שירות.

ואולם, כאשר עסקינן בחולה נפש שביצע את מעשהו כשהוא אינו אחראי למעשיו, כיצד יהיה ניתן לקבוע מה היה היסוד הנפשי בו אחז הנאשם, שאינו אלא חולה נפש הפטור מאחריות פלילית מחמת אי שפיות הדעת? והלא אדם כזה אינו יכול לקיים מחשבה פלילית במובנה הרגיל.

...

ההגנה הפנתה להודיית הנאשם, אך זו אינה נוגעת למעשה העבירה ולכן אינה רלוונטית בהקשר זה. גם יתר הטעמים שהועלו אינם יכולים להוביל למסקנה אליה כיוון בא כוח הנאשם.

ש. מנדלבום, שופט סוף דבר, לאור האמור לעיל אנו קובעים כי קיימות ראיות לכאורה להתקיימות עבירה של רצח בנסיבות מחמירות, שיוחסה בכתב האישום.

משכך ולאור האמור לעיל: (-) ניתן בזה צו אשפוז לגבי הנאשם בהתאם להוראות סעיף 15(א) לחוק לטיפול בחולי נפש; (-) לפי הוראת סעיף 15(ד1)(2)(ג) לחוק הטיפול בחולי נפש תקופת האשפוז או הטיפול המרבית תהיה 25 שנים, וזאת החל מיום תחילת אשפוזו - 20.11.22; (-) אנו מורים על הפסקת ההליכים כנגד הנאשם בהתאם לסעיף 170(א) לחוק סדר הדין הפלילי; זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 יום מהיום.