מחלת מקצוע צרידות במיתרי הקול

המוסד טען כי הואיל וצרידות אינה מופיעה ברשימת מחלות המיקצוע, גם קביעת המומחה הרפואי שמדובר במחלת מיקצוע אין בה כדי להועיל; האפשרות היחידה להכיר בפגימה של צרידות היא פגיעה מסוג מיקרו טראומה, והמומחה קבע במפורש כי אין מדובר בפגיעה מסוג של מיקרו טראומה; על פי קביעת המומחה הרפואי, הצרידות מקורה למעשה בעייפות נפשית של התובע, שעשויה לגרום חולשה או הפרעה תפקודית של שרירי הלרינקס ומיתרי הקול.

...

האם מקובלת עליך העובדה שמבחינה סטטיסטית תופעה של דיפסוניה פונקציונאלית ממקור נפשי נפוצה יותר מאשר ממקור של דיבור ממושך? איני מכיר סטטיסטיקה כזו ובכל מקרה אני מניח שתמיד ניתן יהיה למצוא נתונים סטטיסטיים אחרים.

הכרעה: לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

סוף דבר - לאור כל האמור, תביעתו של התובע להכרה בצרידות כפגיעה בעבודה נדחית.

התובעת, ילידת 1977, הגישה לנתבע תביעה להכרה בצרידות במיתרי הקול כמחלת מיקצוע ו/או על פי תורת המקרוטראומה כמשמעה בפרק ה' לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה-1995.

...

בתאריך 10.12.14 נשלחה לתובעת הודעה מטעם הנתבע, בזו הלשון: "אנו מאשרים שקיבלנו את תביעתך להכרה במחלת מקצוע - צרידות, אולם, לצערנו, עלינו לדחותה על פי הוראות סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי ומהנימוקים הבאים:

קביעותיו הרפואיות של המומחה שהתמנה עומדות במבחן הסבירות וההיגיון ולא מצאנו כל נימוק או טעם המצדיק שלא לאמץ את חוות הדעת של המומחה - יועץ רפואי מטעם בית הדין.

ועיין גם בעב"ל 345/06 המוסד לביטוח לאומי - מרדכי בוארון (15.5.07), שם נפסק מפי כב' השופט פליטמן ובהסכמת יתר חברי המותב, כי: "בית הדין נוהג לייחס משקל רב לחוות דעתו של המומחה מטעמו, שכן האובייקטיביות של המומחה מטעם ביה"ד גדולה יותר ומבוטחת במידה מירבית מעצם העובדה, כי אין הוא מעיד לבקשת צד ואין הוא מקבל את שכרו מידי בעלי הדין (ראה לענין זה דב"ע 411/97 דחבור בוטרוס נגד המל"ל, לא פורסם וכן עב"ל 341/96 מליחי נגד המל"ל, פד"ע לד' 377)". סוף דבר – נוכח האמור – התביעה מתקבלת.

הועדה החדשה תדריך עצמה לפי הכללים שקבע בית הדין הארצי בפסק הדין בעיניין המערערת כדלקמן: כאשר מדובר במחלת מיקצוע או במקרוטראומה, כמו במקרה שלפנינו, של צרידות כתוצאה משימוש לאורך שנים במיתרי הקול, כאשר במקביל מחלה אחרת על פי ההערכה הרפואית של רופאי הועדה גרמה לאותו ליקוי של צרידות, אזי הבחינה לפי סעיף 118 (א)(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995, אשר מסמיך את הועדה לקבוע "אם הנכות נובעת מהפגיעה בעבודה ובאיזו מידה" צריכה להיות באופן הבא – א) הועדה תיקבע מהו שיעור הנכות הכוללת של המבוטח בגין אותו ליקוי.

...

לכן, שוכנעתי כי יש להעביר את עניינה לוועדה בהרכב חדש.

לסיכום הערעור מתקבל.

משהתקבל הערעור ישלם המשיב למערערת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ₪.

המבקש חלה במחלה ממארת במיתרי הקול כתוצאה מחשיפה לחומרים כימיים במסגרת עבודתו, ומחלתו הוכרה כפגיעה בעבודה.

לדעת הועדה הנכות הנפשית שהוענקה בגין מחלת המיקצוע אינה מגבילה את התובע באופן משמעותי ביכולתו להמשיך בתפקיד אותו מילא טרם פרישתו.

הועדה קבעה למבקש דרגות נכות יציבה משוקללת בשיעור 54%, בתחולה מיום 16.2.14 לפי הפרוט הבא: 20% לפי סעיף ליקוי 34(ב)(3) בגין תיסמונת חרדתית; 20% לפי סעיף ליקוי 3(ג) בגין צרידות בינונית במיתרי הקול; 20% לפי סעיף ליקוי 5(1)(ב) בגין תיסמונת דום נשימה בשינה לאחר הקרנות; 10% לפי סעיף ליקוי 3(ג) בגין תת פעילות בלוטת התריס לאחר הקרנות.

...

לפיכך לא מצא בית הדין האזורי כי נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה, ודחה את הערעור.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, בפסקי הדין של בית הדין האזורי, בפרוטוקול הוועדה הרפואית לעררים, בפרוטוקול ועדת הרשות ובכלל המסמכים שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי מתבקשת תגובת המשיב לשאלה מדוע לא יוחזר עניינו של המבקש אל ועדת הרשות ואל הוועדה על מנת שיבררו היטב את טענת המערער לפיה מקובל אצל המעסיק להעסיק עובדים לאחר פרישה במשרה מלאה.

לאחר עיון ובחינה של החומר הרפואי שעמד בפניו הוגשה ביום 29.09.2016 חוות דעתו המנומקת והמפורטת לפיה: "נתבקשה חוות דעתי לגבי השפעת עבודתה של התובעת כסיבה לצרידות, וכבר ציינתי כי שכיחות הצרידות ויבלות גבוהה הרבה יותר אצל מורים מאשר באוכלוסיות ביקורת אולם במקרה הנידון ישנן מספר תלונות של צרידות וכאמור לא יותר מאשר באוכלוסייה רגילה אך ללא כל ממצא בלרינקס ובמיתרי הקול.

ביום 30.01.2019 השיב המומחה: "אינני רואה מקום וסיבה לבצע בדיקות נוספות וגם ותיבדק שוב ע"י רופא א.א.ג והיו ממצאים שונים הרי ברור שהזמן הגיל המשך ההפעלה של מיתרי הקול, הריפלוקס וכפי הנראה עוד גורמים נוספים אשר עשויים לגרום לממצאים כאלה או אחרים שמיתרי הקול כמו אצל כל אדם אחר ואז לנסות לייחס אותם לתלונתה של התובעת. אני חוזר כי לעניות דעתי בעת כתיבת חוות הדעת לא היה במקרה הנידון מחלת מיקצוע..." (ההדגשות אינן במקור – י.ש) לאחר עיון בתשובתו של המומחה הגיש ב"כ התובעת בקשה למינוי מומחה אחר, מהטעם שהמומחה שמונה על ידי בית הדין לא השיב כראוי על שאלות ההבהרה שנשאל וכן התבסס על ממצאים עובדתיים שגויים.

...

היות וכך, יש לקבל את חוות דעת המומחה, ועל כן דין התביעה להידחות.

סוף דבר: התביעה נדחית.