מחלוקת חוזית בין חברת אופנה לבעלי קניון

ביום 6.6.06 נחתם בין הנתבעת לגב' סימה נימני , צד ג'1, הסכם לרכישת הזיכיון להפעלת חנות TAG WOMAN בקניון אונו, שעמד להפתח באותה עת. בתחילת 2007 , נרכשה ע"י אייץ אנד או אופנה בע"מ (החברה האם) שהנה חברה העוסקת באופנה , המאוגדת בישראל ומפעילה את רשת חנויות H&O , ב-12/07 נימסרה החנות לצד ג' ועל פי הסכם הזכיינות.

TAG WOMAN היתה מודעת היטב, והסכימה לניהול הזכיון באמצעות חברה פרטית, משכך העבירה צד ג' 1 את מלוא הזכויות וחובות הסכם הזיכיון לידי צד ג' 2, צד ג' 2 עורכת דוחות כספיים מלאים בגין פעילות החברה תחת הסכם הזיכיון להפעלת החנות, ובהתאם לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת , קיימת הפרדה מוחלטת בין החברה לבין בעלי המניות, והכל הועבר לצד ג' 2.

אני דוחה את טענת הנתבעת כי התגבשה הסכמה מחייבת, שאין לה תימוכין בכתב, ולמועד חידוש החוזה נשוא החנות כאן, ולעניין הפחתת דמי השכירות בקשר לחנות ולסך של 150 ₪ למ"ר לחודש, ובאופן שיהיה זהה מ-4.10 לאותו שיעור, שאין מחלוקת בין הצדדים שאכן עודכן בין התובעת לנתבעת, ובקשר לנכס נוסף ששכרה במקום אחר באותו קניון, חנות מס' 233 ובשטח גדול בהרבה של כ-400 מ"ר. אני קובע שהוכח באופן מספק על ידי צד ג' שמ-4.10, ולעניין מערכת היחסים בינו לנתבעת, אכן התבקש על ידי הנתבעת ובגיבויה לשלם את הסך של 150 ₪ למטר מרובע, ועשה כך בפועל, וכאשר התובעת מוציאה חשבוניות בסכום החוזי המלא, שלעתים, ולקראת הסוף אף כפול במונחים חודשיים, מן הסכום המופחת, לזכיין באמצעות נתבעת 2, מה שמלמד שבהקשר יחסי התובעת והנתבעת, שלצדדים להסכם השכירות המקורי, לא היתה גמירות דעת מכוח הסכמה שבהתנהלות, לשינוי והפחתת הסכום, ואילו במישור יחסי הנתבעת וצד ג', אכן צד ג' כטענתו שילם, וגובה לשלם על ידי הנתבעת לתובעת, את הסכום המופחת בסך 150 ₪ למ"ר לחודש, ומ-4.10.

יפים לעניין זה דברי בית המשפט העליון בע"א 4956/90 פז-גז חברה לשיווק בע"מ נ' גזית הדרום בע"מ, פ"ד מו (4) 35, כאמור להלן: "... ייתכן שייוצר חוזה – או שתשונה הוראה מהוראותיו – על ידי היתנהגות הצדדים... יתכן גם כי מהיתנהגות הצדדים לחוזה, או אחד מהם, יוסקו התחייבות חוזית, המתוספת להסדר החוזי אשר עלה על הכתב... או אומד דעתם של הצדדים לעניין משמעותו של החוזה או הוראה בו... מן הנאמר לעיל עולה המסקנה, כי לצדדים לחוזה שלפנינו היה הכוח המשפטי לשנותו על ידי היתנהגותם...

...

הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות דיון, מחצית מן האגרה ששולמה בתיק על ידי התובעת, וכן שכר טרחת עו"ד בסך 11.7% מן הסכום שנפסק בסעיפים א' ו-ב' לעיל, צמוד ונושא ריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

ההודעה לצד ג' ששלחה הנתבעת נדחית, ובכפוף לכך שעל צד ג', ביחד ולחוד, לשפות ולשלם לנתבעת את הסכום שחויבה בו לפי סעיף ב' לעיל.

אני מחייב את הנתבעת לשלם לצד ג' הוצאות דיון ושכר טרחת עו"ד בסך 35,100 ₪, כאשר הסכום יישא הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

הנתבעת הינה חברת בת ישראלית של התאגיד הבנלאומיFOREVER 21" GLOBAL B.V " (להלן: "התאגיד האמריקאי") שמחזיק בבעלותו את המותג הידוע כ-forever 21" " ומפעיל חנויות רבות בעולם, ובהן 6 חנויות נוספות בישראל.

לטענתה, אין בהסכם הפורמלי עליו החתימה אותה הנתבעת כדי לגרוע ממעמדה האמתי של הנתבעת כמזמינת העבודה וכלקוח שקבל שירותי השמירה וכמי שעליו לשאת בתשלומי המע"מ. לטענת התובעת, הנתבעת הודתה בפני התובעת כי ההיתקשרות החוזית של התובעת עם חברת האבטחה מקורה בטעות המצריכה תיקון ובקשה להחתים אותה על חוזה חדש שתואם את דיני העבודה בארץ.

ההיתקשרות לאספקת שירותי האבטחה בחנויות האופנה, לרבות בישראל, התבצעה בין Forever 21" INC " שהיא חברת בת של התאגיד האמריקאי לבין חברת השמירה והאבטחה NESCTC security –Agency LLC המספקת לה שירותי אבטחה בחנויות המותג ברחבי העולם.

היריבות בין התובעת לנתבעת אין מחלוקת כי ביום 13.10.13 חתמה התובעת על הסכם עם חברת "נסטק". מההסכם (נספח 2 לתצהירי התובעת) עולה, כי נסטק, פורמאלית, לא חתמה על ההסכם, אלא רק התובעת.

במהלך עסקיה נתנה החברה שרותי אבטחה לחברת פור אבר 21 בסניפיה המצויים בקניונים השונים ברחבי הארץ.

...

לסיכום הדברים, חובתו של נותן השירות, ובענייננו התובעת, לגבות מע"מ בהתאם לדין.

טענת התובעת בדבר הטעיית הנתבעת בקשר לתשלום רכיב המע"מ לא הוכחה, ומשכך, נדחית.

סוף דבר התביעה נדחית במלואה.

חברת קניון העיר תל אביב בע"מ (להלן: התובעת), המפעילה את קניון TLV Fashion Mall בתל-אביב (להלן: הקניון), הגישה נגד הנתבעים תביעה לפיצויים על סך של 3,264,159 ₪, שמהותה "חוזית, לשון הרע, נזיקין, כספית". התביעה הוגשה נוכח טענתה להפרת הסכמי שכירות מצד הנתבעים 3-1, ששכרו מהתובעת חנויות בקניון.

הנתבע 1, מר יוסף גביזון, הוא המנהל הראשי של קבוצת מותגי האופנה "הודיס"; הנתבעת 2, חברת הודיס בע"מ, ניהלה חנות ביגוד בקניון; והנתבעת 3, חברת טופ טן אבזרי אופנה בע"מ, ניהלה בו חנות אבזרי אופנה (להלן: הנתבעים).

וכך תומצתו הדברים ע"י כב' השופטת חיות ברע"א 6528/14 רפיח בית החלמה בע"מ נ' משרד הבריאות מדינת ישראל (פורסם במאגרים, 2015) פיסקה 5 (להלן: פרשת רפיח בית החלמה): על פי סעיף 353א לחוק החברות, מקום בו התובעת היא חברה שאחריות בעלי המניות בה מוגבלת, ניתן לחייב אותה לבקשת הנתבע במתן ערובה מספקת, אלא אם כן הוכיחה החברה-התובעת כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין או שנסיבות העניין אינן מצדיקות את חיובה במתן ערובה, כאמור.

קיימות מחלוקות באשר לאי תשלום דמי ההישתתפות מהתובעת לידי הנתבעות 3-2 בגין ההתאמות שביצעו הנתבעות 3-2 בשטחים המסחריים לצורך שימושן, וכן באשר לפעולות התובעת לפירסום הקניון ועידוד הביקור בו, ובאשר לאי תשלום מלוא דמי השכירות והניהול, ובאשר להיות השלוט "ניפגש בקניון עזריאלי" בגדר לשון הרע ופגיעה במוניטין ועוד.

...

עוד נפסק כי משהגיע בית המשפט למסקנה כי יש לחייב את החברה-התובעת בהפקדת ערובה עליו לקבוע את שיעורה באופן מידתי המאזן כראוי בין כלל השיקולים הרלוונטיים.

בענייננו, לא ניתן בשלב מקדמי זה להגיע למסקנה ברורה כי התביעה היא בעלת סיכויים גבוהים במיוחד או נמוכים במיוחד.

שעה שאני לוקח בחשבון את השיקולים הרלוונטיים, ונוכח ההתרשמות כי ניהול ההליך לא אמור להיות מסובך או יקר באופן יוצא דופן, אני מקבל את הבקשה בחלקה במובן זה שעל התובעת להפקיד בקופת בית המשפט ערובה להוצאות בסך 110,000 ₪, במזומן או בערבות בנקאית.

מדובר בשירות שהוא בגדר פעילות משלימה "קלסית" של נותן שירות חצוני, בדומה לעו"ד או לרו"ח. כנגד טענתה של התובעת יש לשקול את האמור בהסכמים בין הצדדים, את תשלום התמורה לפי חלק מההסכמים בסכום שהוצמד לדולר ארה"ב כנהוג בחוזים מסחריים, ויתור על הוראה הסכמית בדבר תאום או דיווח על חופשות ותשלום כנגד חשבונית מס. התובעת סיפקה את השירותים כעסק עצמאי, במסגרתו סופקו שירותים ללקוחות נוספים.

[footnoteRef:31] מהעדויות עולה שהתובעת היתה מעורבת בכל האמור בפירסום או יחסי ציבור של תערוכות סוף שנה שהוצגו במכללה, תצוגות אופנה ואירועים שונים ובכללם שיתופי פעולה בין המכללה לחברות מסחריות, ופעלה לקדם את תדמית המכללה ואת פעילויות המחלקות השונות במכללה.

[footnoteRef:33] בנוסף לישיבות עם מינהלי המחלקות נטלה התובעת חלק בישיבות שנגעו לקידום שיתופי פעולה ותכניות משותפות של המכללה וגופים שונים[footnoteRef:34], ובהם טרמינל עיצוב גליל (פגישה מיום 3.6.15), קניון עזריאלי (התכתבות מחודש 3/10), בתי זיקוק לנפט (התכתבות מחודש 9/17), והיתה מעורבת בקידום יחסי הציבור שהתלוו לכנסים שהתקיימו במכללה (כנס נשיאי מכללות לחינוך, התכתבות מחודש 3/17) או ימי עיון, וכן בפרוייקטים שונים כמו "עיצוב על הבר", פרויקט יזמים צעירים ועוד.

לא נסתרה עדותו של מנהל המכללה לפיה מנהלת השיווק היא בעלת התפקיד הבכיר ביותר בתחום העיסוק המשיק לזה של התובעת, והיא גם בעלת השכר הגבוה ביותר מבין עובדי המינהלה במכללה מלבד המנכ"ל.[footnoteRef:47] בנוסף, התובעת לא טענה וממילא לא הוכיחה שיעבדה בהקף מלא, בנגוד למנהלת השיווק.

הצדדים היו חלוקים בשאלה אם יש להשוות את השכר הקבלני לשכר החלופי בהתייחס לתמורה המלאה שהתובעת קיבלה כולל תשלום מע"מ, או שמא בהשוואה לסכום הברוטו ללא מע"מ. הנתבעת טענה שהתובעת נהנתה מקיזוז המע"מ בעוד המכללה, כעמותה ללא כוונת רווח, אינה יכולה להתקזז על המע"מ. אין לשאלה זו חשיבות מכרעת בנסיבות העניין, שכן גם ב"נטרול" רכיב המע"מ – התמורה הקבלנית ששולמה לתובעת עולה על עלות מעסיק של העסקת עובד בתפקיד דומה.

...

בהקשר זה נציין שייתכן שהמכללה כעמותה מחויבת בתשלום מס על שכר עבודה בשיעורים שונים ממעסיק המאוגד כחברה ויש באמור כדי להשפיע על חישוב עלויות המעסיק לגבי שכר של עובד בתפקיד דומה, אלא שלא הובאו בפנינו נתונים המאפשרים הכרעה בשאלה זו. לא מצאנו להיעזר במומחה לסיוע בשאלת קביעת השכר הראוי.

כן לא מצאנו שיש לשאלת הוותק משמעות מכרעת שכן לא הוכח שבמכללה קיימת הוראה מחייבת מכח הסכם קיבוצי או נוהג לעדכן את השכר עם הוותק.

סוף דבר – התביעה נדחית.

לטענת התובעת, הנתבעת 1 היא חברה קמעונאית למכירת אופנה בניהולו של מר סרג' דרעי, אשר מפעילה נקודות מכירה בפריסה ארצית בחנויות שבבעלותה וכן באמצעות מערך זכיינות.

הנתבעת 2, כך נטען בכתב התביעה, רכשה את הבעלות בקניון לב העיר בקריית גת, בסמוך לאחר הקמתו מחב' ג.פ.ק החברה לפיתוח נדל"ן בישראל, ובכלל זאת באה בנעליה כמשכירה של החנות לנתבעת 1 בהתאם להסכם השכירות מיום 31.12.02.

  גירסתו של נציג התובעת לגבי עובדות יסוד שבמחלוקת, כגון מס' המטרים הרבועים שהיו חסרים לעומת ההצעה בכתב, השתנתה אף היא מעת לעת ומתשובה לתשובה.

איחזור ואזכיר כי נציג התובעת בחקירתו הנגדית שינה גרסאותיו ותשובותיו לשאלה האם הוא שוכר את החנות או בר רשות בה. עולה מן המקובץ כי ממערכת היחסים החוזית שבין הצדדים להליך זה, ומהוראותיו הברורות של הנספח עצמו, עולה שהתובעת אינה צד ישיר להתקשרות בנספח באשר להגדלתה או איחודה של החנות.

...

משהגעתי למסקנה זו, אין צורך לדון בשאר טענותיה החוזיות של התובעת באשר לתוקפו ומעמדו המחייב של הנספח, אפשרות ביצועו בקירוב או בשאלת ביטולו של הנספח.

לאור כל האמור לעיל – משלא נמצאה עילת תביעה שבה יכולה התובעת להיאחז, דין התביעה להידחות.

התובעת תשלם לכל אחת מהנתבעות שכ"ט עו"ד בסך של 64,612 ₪ וכן הוצאות המשפט לכל אחת מהנתבעות בסך של 10,000 ₪.