מחיקת תביעה בשל אי תשלום אגרה: סמכות בית המשפט

הנתבעים עתרו בבקשה למחיקת התביעה על הסף, מחמת אי תשלום אגרה או מחמת חוסר סמכות עניינית.

דיון והכרעה      תקנה 3(1) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: "התקנות"), שכותרתה, "הליכים שרואים את שוים כבלתי ניתנים לביטוי בכסף", קובעת כי אגרה תשולם לפי הוראה זו, אם הסעד הנתבע הוא "צו הצהרתי, צו לא תעשה, צו עשה או צו אכיפה, למעט תובענה לסעד כספי כתוצאה מצו כאמור". לפי תקנה זו, אם מהותה של התביעה היא סעד כספי כתוצאה מצו הצהרתי, צו עשה, צו לא תעשה או צו אכיפה, כי אז סעד זה אינו נכלל בסעדים שבקשר אליהם משולמת האגרה על-פי תקנה 3, בסכום קבוע.

אילן סלע, שופט רשם ניתנה היום, ד' טבת תשפ"ב, 08 דצמבר 2021, בהיעדר הצדדים.

...

מכל הטעמים האמורים, המסקנה היא כי התובענה שלפנינו היא תובענה שעיקרה תובענה לסעד הצהרתי קנייני בדבר זהות הבעלים של המניות.

משהגעתי למסקנה זו, הרי שהדיון בנוגע לשאלת הסמכות העניינית מתייתר, בשים לב לטענת המשיבים כי הסמכות מוקנית לבית משפט זה בהתאם לסעד ובהתאם להוראות סעיפים 40(1) ו040(5) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

בשים לב לכל האמור, הבקשה נדחית.

עקרי ההודעה והבקשה הם שיש למחוק התביעות בשל אי תשלום אגרה כקבוע בתקנה 2(ג) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007.

בתי המשפט אינם באותה דרגה (באשר לסמכות העניינית), ועל כן לא ניתן להורות על איחוד הדיונים בהם כקבוע בתקנה 40 לתקנות סדר הדין האזרחי החדשות.

...

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בעניין שלפניי, ולאור ההלכות הנוהגות בעניין זה, מצאתי כי מתקיימות אותן אינדיקציות בדבר זהות השאלות השנויות במחלוקת, זהות בעלי הדין, שיקולים של יעילות הדיון, חיסכון במשאבים ובזמן שיפוטי יקר – וכן מניעת הכרעות סותרות בין שני ההליכים, בהתבסס על דוקטרינת "הליך תלוי ועומד" והתכליות ביסודה.

מכאן, משהה החלטתי למשך 14 יום על מנת לקבל עמדת התובעת באשר לשתי החלופות כמפורט לעיל.

ביחס לטענה לפיה מחיקת תביעה בשל העדר עילה היא סעד קצוני נטען כי לפי התקנות החדשות, השמוש בכלי של מחיקת תובענה אינו נחשב לדרמטי במידה כזו שניתן להפעילו רק במקרים קצוניים וכי גם לפני התקנות החדשות, בתי המשפט סילקו על הסף פעם אחר פעם, תביעות שהגישו בעלי מניות, בנוגע לעילות השייכות לחברה, כבעניינינו וכי דרך המלך הוא החייאת החברה והגשת התביעה בשמה.

בקשה 23 במסגרת בקשה זו התבקש בית המשפט לסלק את כתב התביעה המתוקן כנגד הנתבע 1, על הסף, בשלמותו, מחמת אי תשלום אגרה כדין ובהעדר סמכות עניינית לבית משפט זה לידון בתובענה.

...

טענות הצדדים בקשה 11 טענות הנתבעים 2, 4 ו-5 הנתבעים בבקשתם טוענים כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת אי תשלום אגרה.

אשר על כן הבקשה לסילוק התביעה על הסף, ככל שהיא מתייחסת לטענה כי עילות התביעה, ולמצער חלקן, מוקנות לחברה ואינן מקימות לתובעים זכות תביעת אישית, או כי עובדות כתב התביעה אינן מקימות זכות לסעד המבוקש, נדחית, זאת למעט ביחס לעילות התביעה אשר הסמכות הייחודית לדון בהן נתונה לבית הדין לעבודה.

הטענה כי הגשת הבקשה נועדה לעקוף את דיני הפירוק ודיני המס טענה זו נטענה ללא ביסוס מספיק ואין בידי לקבלה.

סוף דבר הבקשות לסילוק על הסף של התביעה או עילה מעילותיה, נדחות, זאת למעט ביחס לעילות התביעה אשר כאמור לעיל, הסמכות הייחודית לדון בהן נתונה לבית הדין לעבודה.

עתה עותרים הנתבעים בבקשה דומה למחיקת סעדים מכתב התביעה מחמת אי תשלום אגרה מספקת ולחילופין, להורות לתובע לשלם אגרה כדין בגינם, כאשר הם נסמכים על הדימיון בסעדים בין התביעה והתביעה שכנגד ועל ההחלטה הקודמת.

באשר לסעיפים 10 ו – 103, טען התובע כי אלה סעיפי סל, על פי סמכותו של בית המשפט להסיר כל קפוח במסגרת סעיף 191 לחוק החברות תשנ"ט - 1999 (להלן - חוק החברות) ו"פיצוי" במסגרת זו אינו סעד כספי בהכרח, אלא יכול להיות גם חיוב של בעל מניות רוב לרכוש את מניות המיעוט לפי שוויין ההוגן למשל, לפי פסיקת בית המשפט העליון.

בע"א10537/03 מדינת ישראל (הנהלת בתי-המשפט – המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות) נ' יש-גד תעשיות לתשתית (1993) בע"מ, פ"ד נט(1) 642 (2004), נפסק (בהסתמך על רע"א 2623/02 סיס עיצוב ריהוט צבורי בע"מ נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ (18.12.05)) כי "ההלכה הינה כי האגרה אשר התובע חייב לשלם מחושבת לפי סכום התביעה ביום הגשתה אף אם בהמשך התובע מקטין את סכום תביעתו." שלישית, וחשוב מכל, כאמור בעיניין ששון, על בית המשפט לבחון אם יש בידי המבקש לעתור לסעד אופראטיבי ואם התשובה לכך היא בחיוב, בית המשפט יטה בדרך כלל שלא לתתו.

ניתנה היום, כ"ט אב תשפ"ג, 16 אוגוסט 2023, בהיעדר הצדדים.

...

אין בידי לקבל את עמדת התובע.

באותו עניין נאמר כי "עצם חיובם של בעלי מניות הרוב לרכוש את מניותיו של המיעוט בהתאם לערכן ההוגן (ומבלי להתחשב בעובדת היותן מניות מיעוט), יש בו כשלעצמו משום פיצוי על הקיפוח שהוא חווה בחברה". מכאן נראה לכאורה, כי עצם השימוש המילה "פיצוי" בסעד המבוקש, אינה מובילה בהכרח למסקנה כי מדובר בפיצוי כספי.

סבורני כי קביעה זו אינה מסייעת לתובע.

ביום 24.10.16 הוריתי על מחיקת התביעה נוכח אי תשלום אגרה מצד התובעים (להלן: פסק הדין).

יצוין, כי גם ערעור שהגישו התובעים לבית המשפט המחוזי בירושלים על החלטתי (ע"א 27454-11-16) נדחה ביום 11.7.19 מבלי שנידון לגופו של עניין, וזאת בשל כך שהתובעים לא שילמו את אגרת בית המשפט גם בהליך העירעור (ר' החלטת כב' הר' (בתוארה אז) תמר בר-אשר מיום 11.7.19).

בתגובת התובעים לתגובת הנתבעים, חזרו על טיעוניהם והוסיפו כי פסק הדין בהליך המקביל ניתן בחוסר סמכות וערעור שהגישו עודנו מתברר.

בנוסף, טענו כי העדר תגובה של רוב המשיבים מלמד על הסכמתם לביטול פסק הדין, ועל כן ביקשו כי למצער יותר להם לחזור להליך ביחס לכל הנתבעים שלא הגיבו לבקשתם.

בהליך שנוהל לפני, הועלתה ביום 30.9.14 טענה לפיה יש לדחות התביעה על סף בשל תשלום חסר של האגרה, ואילו בהליך המקביל בית המשפט הורה על דחיית התביעה בשל הצוו החוסם וכלל לא עסק בעינייני האגרה.

...

מכאן שגם טענה זו נדחית.

הבקשה נדחית.

על כן אני קובעת, כי כתנאי להגשת כל בקשה נוספת בתיק ישלמו התובעים לנתבעים שהגיבו לבקשה סכום של 1,500 ₪ כל אחד על חשבון הוצאות משפט.