מאגר משפטי לחיפוש בעזרת בינה מלאכותית
רוצים לראות איך משתמשים בדין רגע? לחצו כאן

מחלוקות בין בעלי חנויות במרכז קניות לגבי שטחים משותפים

בהליך המרצת פתיחה (ה"פ) שהוגש בשנת 2021 בהמחוזי מרכז נפסק כדקלמן:

רקע וצדדים לתביעה המבקש, מר מנשה זוהר, הנו בעל הזכויות ומי שזכאי להרשם בלישכת רישום המקרקעין כבעלים בשתי חנויות, שמספרן 134 ו- 160 (להלן: "החנויות") במרכז הקניות "קניון הזהב" בראשון לציון, הידוע כגוש 6097 חלקה 205 (להלן: "הקניון").
אקדים את המאוחר ואציין, כי עיקר המחלוקת בין הצדדים, נוגעת לפרשנות הסכם הפשרה ביחס להתחייבות המשיבה להשלמת רישום זכויות הבעלות בחנויות.
לאחר החלטת המפקחת על רישום המקרקעין ברחובות (מחודש ספטמבר 2016) לפיה לא ניתן לקבוע גבולות ברורים בין האגף הישן לחדש, ביצעה המשיבה מחדש הליך מורכב של פארצלציה, שמשמעותו חלוקה ואיחוד של כלל החלקות בשטח הקניון, כתנאי לרישום בית משותף, לרבות קבלה מחדש של אישור מיסים והסכמת הבנקים לטובתם נרשמו משכנתות בחלקות, קבלת חתימות מבעלי הזכויות בחלקות וכן אישור ערייה לרישום הפרצלציה.
עוד מהנתונים שהוצגו בפני, עולה כי לצורך השלמת הליך רישום הקניון כבית משותף, שלאחריו יתאפשר רישום החנויות על שם בעליהן, מיד עם השלמת רישום הפרצלציה במקרקעין, פנתה המשיבה לעירייה בדרישה שזו תנפיק לה "אישור ערייה לטאבו". לשיטת המשיבה, מדובר אישור "קריטי" חסר, שהעירייה מסרבת להעניק לה, ללא כל הצדק שבדין ומחזיקה בו כ"בן ערובה", בשל מחלוקת מלאכותית שנוצרה, כביכול בנוגע לשיעורו של היטל השבחה, כאשר הליכי בירור אותו היטל מתנהלים בפני ועדת ערר.
...
עם זאת, בשים לב לפרק הזמן הרב שחלף מכריתת הסכמי הרכישה ולהתפתחויות מול העירייה והועדה המקומית בתקופה שלאחר הגשת התובענה, אני סבור כי יש לפעול להשלמת הליך הרישום, תוך מתן הוראות למשיבה בכל הנוגע למערכת היחסים בינה לבין העירייה, או הועדה המקומית.
היה ובתוך פרק הזמן של חצי שנה ממתן פסק הדין, לא יסתיים ההליך מול העירייה בהפקת האישור הנדרש, תשלם המשיבה (אף תחת מחאה ככל שתמצא לנכון להוסיף תנאי זה לתשלומה) את סכום היטל השבחה השנוי במחלוקת בינה לבין העירייה או הועדה המקומית, על מנת שיופק לה "אישור עירייה לטאבו". לאחר התשלום, תהא המשיבה רשאית לפעול מול העירייה, או הוועדה המקומית, למיצוי זכויותיה, ככל שהיא תמצא לנכון.
סוף דבר לאור מכלול האמור לעיל, התביעה נדחית.

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2021 בשלום תל אביב - יפו נפסק כדקלמן:

רקע עובדתי והמחלוקת בין הצדדים בתחומי העיר רחובות, ברחוב דרך הים, על המקרקעין הידועים כחלק מחלקה 28 ו- 30 בגוש 3654 יזמו החברות בנייני מ.י. גינדי הנדסה ופיתוח בע"מ ח.פ. 51-071777-0 (להלן "גינדי") וחברת תל דר נכסים והשקעות (1992) בע"מ ח.פ. 51-175854-2 (להלן "תל דר") הקמתו של מרכז מסחרי אשר יכלול חנויות, שטחים מסחריים ו/או שטחי חנייה, וזאת בשנת 2001 (להלן "אמריקן סיטי" ו/או "מרכז מסחרי").
עילות התביעה המפורטות עניינן: "חיוב הנתבע בתשלום חובות דמי ניהול במיתחם קניות שבבעלות התובעות 2-3 ובניהול התובעת 1, בגין חנות שבבעלותו. כל זאת, בהתאם להוראות מפורשות המעוגנות בהסכם לרכישת החנות והסכם הניהול, עליהם חתום הנתבע." (ביטוי זה נילקח מסעיף 6 לכתב התביעה בתיק 31518-06-18, אולם חוזר ביתר התביעות שבכותרת, ראה למשל סעיפים 6, 24-29 לכתב התביעה בתיק 11294-06-18).
המרכז הנו בית כהגדרתו של מונח זה בהתאם לסעיף 77א לחוק המקרקעין הקובע שבעל דירה חייב להישתתף בהוצאות הדרושות להחזקתו התקינה ולניהולו של הרכוש המשותף על פי דין לפי יחס שטח ריצפת דירתו אל שטח הריצפה של כל הדירות שבבית המשותף.
בת"א (שלום ת"א) 49863/03 מגדל הקיסר (ניהול ואחזקה) 1996 בע"מ נ' מוניר סוהיל, תק-של 2005(4), 14271, 14273 (2005) קבע בית המשפט כי באשר לעילה עפ"י סעיף 58(א) לחוק המקרקעין, לעניין נשיאת הוצאות בבית משותף, אין מחלוקת שהנתבע חייב לשאת בהוצאות הרכוש המשותף.
...
עיינתי בטענות הצדדים, אני מורה כי יש לדחות את התביעה שכנגד, זאת מהנימוקים שיפורטו להלן.
לפיכך, דוחה גם טענה זו. בנסיבות העניין, דוחה התביעה וממילא נדחית הודעת צד ג'.
מכל האמור לעיל מקבל באופן חלקי את התביעות.

בהליך ערעור מנהלי (עמ"נ) שהוגש בשנת 2021 בהמחוזי תל אביב - יפו נפסק כדקלמן:

משכך, הפרשנות היחידה הנכונה של הצוו – על רקע נסוחו של סעיף 2.1 לצוו, ובשעה שאינו מחריג מחיוב שטחים משותפים בבניינים שאינם למגורים, ובהעדר מחלוקת כי נכסו של המערער אינו נכס למגורים, חובת הארנונה חלה על השטחים המשותפים.
לא ניתן לגזור גזירה שווה מסעיף 2.2 לצוו הארנונה שקובע מנגנון חיוב נפרד למעברים במרכז קניות.
משכך, הסעיף הרלוואנטי בעניינינו הוא סעיף 2 שכותרתו "משרדים, שירותים ומסחר". סעיף 2.1 לצוו הארנונה של עריית חולון לשנת 2018 קובע: "ארנונה כללית החלה על נכסים או חלק מהם המשמשים למסחר, חנויות, מסעדות, קיוסקים, משרדים, מחסן עצמאי, סוכני ביטוח, מרפאות, בתי ספר פרטיים, מועדוני ריקודים, בתי קפה, שטח המשמש לרחיצת רכב בין מקורה ובין שאינו מקורה ועסקים אחרים מכל סוג שהוא, בכל תחומי העיר למעט עסקים הנזכרים במפורש בהמשך צו מיסים זה, לכל יחידת שטח (מ"ר) לשנה בש"ח:
בנוגע לרכיב "שטח משותף חניון בתשלום" יפים הדברים שקבעתי לעיל ביחס לסוגיה של שטחים משותפים, ואין צורך להוסיף בעיניין זה. אשר לרכיב של "חניון בתשלום" הוועדה קבעה כי מדובר בשטח שהנו בבעלות המערער והוא גם עושה בו שימוש בלעדי ובנוגע לסיווג "חניון בתשלום" סברה הועדה כי "מדובר בסווג אשר מתחייב לכל הפחות שכן בהתאם לפסיקת בתי המשפט הסווג הנכון לסווגו הנו סיווג הזהה לסיווג העסק, כלומר סיווג לפי סעיף 2.1 לצוו הארנונה, או לחלופין סיווג "נכס אחר" – סווגם שתעריפם גבוה מתעריף הסווג בו סווג העורר".
...
מקובלת עלי קביעת ועדת הערר לפיה טענות הנוגעות לרטרואקטיביות של חיובים וכן בנוגע להבטחה שלטונית אינן מצויות בסמכות ועדת הערר הואיל והן חורגות מגדר העילות המנויות בסעיף 3 לחוק הערר.
אני סבורה כי פרשנות המערער אינה מתיישבת עם ההחרגה המפורשת של שטחים משותפים לגבי מבני מגורים ועל כן מסקנתי היא כי פרשנות מנהל הארנונה את הצו היא המתאימה יותר ללשון הצו.
לסיכום: לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות.

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2021 בשלום תל אביב - יפו נפסק כדקלמן:

הנתבעת-3 הנה בעלת החנות "סופר דבאח" (להלן גם: "סופר דבאח") בה רכש התובע ואשר נטען שמגג החנות עפה אותה פלטת עץ שפגעה בו. צד ג'-3 – הנה מסעדה, אשר נימצאת בקומה השנייה מעל החנות, ואשר לטענת הנתבעות 1 ו-2 משטחה עפה פלטת העץ (להלן גם: "המסעדה").
לנוכח גדר המחלוקת בין הצדדים, אדון תחילה בנסיבות התאונה ובאחריות לה ואחר כך בשאלת אחריות כל אחת מן הנתבעות והחלוקה ביניהן, בהתאם לתפקידן, ולמערכת היחסים החוזית והביטוחית ביניהן.
משנקבע שהועבר הנטל על פי סעיף 41 לפקודת הנזיקין, אין צורך לידון בטענה שעניינה היות פלטת העץ "דבר מסוכן". כפי שכבר צוין לעיל, הלכה למעשה הנתבעות והמסעדה לא חלקו מחלוקת של ממש בנוגע לקיומה של אחריות, אלא שכל אחד מהם טען שהאחריות אינה שלו, משכך, יש מקום לידון בחלק של כל אחד מן המעורבים אם בכלל, וזאת בשים לב למערכת היחסים החוזית והביטוחית ביניהם.
מטעם המסעדה, הוגש תצהירו של מר חנא, המנהל והבעלים של המסעדה, מר חנא טען בתצהירו שהנתבעת-1, היא הבעלים והמחזיקה והמתחזקת של מיתחם הקניות וכי רמת התחזוקה במיתחם ירודה ביותר, ומרבית תלונותיו לנתבעת-1 לא נענו.
שטחים צבוריים פנימיים מוגדרים בחוזה, כדלקמן (ההדגשות לא במקור – א'מ'): "כל השטחים בתחום המרכז המסחרי, לרבות כל המבנים, התוספות והשינויים שיתווספו לו מעת לעת, וכן גגות, מעברים, כניסות ויציאות, שטחי חניה בנויים בין מתחת לפני הקרקע ובין מעל.... וכל שטח אחר בתחומי המרכז המסחרי המיועד או משמש בפועל את הקהל הרחב וכן מרחבים מוגנים ושטחים שהשימוש בהם ו/או תפעולם נעשה על ידי חברת הניהול ו/או האחזקה ו/או עבורה ו/או מטעמה, כגון מחסנים, משרדי חברות הניהול והאחזקה והכל למעט אותם שטחים המיועדים על ידי המשכירה להשכרה ו/או למסירת חזקה ו/או למתן הרשאה לשימוש ייחודי ו/או שטחים כלשהם שיושכרו בפועל על ידי המשכירה" סופר דבאח טוען בהסתמך על עדותו של מר כידון, שחברת הניהול היא בעלת המיתחם לרבות הגג והיא זו שאחראית לתחזוקתו ונקיונו ועל כן יש להטיל עליה אחריות כבעלת המקרקעין וכמי שהיא בעלת היכולת הטובה ביותר לחזות ולמנוע סיכונים הטמונים בשטחים הציבוריים של המקרקעין, מה גם שחברת הניהול אחראית על שטח החניה בו אירעה התאונה שהוא משותף לכל בעלי העסקים.
פסק הדין אליו הפניתה חברת הניהול בסיכומיה בע"א 7436/13 מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' פלוני (18/2/16), תומך בתוצאה זו. בציטוט שהביאה חברת הניהול עצמה נקבע שכאשר בידי בעל הקרקע נותרה שליטה ואף שליטה חלקית על המתרחש, תהא האחריות של בעל הקרקע והמחזיק אחריות משותפת, אף כי בעל הנכס לא ישא באחריות בגין אותם סיכונים שהמחזיק יצר במו ידיו מבלי שבעל הנכס יכול וצריך היה מבחינה נורמאטיבית לדעת אודותם.
...
התביעה מתקבלת, שעה שהאחריות היא ביחד ולחוד ושעה שהתובע לא תבע את הצד השלישי-3 ואולם הנתבעות 1 ו-2 הגישו נגדו הודעת צד שלישי – ישולמו הסכומים לתובע באופן הבא: נתבעות 1-2 – 75%.
הודעת צד שלישי שהגישו הנתבעות 1-2 נגד צדדי ג' 1-2 נדחית ללא צו להוצאות, ההודעה שהוגשה נגד צד ג'-3 מתקבלת, ועל הצד השלישי-3 להשיב לנתבעות 1-2 – 25% ממלוא הסכומים שתשלמנה.
הודעת צד רביעי שהגיש הצד השלישי-3 נדחית, ללא צו להוצאות.

בהליך עתירה מנהלית (עת"מ) שהוגש בשנת 2023 בהמחוזי מרכז נפסק כדקלמן:

לפנַי עתירה מינהלית נגד החלטת המשיבה, מחלקת רשוי עסקים בעריית ראש העין, לדחות את השגת העותרת בעיניין סיווג המרכז המסחרי שמנהלת העותרת ברחוב ניסים אלוני 4 בראש העין, הנושא בשם "קניון שפיר" (להלן: המרכז המסחרי) כ"קניון", בהתאם לצוו רשוי עסקים (עסקים טעוני רשוי), התשע"ג- 2013 (להלן: צו רשוי עסקים או הצוו), אשר הותקן מכוח סעיף 1 לחוק רשוי עסקים, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק רשוי עסקים).
דיון והכרעה: בסעיף 1 לצוו רשוי עסקים נקבע כי: "העסקים המפורטים בתוספת הם עסקים טעוני רשוי". בתוספת לצוו הוגדר "קניון" כך: "מרכז קניות במבנה מקורה וסגור מכל צדדיו שיש בו כניסה משותפת אחת לפחות ושבו 10 בתי עסק לפחות או ששטחו הכולל 1,000 מ"ר לפחות.". אין חולק כי המרכז המסחרי הוא מרכז קניות, בעל מספר רב של כניסות משותפות, שיטחו עולה באופן ניכר על 1,000 מ"ר ופועלים בו עשרות בתי עסק (הרבה יותר מ-10), מתוכם 30 הפונים לשטחו הפנימי המתוחם של המרכז המסחרי ולא לרחוב הפתוח.
ההכרעה במחלוקת תהיה על ידי קביעת הפרשנות הראויה לאותו חלק מהגדרת המונח "קניון" בתוספת לצוו רשוי עסקים, כ"מבנה מקורה וסגור מכל צדדיו".
היה על העותרת להערך לאפשרות שהמרכז המסחרי יסווג כקניון ובפרט כאשר היא זו שתכננה ובנתה את המרכז המסחרי באופן שיאכלס חנויות בשדרה בין שני הבניינים [השוו: עת"מ (מרכז) 39574-05-16 בוני התיכון הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ נ' עירית כפר סבא (5.8.2018)].
...
בנסיבות אלה שוכנעתי כי מדובר במרכז מסחרי שהינו קניון כהגדרתו בצו רישוי עסקים.
שוכנעתי כי סיווג חלק מהמרכז המסחרי כקניון תאיין את תכלית הרישוי ואין מקום לטענתה החלופית של העותרת.
דין העתירה להידחות וכך אני עושה.
קבלת מראה מקום

השאירו פרטים והמראה מקום ישלח אליכם



עורכי דין יקרים, חיפוש זה מגיע מדין רגע - מערכת סגורה המאפשרת את כל סוגי החיפוש בהקלדה בשפה חופשית מתוך הפסיקה בנט המשפט ובבית המשפט העליון. כחלק ממהפכת הבינה המלאכותית, אנו מלמדים את המערכת את השפה המשפטית, אי לכך - אין יותר צורך לבזבז זמן יקר על הגדרות חיפוש מסורבלות. פשוט כותבים והמערכת היא זו שעושה את העבודה הקשה.

בברכה,
עו"ד רונן פרידמן

הצטרפו לאלפי עורכי דין שמשתמשים בדין רגע!

בין לקוחותינו