מחלת מקצוע צרידות במיתרי הקול: פיצוי נפגעי עבודה

האם הליקוי במיתרי הקול הנו מחלת מיקצוע או תאונת עבודה, או שמא אין להם קשר לעבודתה של התובעת.

התובעת לא נעדרה מעבודתה למעט היעדרויות רגילות של חופשות וכיוצ"ב. המחלוקת בין הצדדים היתה איפוא האם הפגיעה במיתר הקול הימני ממנה סובלת התובעת הנה תולדה של עבודתה, כמחלת מיקצוע או בהתאם למנגנון המקרוטראומה, אם לאו.

כן העיר המומחה על כי התובעת לא עברה בדיקות נידרשות לצורך הטיפול הרפואי וחלף זאת: "רצה לבקש פיצוי מביטוח לאומי". ב"כ התובעת ציין כי התובעת עברה בדיקות נוספות כפי שאכן היה וטען כי יש למנות מומחה רפואי תחת פרופ' דב אופיר.

לעומתה ביחס לתובעת עמדתו באופן ברור ונחרץ: "ציסטה בגרון אינה נגרמת עקב מאמץ קולי. הטיפול בציסטה בגרון הוא כרורגי. יש להסיר את הציסטה ויש סיכוי טוב שהקול יחזור לקדמותו". המומחה סיכם את דבריו וכתב: "לסיכום אין קשר סיבתי בין הצרידות של התובעת לבין המאמץ הקולי בעבודתה". דברים כדורבנות.

...

הכרעה אנו מקבלים את עמדת הנתבע ודוחים את התביעה, מהנימוקים שציינה ב"כ הנתבע ולקמן נפרט.

הצדקה כזו לסטות מחוות הדעת לא מצאנו במקרה דנן.

מדובר בהחלטות ברורות ומהנימוקים המפורטים בהם אנו סבורים גם עתה שאין למנות מומחה רפואי אחר.

סוף דבר בהעדר קשר סיבתי רפואי בין הליקוי בין מיתר הקול הימני , לבין תנאי עבודתה אין מנוס מדחיית התביעה.

] נספח 110: "הגדרת אי כושר עבודה מוחלט: המבוטח ייחשב כבלתי כשיר מוחלט לעבודה לצורך נספח זה בלבד, אם עקב מחלה או תאונה נשלל ממנו- בשיעור של 75% לפחות-הכושר להמשיך במקצוע או בעסוק שבו עסק כמפורט בהצעת הביטוח עד אותה מחלה או תאונה שבעקבותיהן נבצר ממנו לעסוק בעסוק אחר המתאים לנסיונו, להשכלתו והכשרתו, זאת- לתקופה העולה על תקופת ההמתנה כנקוב בפוליסה". כפי שקבעתי לעיל, איבד התובע את כושרו להעמיס ולהרכיב רהיטים באופן מלא.

אכן, " מטרתו של ביטוח כנגד אובדן כושר עבודה היא להבטיח, כי אם יאבד המבוטח את יכולתו לעבוד ולהשתכר למחייתו עקב תאונה או מחלה, תשלם חברת הביטוח למבוטח פיצוי חודשי קבוע. תשלום זה אמור להבטיח למבוטח הכנסה חודשית קבועה, המהוה תחליף להכנסה מעבודה שהיה יכול לבצע אילמלא התאונה או המחלה שבעקבותיהן נשללה יכולתו להישתכר.". ע"א 300/97 חסון נגד חסון, 12.1.1999, פ"ד נב (5) 746.

תביעה לתגמולי אי כושר לעבודה הנה תביעה מתחדשת ובאם יקלע התובע למצב בו אי כושרו המלא מביא כדי חיסרון כיס בהשוואה לתקופה עובר לארוע "התאונה" הנטענת, כמו למשל בשל אובדן כושרו לעבוד כמורה כאמור בתביעה שהגיש למל"ל בשל צרידות ופגיעה במיתרי הקול (נ/3) תמיד יוכל לשוב ולדרוש מהנתבעת תגמול.

...

גם אם הייתי מקבל את הטענה המכוונת אל עבר פוליסה מסוג "עיסוקית", התביעה הייתה נדחית לגופה מקום בו הוכח כי התובע מכניס לכיסו לאחר "התאונה"- מעבודה- סכומי כסף גבוהים מאלה שהכניס לכיסו עובר ל"תאונה"[footnoteRef:8].

אשר על כן דין תביעתו להידחות מכל הטעמים הנ"ל גם בפן התאונתי ואחוזי הנכות הנובעים ממנה.

התביעה נדחית.

ביום 11.03.10, הגישה התובעת תביעה למוסד לביטוח לאומי, לתשלום דמי פגיעה בגין "מחלת מיקצוע". ביום 14.06.10, נבדקה התובעת, בשנית, על ידי הרופאה התעסוקתית, לצורך בדיקת כושר העבודה, אשר קבעה כי התובעת סובלת מבעיות קול קשות, צרידות עם איבוד קול, ללא הטבה משמעותית עד לאותו המועד, ולכן היא אינה מסוגלת לחזור להוראה בעתיד הקרוב, לפחות בשנת הלימודים הקרובה.

ביום 28.06.12 ועדה רפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי קבעה לתובעת נכות רפואית כמפורט להלן: נכות זמנית בשיעור של 10% מיום 09.02.10 ועד ליום 24.02.10; נכות צמיתה בשיעור של 10% בהתאם לסעיף 71(1)ב(2) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, תוך הפעלת תקנה 15 במלואה דהיינו נכותה הצמיתה נקבעה ל- 15% לצמיתות.

כאשר המומחה מטעם התובעת נידרש ליתן הסבר מדוע לא מצא לנכון לייחס חלק מהנכות למימצא של הקשתה שאין חולק כי אינו קשור לעבודתה של התובעת הוא השיב: "עבודתה כמורה, ואנחנו נותנים לזה בין 10%-5% מהמורים/מורות, יכולים לקבל את היבלות מעל מיתרי הקול בגלל השמוש במיתרים שלהם" (עמ' 41, ש' 15 -19), ובהמשך: "אם אני רואה את המחלה הישירה לצרידות מול העיניים שלי, למה צריך לייחס משהו אחר פחות חשוב?" (עמ' 43, ש' 1 -2).

פגיעה באוטונומיה התובעת טוענת כי יש לפסוק לה פיצוי בסך של 150,000 ₪ בגין פגיעה באוטונומיה שכן הנתבעת לא יידעה אותה בדבר הסיכון הטמון בעבודתה לאורך שנים רבות במיוחד בכל הקשור במאמץ מיתרי הקול ולא יידעה אותה באפשרות למנוע או להקטין את הנזק.

...

הנתבעת לעומת זאת טוענת כי אין מקום לפסוק לתובעת פיצויים בגין ראש נזק זה. הנתבעת מפנה לפסיקת בית המשפט העליון לפיה מדובר בעילה חלופית ורק במקרים בהם התביעה נדחית.

לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים בעניין זה אני קובע כי משנפסק לתובעת פיצוי בגין הנזקים הנובעים מהתרשלות הנתבעת בגין הפרת חובותיה כמעסיקה של הנתבעת אשר גרמו לצרידות בקולה, אין מקום לפסיקת פיצוי נוסף בגין פגיעה באוטונומיה (ע"א 2278/16 פלונית נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 12.3.18)).

סוף דבר אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים האמורים לעיל בניכוי תגמולי מל"ל. לסכום המתקבל לאחר ניכויים יתווסף שכ"ט עו"ד והוצאות בשיעור של 23.4%.

המשיב הכיר בצרידות כמחלת מיקצוע הנובעת מעבודתה של המערערת כמורה.

אם לא היתה צרידות היתה ממשיכה ללמד עד לגיל 67", והוסיף "הסיבה לפרישתה בגיל הזה היתה חוסר היכולת להמשיך ולעבוד במקצועה כמורה עם צרידות כה חמור[ה]. השמוש במיתרי הקול גבה ממנה מאמץ רב שלא היתה מסוגלת להמשיך ולעמוד בו". הועדה ציינה, כי "לדברי בא כוח התובעת, התובעת פרשה מעבודה בגיל 62 עקב הצרידות, בעוד שהייתה מעוניינת לעבוד גם אחרי גיל זה, כפי שמאפשרים חוקי העבודה. הועדה מבקשת חוו"ד רשות ולאחר מכן תסכם בהיעדר". ועדת הרשות היתכנסה ביום 31.8.21, עיינה במסמכים שבתיק וקיימה דיון בעיניינה של המערערת: "המבוטחת, בת 65, נפגעה בעבודתה כשכירה ב- 11.02.2018. כתוצאה מעבודתה כמורה וצרידות הוכרה כתוצאה מהפגיעה בעבודה.

לפי הוראות תקנה 15 – באה על מנת לפצות אובדן הכנסה עתידית.

כעולה מהחומר שבתיק, הצרידות הוכרה כפגיעה בעבודה מיום 12.2.2018.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בהודעת הערעור ובכתב התשובה, בפרוטוקולי הוועדה ובכלל החומר המונח לפני ונתתי דעתי לטענות הצדדים, הגעתי למסקנה, כי דין הערעור להידחות ואין טעם להתערבות בית הדין בהחלטת הוועדה.

סוף דבר הנה כי כן, לטעמי לא נפל פגם בהחלטת הוועדה שעה שאימצה את המלצת ועדת הרשות שאין מקום להפעלת תקנה 15 בעניינה של המערערת.

לפיכך, הערעור נדחה.

כאמור, בהיותה בת 47 שנים פרשה התובעת מעבודתה בשל גידולים סרטניים שהתגלו והוסרו מגופה בשנים 1975, 1981 ו-1982; יבלות על מיתרי הקול וצרידות; פגיעה בעצב הפה; נזלת אלרגית; סחרחורות ולחץ דם נמוך.

לטענת הנתבעות, אין כל בסיס רפואי לפסיקת פיצוי בפריט זה שכן גם ד"ר לפאיר לא ציין בחוות דעות ובחקירתו כי נכותה של התובעת הנה נכות הגורמת למגבלה תפקודית ו/או המצריכה עזרה כלשהיא.

כאמור, תביעת התובעת למל"ל ענף נפגעה עבודה להכיר במחלת הריאות כמחלת מיקצוע.

...

אילמלא הגעתי למסקנה כי התובעת לא הוכיחה את הקשר הסיבתי-הייתי דן גם בשאלת החבות ומכריע בה לגופה.

לאור כל האמור לעיל מצאתי כי יהיה זה נכון לפצות את התובעת בגין הפסד השתכרות חלקי לעבר ולעתיד בסכום גלובאלי של 70,000 ₪.

אשר על כן, תביעת התובעת נדחית וכל צד ישא בהוצאותיו.