בסעיף 29 לכתב התביעה נטען כי תנורי שוטט במשרדים "תוך שהוא מצלם את שטח המשרדים, לרבות קלסרים ולוחות כ"א וקלסר ספקים שהיו מצויים בחדר מינהלי החברה והמשרדים, סודות מסחריים רגישים..."
לשיטת התובעת, מעשיו של תנורי מהוים הסגת גבול כמשמעה בסעיף 29 לפקודת הנזיקין [נוסח חודש], אשר אגב ביצועה נגרם נזק כתוצאה מתיעוד סודות מסחריים (סעיף 55 לכתב התביעה), שנאמד על ידה בסך של 25,000 ₪ (סעיף 57 לכתב התביעה).
כאמור, לצורך הכרעה בבקשה (ורק לצורך זה), ההנחה היא שהנטען בכתב התביעה נכון הוא, לרבות הטענה שתנורי הגיע למשרדי התובעת במטרה לבצע ריגול תעשייתית ולדלות מידע שהוא לא רשאי לדלות; שהוא היתגנב למקום ללא רשות; ושהוא שוטט במשרדי התובעת תוך שהוא מצלם קלסרים, שהכילו פרטי כוח אדם וספקים, אשר מהוויים סודות מסחריים של התובעת.
מאידך, בדברי ההסבר לחוק נאמר, ביחס לסעיף 3 שבו, כי "חוק הגנת הפרטיות נועד, ככלל, להגן על הזכות לפרטיות של בני אדם ולא של תאגידים". עוד נציין כי קיימת פסיקה החוזרת על אמירות ברוח זו (ראו למשל בג"ץ 648/99 נאוי נ' יו"ר הכנסת ואח'; ע"א 5891/91 טפחות נ' צבאח), ואולם אין בפסיקה הנ"ל קביעה ברורה לפיה זכותו של תאגיד לתבוע מכוח החוק נשללת מכל וכל, כאשר בבג"ץ נאוי הנ"ל עלה הדבר בהקשר לשאלה שונה (בדבר חובתו של תאגיד לשמור על פרטיות מכוח החוק, כאשר בית המשפט מציין, אגב כך, כי המונח "אדם" מכוון, ככלל, למנוע הכרה בתאגיד כמושא לפגיעה בפרטיות), וכאשר בעיניין טפחות הנ"ל נשללה זכותו של התאגיד בשים לב לכך שהפגיעה הרלוואנטית בעניינינו נגעה לסעיף 2(8) לחוק, המתייחס מפורשות לאדם (להבדיל מסעיף 2(5) לחוק, עליו מבקשת התובעת לסמוך).
לעומת זאת, בקשתם בעיניין הפקדת ערובה מתקבלת, ומשכך אני מורה לתובעת להפקיד בקופת בית המשפט סך של 12,000 ₪, עד ליום 19.7.18, אחרת אורה על מחיקת התביעה שהוגשה נגד נתבעים אלה.
...
סוף דבר
בקשת תנורי (בקשה מס' 4) נדחית בזאת.
בקשת הנתבעים 1 ו- 3-5 לסילוק על הסף נדחית בזאת.
לעומת זאת, בקשתם בעניין הפקדת ערובה מתקבלת, ומשכך אני מורה לתובעת להפקיד בקופת בית המשפט סך של 12,000 ₪, עד ליום 19.7.18, אחרת אורה על מחיקת התביעה שהוגשה נגד נתבעים אלה.
