מחלוקת בשאלה האם חצה הולך הרגל את הכביש במעבר חצייה

מקום חציית הולך הרגל המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת לשאלה - האם הולך הרגל חצה את הכביש במעבר החציה או אחרי מעבר החציה.

...

בנסיבות העניין, בשים לב לתנאי הדרך, לשעת התאונה, להיות הרחוב הומה אדם, לרבות ילדים קטנים אשר עושים דרכם למסגרות החינוך, אני קובעת כי מצופה מנהג סביר שמהירות נסיעתו בנסיבות הללו לא תגיע לכדי 31 קמ"ש אלא תהיה איטית יותר, וכי נהיגה במהירות העולה 31 קמ"ש היא בלתי סבירה לתנאי הדרך כפי שהיו בשעת התאונה.

סיכומו של דבר הוכח בפני מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם התרשל.

מכל האמור, לאחר שהמאשימה הוכיחה מעבר לכל ספק כי הנאשם התרשל באופן בו נהג בהתקרבו למעבר החציה, תוך נטילת סיכון בלתי סביר, ומשגרם ברשלנותו לפגיעה בהולך הרגל אני מרשיעה את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

השאלות שבמחלוקת הנן כדלקמן: האם המדובר בתאונה נמנעת או בלתי נמנעת? האם הנאשם היה יכול להבחין במנוח בעת שחצה את הכביש במעבר חציה או בסמוך אליו מבעוד מועד? האם הנאשם נהג בהתאם לנסיבות ותנאי הכביש כשהתקרב למעבר החציה? האם המנוח נפטר כתוצאה מהתאונה? האם בהפסקת הטיפול האנטיביוטי יש כדי לשנות את מסקנת ע"ת הרופא המשפטי ד"ר קוגל בדבר קיומו של קשר סיבתי בין התאונה למות המנוח? ראיות התביעה עדות בוחן התנועה: מטעם המאשימה העיד ע.ת. 1 מר בוריס וולפסון בוחן תנועה אשר הגיש דו"ח בוחן (ת/11).

תקנה 67 (א) לתקנות התעבורה קובעת: "נוהג רכב המתקרב למעבר חציה, והולכי רגל חוצים במעבר, יאפשר להם להשלים את החציה בביטחה ואם יש צורך בכך יעצור את רכבו לשם כך." נוכח הוראות אלה, הבסיס הנורמאטיבי לכלל הדיון בתיק הוא בשאלה האם קיים הנהג את חובת הזהירות המוטלת עליו בחוק במפורש, לפיו עליו להאט עד כדי עצירה כשהראות מוגבלת או בהתקרבו למעבר חציה, ולמעשה מבחינה משפטית, אין נפקות לכל החישובים שנערכו הן על ידי הבוחן והן מומחה ההגנה, באשר מדובר על תאונה שהתרחשה על מעבר חציה, או למצער בסמוך מאוד למעבר החצייה.

בע"פ 558/97 רבקה מלניק נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] נקבע עפ"י שילוב תקנות 51 ו-52 לתקנות התעבורה כי: "על פי תקנות התעבורה מהירות הנסיעה בכלי רכב צריכה להיות תואמת את הנסיבות ואת הסיכון שהיא מהוה למשתמשים בדרך. במסגרת קביעת סבירות המהירות בנסיבות המקרה, יש להיתחשב בכך שהרכה מתקרב למעבר חצייה. על פי נורמה זו, הקבועה בתקנות התעבורה, תוכרע גם השאלה אם מהירות נהיגתו של נהג ברכב הייתה רשלנית אם לאו". בין היתר, נקבע בפסק הדין כי על נוהג רכב המתקרב למעבר חצייה "להיתחשב גם באפשרות של היתנהגות רשלנית מצידו של הולך הרגל". ההלכה המסכמת ומושרשת בעיניין מעברי חצייה, הנה זו שנקבעה בע"פ 8827/07 ישראל שטרייזנט נ' מדינת ישראל , [פורסם בנבו] והיא מורה כדלקמן: "הינה כי כן, נהג רכב המתקרב למעבר חצייה חייב ליתן דעתו ולצפות אף אפשרות של היתנהגות רשלנית מצידו של הולך הרגל. חובה זו קיימת לא אך במצב שבו עומד הולך הרגל על סף מעבר החצייה, פניו אל עבר הכביש, והתנהגותו מבטאת כוונה לחצות את הכביש. חובה זו קיימת גם במצב שבו מתעורר ספק אם אדם הנמצא בסמוך למעבר החצייה מבקש לחצות את הכביש אם לאו". עוד נקבע שם כי: "חובת הצפיות קיימת גם כאשר הנעשה על מהדרכה ליד מעבר החצייה מוסתר מעיניו של הנהג. או אז, חובה היא המוטלת על הנהג לצפות אפשרות שהולכי רגל שאינם נראים ירדו אל מעבר החצייה" זאת ועוד נקבע שם, כי חובה זו חלה גם כאשר מקצת מעבר החציה מוסתר ומופרע: "חובה זו קיימת גם כאשר מקצת ממעבר החצייה מוסתר מעיניו של הנהג: בין בשל רכב החונה ליד מעבר החצייה, בין בשל רכבים אחרים הנוסכים לפניו והמונעים ממנו מראות את הנעשה במעבר החצייה, ובין מכל טעם אחר. במקרים שכאלה, חובה היא המוטלת על הנהג לצפות כי באותו "שטח מת" שנוצר במעבר החצייה עשוי להמצא הולך רגל – הולך רגל המניח כי נהגים המתקרבים למערבה החצייה יכלכלו את נסיעתם כך שלא יפגעו בו ויאפשרו לו להשלים בשלום את חציית המעבר.

...

ועוד נקבע בהמשך: "ניתן אפוא להצביע על שני כללים גדולים בכגון דא שאינם סותרים זה את זה. הכלל הראשון הוא כי על נהג המתקרב למעבר חצייה מוטלת אחריות מוגברת. זהו השטח של הולך הרגל. אכן, גם על הולך הרגל חלים כללים בהגיעו לשטח זה, אך על השולט בכלי בעל כוח קטלני מוטלת האחריות, הראשונה במעלה, לנהוג בזהירות. אחריות זו כוללת עפ"י הפסיקה, חובה לצפות, במידה זו או אחרת, את האפשרות כי הולך הרגל עלול להתרשל – כך במיוחד כלפי קבוצות אוכלוסייה ממוקדות כגון ילדים וקשישים. כלשון תקנה 52(6) לתקנות התעבורה... הכלל השני הוא כי האחריות אינה מוחלטת..." כפי שעולה מן המקובץ לעיל, בנהיגה בסמוך למעבר חצייה – מוטלת על הנאשם חובת זהירות וחובת האטה ספציפית.

נראה כי הסניגור מבקש לעשות מקצה שיפורים לחקירתו הנגדית ויודגש כי אין זאת בעקבות תקדים אשר נפסק בתקופת הביניים שבין הגשת הסיכומים לבין הגשת הבקשה אלא, בעקבות פסק דין נגיש ושניתן לאתרו כבר מיום 4.9.2006, בשקידה ראויה בשעה שהעד נחקר בחקירה נגדית (ראה קדמי, סדר הדין בפלילים חלק שני (ב) עמ' 1582), על כן, לא ראיתי להיעתר לבקשה.

לאור כל האמור לעיל, אני מרשיע את הנאשם בכל המיוחס לו בכתב האישום.

גדר המחלוקת הצדדים חלוקים לגבי השאלות העובדתיות והמשפטיות להלן: · מקום חציית הולכת הרגל את הכביש – האם במעבר החציה או לאחריו.

...

הגם ששוכנעתי כאמור מטענת הולכת הרגל כי חצתה במעבר החציה ולא 1-2 מטרים לאחריו, כטענת הנאשם, אציין כי אין לכך חשיבות ממשית שכן חציית הולכת הרגל מטר או שניים לאחר מעבר חציה נחשבת כחציה ב"תחום מעבר חציה" ואינה גורעת מחובת הזהירות של הנאשם כלפי הולכת הרגל, שעה שהתקרב למעבר החציה.

לאור כל האמור, חרף מתן אמון מלא בעדות הולכת הרגל, בשל העדר נתונים המלמדים על רשלנותו של הנאשם ועל היות התאונה נמנעת אלמלא התרשל, מצאתי לזכות את הנאשם, ולו מחמת הספק.

כל מסקנה אחרת – תוביל למשוואה השגויה לפיה – כל תאונת דרכים אשר מתרחשת עת חוצה הולך רגל בתחום מעבר חציה הינה באחריותו האבסולוטית של הנהג.

סוף דבר לאור האמור לעיל, אני מזכה את הנאשם מחמת הספק מהעבירות של אי מתן אפשרות להולך רגל להשלים חציית הכביש במעבר חציה בבטחה, נהיגה בקלות ראש וגרימת חבלה של ממש, ומרשיעה אותו בעבירה של נהיגה ברכב ללא ביטוח תקף – עבירה שבביצועה הודה.

השאלות שבמחלוקת הנן: האם המנוח הוא האדם שניפגע ע"י רכב הנאשם? האם המדובר בתאונה נמנעת או בלתי נמנעת? האם הנאשם היה יכול להבחין במנוח בעת שחצה את הכביש במעבר החציה או בסמוך לו, להגיב כנדרש ולמנוע את ארוע התאונה? האם התאונה אירעה במעבר החציה או בסמוך לו או במרחק ניכר לפני מעבר החציה – 20 מ' לפני? ראיות התביעה: מטעם התביעה העידה ע"ת 2 שוטרת סיור רחל יוספי עוזרי שהגיעה לזירה.

תקנה 67 (א) לתקנות התעבורה קובעת: "נוהג רכב המתקרב למעבר חציה, והולכי רגל חוצים במעבר, יאפשר להם להשלים את החציה בביטחה ואם יש צורך בכך יעצור את רכבו לשם כך." "67(א1) נוהג רכב המתקרב למעבר חצייה, יאט את רכבו אם הולך רגל עומד על המדרכה בסמוך למעבר החצייה ואם ניכר שבכוונתו של הולך הרגל לחצות את הכביש, ייתן לו זכות קדימה." נוכח הוראות אלה, הבסיס הנורמאטיבי לכלל הדיון בתיק הוא בשאלה האם קיים הנהג את חובת הזהירות המוטלת עליו בחוק במפורש, לפיו עליו להאט עד כדי עצירה בהתקרבו למעבר חציה, ולמעשה מבחינה משפטית, אין נפקות לכל החישובים שנערכו הן על ידי הבוחן והן מומחי ההגנה, באשר מדובר על תאונה שהתרחשה על מעבר חציה, או למצער בסמוך מאוד למעבר החצייה.

...

אני קובע כי הנאשם הפר את חובת הזהירות כאמור, והתרשל באופן נהיגתו כפי שפורט.

אף אם יטען הנאשם כי לא הבחין בהולך הרגל על המדרכה ולכן לא האט, כבר נקבע בת"פ 105/08 מדינת ישראל נ' אריק שטרית: "הלכה פסוקה היא, כי חובת הצפיות קיימת גם כאשר הנעשה על המדרכה ליד מעבר החצייה מוסתר מעיני של הנהג. או אז, חובה על הנהג לצפות אפשרות שהולכי רגל אינם נראים ירדו אל מעבר החצייה". בענייננו הנאשם מכיר את הרחוב בו אירעה התאונה כפי שאישר זאת בחקירתו בבית המשפט ועל כן היה חייב ליתן דעתו ושדעתו לא תהיה מוסחת ופניו היו צריכים מופנים אל הכביש וזאת אף בהתחשב גם באפשרות של אשם תורם נטען מצדו של הולך הרגל שכן נקבע בפסיקה בבג"צ 8150/13 כרסטני נ' פרקליטות המדינה ואח' כללים מנחים בעניין חובת הזהירות המוטלת על נהג המתקרב למעבר חצייה כאשר חובת הזהירות תחול על נהגים גם כלפי אותם הולכי רגל "הבלתי נראים" ועוד נקבע: "ניתן אפוא להצביע על שני כללים גדולים בכגון דא שאינם סותרים זה את זה. הכלל הראשון הוא כי על נהג המתקרב למעבר חצייה מוטלת אחריות מוגברת. זהו השטח של הולך הרגל. אכן, גם על הולך הרגל חלים כללים בהגיעו לשטח זה, אך על השולט בכלי בעל כוח קטלני מוטלת האחריות, הראשונה במעלה, לנהוג בזהירות. אחריות זו כוללת עפ"י הפסיקה, חובה לצפות, במידה זו או אחרת, את האפשרות כי הולך הרגל עלול להתרשל – כך במיוחד כלפי קבוצות אוכלוסייה ממוקדות כגון ילדים וקשישים. כלשון תקנה 52(6) לתקנות התעבורה.. הכלל השני הוא כי האחריות אינה מוחלטת...". כפי שעולה מן המקובץ לעיל, בנהיגה בסמוך למעבר חצייה – מוטלת על הנאשם חובת זהירות וחובת האטה ספציפית ומקל וחומר חובה להסתכל לכיוון הכביש ומעבר החצייה שלפניו ולא להסתכל לעבר הצומת המרוחקת (ראה ת/13 עמ' 2).

לאור כל האמור, לעיל אני מרשיע את הנאשם במיוחס לו בכתב האישום.

גדר המחלוקת הצדדים חלוקים לגבי השאלות להלן: · השאלות העובדתיות - קצב חציית הולך הרגל את הכביש במעבר חציה, סיבת נפילתו של הולך הרגל ושאלת קיומו של מגע בין רכב הנאשם לבין הולך הרגל.

...

עוד מקובלת עלי טענת ב"כ הנאשם כי גם אם בוחן לא יצא למקום התאונה בזמן אמת, היו פעולות חקירה, לרבות שחזור, שניתן היה לבצע גם לאחר מכן, אך זאת לא נעשה.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, ולמרות שכאמור עדותו של הולך הרגל עשתה עלי רושם אמין, הרי שגם עדותו של הנאשם זכתה לאמוני.

לפיכך, אני קובעת כי התביעה לא הוכיחה מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם גרם לתאונה, וקיימת התכנות לאפשרות שהציע הנאשם לפיה הולך הרגל נפל בלי קשר להמצאות רכבו במקום.