מחלת גב פגיעה בעבודה תאונת עבודה אחוזי נכות

        רקע א.       בבסיס הבקשה עומדת תביעתו של התובע, כנגד החלטת הנתבע, מיום 20/4/21, לדחות את תביעתו להכרה בליקוי ממנו הוא סובל בגבו, כפגיעה בעבודה בגין ארוע שאירע לו ביום 28/10/18.

ככל שהמסמכים הרפואיים של התובע היו בפניך כדי לקבוע אחוזי נכות, האם היית קובע נכות? האם אם אותם מסמכים היו בפנייך לצורך קביעת גובה "מצד קודם" גם אז הייתי קובע נכות בשיעור של 0%? האם נכון כי לדעתך לא מדובר בתאונה שקרתה במסגרת העבודה? האם נכון לדעתך כי כל עוד אין "נכות" גם אם זמנית אז אין אפשרות לאשר תעודות אי כושר? האם נכון כי הואיל והתובע לא ביצע CT או MRI שהראו על ממצאים חיוביים אין לאשר תעודות אי כושר? האם נכון כי לדעתך התאונה לא קרתה וקיים ספק לעניין התרחשותה? מה הם לדעתך התנאים המתאימים לאישור התביעה לדמי פגיעה בדרך כלל בעיניין כאבי גב? האם מן הראוי לשלוח את התובע לבדיקת הדמיה CT או MRI? האם נכון כי בדיקת רנטגן הנה בדיקה פשוטה שאינה משקפת את מצבו של התביעה בעיניין כאבי גב ולכן לא ניתן לקבוע באם לאשר את התעודות באם אלו.

במקרה שלפניי, החלטתי, שכן להפנות אל המומחה מספר שאלות הבהרה וזאת מטעמי זהירות וכדי ליתן לתובע סיכוי ובשים לב למדיניות המאוד ליבראלית של בית הדין הארצי לעבודה בנוגע להפניית שאלות הבהרה ולמרות שמצאתי שהמומחה היתייחס לחומר הרפואי שהונח לפניו, פירט את המסמכים העקריים הרלוואנטיים לקביעתו, ציין את "תולדות הפגיעה" ואז השיב על שאלות בית הדין וזאת מבלי שקבע כי לא היה ארוע תאונתי ביום 28/10/18, כלומר - המומחה נצמד לעובדות המוסכמות שהועברו לו, אלא שכפי שציין "עד היום לא ראיתי מיסמך בדיקה או הדמיה שיעידו על נזק או פתולוגיה. התלונות היו סובייקטיבות ולא דרשו בדיקה נוספת..ע"י הרופא האורתופד שראה אותו מספר פעמים". כן ציין המומחה כי:"כל עוד לא ראינו עדות עובדתית של תלונות או מצא פתלוגי בין יום הנפילה 28/10/18 לפנייתו הראשונה לרופא 16/11/18. קשה ואפילו לא סביר לראות קש"ס של ממש בין תלונות סובייקטיביות למימצא פתולוגי". המומחה הוסיף והשיב כי לא הוכח קיומו של ליקוי בגבו של התובע ובהתאם לכך ציין כי תמוהה בעיניו ההמלצה לחופשת מחלה כה ממושכת.

...

ועדיין, וכפי שציינתי לעיל, מטעמי זהירות, בכדי ליתן לתובע סיכוי וגם כדי לוודא שיהיה בידי בית הדין מלוא הכלים להכריע בתביעה החלטתי להפנות אל המומחה את שאלות ההבהרה הבאות: האם לדעתך, רק במקרה של נכות (לפחות זמנית) ניתן לאשר תעודות אי כושר? האם לדעתך לא ניתן לאשר דמי פגיעה כל עוד אין בדיקות הדמייה? האם נכון כי הואיל והתובע לא ביצע CT או MRI שהראו על ממצאים חיוביים הגעת לכלל מסקנה כי לא היה נכון ליתן לו תעודות אי כושר? האם לדעתך לא היתה כל סיבה שרופא המשפחה ייתן לתובע תעודות אי כושר? הינך מתבקש לעיין שוב במסמך המתעד את ביקור התובע ביום 16/11/18, בבי"ח משפחה קדושה שבמסגרתו הוא התלונן כי בעקבות התאונה שבנדון הוא "סובל לסירוגין מכאבי צוואר, מוסר על החמרה בכאבי גב תחתון בימים האחרונים". וכי במסגרת הבדיקה של הרופא נמצא: "רגישות פרוורטבלית לאורך עמ"ש מותני יותר מימין". וכי נרשם עוצמת כאב 5 וכי טופל באנלגטיקה עם המלצות על טיפול תרופתי בארקוקסיה וכן פיזיותרפיה ונגד כאבים ומעקב רופא מטפל - האם יש בכל אלה כדי לשנות את קביעתך בנוגע להעדר קשר סיבתי בין הליקוי בגבו של התובע לבין תאונת העבודה שארעה לו ביום 28/10/18? שאלות ההבהרה הנ"ל יועברו למומחה בהחלטה נפרדת.

במסגרת מסקנותיה ציינה הוועדה, כי "מדובר בפגיעה ישנה מאד, מ-2003, בצלומי CT ממועד הפגיעה תקינים חלפו שנים רבות מיום הפגיעה ואין קשר בין תלונות היום וההגבלה הקלה בתנועות לתאונה הנדונה". הוועדה החליטה שלא לשנות את אחוזי הנכות של התובע, ונכותו נותרה, כבעבר, על 0%.

] "תורת המקרוטראומה באה למלא חלל ריק שהותיר המחוקק כאשר לא כלל ברשימת מחלות המיקצוע מחלות שונות שהתפתחו לאורך זמן עקב תנאי העבודה, ובכך הותיר את רשימת המחלות "סגורה". מדובר בפיקציה משפטית שמטרתה לפצות את המבוטחים בגין פגיעה מהעבודה, שמחד – אינה מחלת מיקצוע, ומאידך – אינה תאונת עבודה במובנה הרגיל.

ראו להלן בעת עדותו: "ש. מה שהיה לך בדצמבר זו תאונת עבודה שבה נפגעת בגב, ב- 31.12.2003? ת. נכון. ש. ולפני התאונה הזאת היו כאבים או לא? ת. לא. ש. ז"א שכל הכאבים לדבריך הם בגלל התאונה? ת. כן." הנימוק הרביעי לעמדתי - פעולת הכיפוף וההרמה שביצע התובע היתה משתנה ולא קבועה – מעדותו של התובע לפני, עלה בבירור כי פעולת הכיפוף וההרמה של קורת העץ לא נעשתה באופן קבוע.

...

לבסוף, ולגבי הפן הפרוצדוראלי, כלל לא שוכנעתי כי התובע נפגע בצורה כלשהי מהגשת המסמכים שבנדון, ו/או מאופן הגשתם.

לסיכום – לא הוכחה תשתית עובדתית המבססת את הלכת המיקרוטראומה, ובכל הקשור לעבודת התובע אצל המעסיקה וביחס לפגימתו הנטענת בגבו.

על כן, דין התביעה להידחות כבר בשלב הנוכחי, וללא צורך במינוי מומחה רפואי מטעם בית הדין.

לפנינו תביעת התובע, להכיר בפגימותיו בתחום האורטופדי, ראומטולוגי (פיברומיאלגיה), א.א.ג (סחרחורות) ונוירוכירורגיה (כאבי ראש) מהם הוא סובל כתוצאה מתאונת דרכים מיום 29.1.19 כפגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן-"החוק").

טענות הצדדים בסיכומיו טוען התובע כי קיים קשר סיבתי מובהק בין ארוע התאונה לפגימות מהם התובע סובל וכי יש להכיר במכלול הפגימות שנגרמו לו בתחומי הרפואה השונים, וכפי שיפורט: בתחום האורטופדי - המומחה הרפואי בתחום האורתופדיה קבע כי מחלת הגב לא ארעה או החמירה בתאונה.

המומחה בתחום א.א.ג לעניין הסחרחורות (ד"ר אנגלנדר) קובע בחוות דעתו מיום 5.5.21 שאין קשר סיבתי בין התאונה לסחרחורות וכפי שציין בחוות הדעת – "אני סבור כי מר סרודי סובל ממה שקרוי Dizziness הן בשל הפגיעות בגפיים, והן מהתרופות שנוטל אך אין מדובר ב True vertigo ולפיכך אינני מוצא מקום להמליץ על אחוזי נכות". המומחה בתחום הפיברומיאלגיה (ד"ר אעמר) קובע בחוות דעתו מיום 10.11.21 שיש קשר סיבתי בין מחלת הפיברומיאלגיה לבין התאונה.

...

באשר לתחום האורטופדי – דין התביעה להידחות לעניין הפגיעה בגב תחתון.

באשר לליקוי בתחום הראוטמולוגי (פיברומיאלגיה) – אנו קובעים שקיים קשר סיבתי בין תאונת הדרכים מיום 29.1.19 לבין מחלת הפיברומיאלגיה.

אנו דוחים את התביעה בכל הקשור לתחום הנפשי (PTSD).

בית דין איזורי לעבודה בתל אביב -יפו ב"ל 37781-02-21 07 נובמבר 2023 לפני כבוד השופט דורי ספיבק, סגן הנשיאה נציגת ציבור עובדים גב' אורנה רזניק התובעת:                                   רחל מאירוביץ                                                 ע"י ב"כ עו"ד הדס בן דוד                   - הנתבע:                                  המוסד לביטוח לאומי  ע"י ב"כ עו"ד גלי בסון                                                       פסק דין

האם בדין דחה הנתבע את התביעה להכרה במחלת דליות רגליים שממנה סובלת התובעת, כפגיעה בעבודה? התשתית העובדתית ומהלך ההיתדיינות התובעת ילידת 1958, עבדה בחנות להלבשה תחתונה שבבעלותה, וזאת במשך כ-18 שנים.

תתבקש הבהרה לעניין העקרוני, כאשר עוסקים בכימות מידת השפעה על פניו, חומרת הפגיעה כפי שהיא באה בפועל אין לה שייכות, בלשון אחר: ייתכן מבוטח או מבוטחת שחומרת הפגיעה ו/או הנכות שתותאם עבורם הינה גבוהה וקיימים מקרים בהם פגיעת דליות מוכרת ע"י המוסד לביטוח לאומי כפגיעה בעבודה ואילו דרגת הנכות שמותאמת הנה בשיעור 0% מצב שלפי התקנות (סעיף 11(1) מתאים ל: ורידים בולטים על הגפיים התחתונות ללא סיבוכים והפרעות".

ככל והנך עדיין סבור שמידת ההשפעה (בדרך של גרימה ו/או החמרה) הנה פחותה מ 20% אנא פרט בעיניינה של התובעת מהם גורמי ההשפעה תוך ציון כימות כל גורם באחוזים וכן הפניה למקור עליו הסתמכת בעת כימות מידת ההשפעה.

...

דיון והכרעה לאחר בחינת העדויות ושאר הראיות וכן טענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

במקרה שלפנינו, חוות-דעת המומחה, שאותה ציטטנו לעיל, הינה מפורטת, מנומקת ומשכנעת, ולא מצאנו כל הצדקה לחרוג ממנה; שנית איננו מקבלים את טענת התובעת (סעיף 3 לבקשה מיום 30.7.23) בעניין המשקל שנתן המומחה לחומרת מחלתה, והטענה כי ישנה קביעה (של ד"ר טל) בעניין חומרת המחלה והצורך בניתוח שלא נלקחה בחשבון.

שלישית באשר לטענת התובעת (סעיף 7) כי קביעת חומרת המחלה נתון לשיקול דעתה הבלעדי של הועדה הרפואית, נציין כי המומחה לא קבע את חומרת המחלה ולא "קבע מסמרות" לעניין זה או אחר שיש בו פגיעה בסמכות הוועדה הרפואית, וכל שעשה הוא התייחסות לחומר הרפואי שהונח בפניו; רביעית טענת התובעת (סעיף 11) שלפיה המומחה "עשה ערבוביה בין הגורמים באופן שבו לא ניתן יהיה לקבל הכרעה בתביעה...", דינה להידחות.

אין בידנו לקבל טענה זו מהטעם שאין אנו שותפים לפרשנות זו, וכי ככל וקיימת אפשרות לפרשנות אחרת של דברי המומחה, הרי בהמשך ובמענה לשאלה 3, המומחה הבהיר את עמדתו באופן חד משמעי ואמר "התובעת שייכת לקבוצת אוכלוסיה שבה המגדר, הגיל ומרכיב תורשתי הם גורמי הסיכון העיקריים למחלת ורידים. כיוון שעבודתה אינה עומדת להבנתי בתנאי הסף של הגדרת עומס ממושכת. הערכתי את גורם העמידה כמשמעותי פחות מגורמי הסיכון האחרים, ומכאן כימות השפעת תנאי העבודה בשיעור של למטה מ20% לגרימת המחלה או החמרתה."; שישית טענת התובעת (סעיף 17) הלא מנומקת כי המומחה "לקח בחשבון גורמי סיכון כללים, שחלקם אף לא נמצאו אצל התובעת...", דינה להידחות.

סוף דבר נוכח כל האמור, התביעה נדחית.

בבקשה לסעד זמני עותר התובע כי נורה לנתבעת להשיב אותו לעבודה בתפקיד נהג-מאבטח; לחילופין להורות לה לבצע התאמות בתפקיד זה שיתאימו למוגבלות שלו; ולחילופי חילופין – להשיבו לעבודה בכל תפקיד אחר המתאים לו תוך ביצוע התאמות הנדרשות למוגבלותו, והכל מבלי לפגוע בתנאי העסקתו ובגובה שכרו.

ביום 3.3.2023 ניחבל התובע בגבו בתאונת עבודה שהוכרה ככזו על ידי המוסד לביטוח לאומי, בעת העמסת תיק כספים.

לתובע טרם נקבעו אחוזי נכות על ידי המוסד לביטוח לאומי.

מאז תחילת היעדרות התובע מהעבודה לאחר תאונת העבודה מיום 3.3.2023, מיצה התובע את מלוא ימי המחלה שעמדו לזכותו ואת מלוא ימי החופשה השנתית.

...

מצאנו שהנתבעת היתה קשובה לטענות התובע על מוגבלותו ועל חוסר יכולתו למלא את התפקיד שמילא: היא הפנתה אותו לרופא תעסוקתי והעבירה לרופא תיאור תפקיד מפורט; היא הציעה לתובע תפקידים פנויים שהיו קיימים; היא עדכנה אותו בזמן אמת שלא יוכל להמשיך לעבוד בתפקידו כראש צוות או נהג מאבטח עם מוגבלותו; ואפשרה לו למצות ימי מחלה וימי חופשה בתשלום.

לא רק סיכויי התביעה מביאים למסקנה שאין לתת לתובע סעד זמני כזה, אלא שגם מאזן הנוחות מוביל למסקנה כזו.

סיכום לאור האמור לעיל, הבקשה לסעד זמני נדחית.