צודקות הנתבעות בטענתן, לפיה בררת המחדל שנקבעה בפסיקה היא שמחיקת תביעה על ידי התובע תגרור בדרך כלל פסיקת הוצאות לזכותו של הנתבע: "כאשר יוזם ההליך מבקש למחקו ללא קבלת הסעד המבוקש, על פני הדברים, יש בכך כדי להצביע על כך שהגשת ההליך לא היתה מוצדקת מלכתחילה. מדובר בהנחה הנתנת לסתירה כאשר הנטל לעשות כן מוטל על יוזם ההליך" (בש"א 8396/06 בנק הפועלים בע"מ נ' ארטיפו בע"מ (נבו 13.2.2007); ר' גם: בג"ץ 7944/04 לוכסמבורג תרופות בע"מ נ' מדינת ישראל (נבו, 5.1.2005), פס' 6; ת"א (מחוזי ת"א) 22425-06-19 Appliances, Inc.
...
כאמור, אין חולק כי כתוצאה מהרכישה הכפויה של מניות התובעת בחברה - התביעה התייתרה ודינה להימחק ולפיכך אני מורה בזה על מחיקת התביעה.
אם כן, אני סבור שהוכח שההליך דנן בו נקטה התובעת היה הליך מיותר מעיקרו ובהתאם קיימת הצדקה ברורה להטלת הוצאות על התובעת.
בנסיבות העניין, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הנדרשים על פי התקנות כאמור לעיל, אני מחייב את התובעת לשאת בשכר טרחת עורכי דינן של הנתבעות בסכום כולל של 50,000 ש"ח (לא חייבתי את התובעת בהוצאות משפט, להבדיל משכר טרחת עורכי דין, מאחר שהנתבעות לא פירטו בטיעונים מטעמן מה היו הוצאות המשפט בהן נשאו, וממילא גם לא צירפו מסמכים התומכים בכך, וזאת בניגוד למצוות תקנה 155(א) לתקנות).
התלבטתי אם לקבוע שבהגשת התביעה דנן עשתה התובעת שימוש לרעה בהליך השיפוטי ולחייבה בהוצאות מיוחדות בגין כך. בסופו של דבר החלטתי להימנע מהדבר, בין היתר, בשים לב לכך שנראה (אף שהדבר לא צוין במפורש), כי ההוצאות שהוטלו במסגרת פסה"ד של ביהמ"ש העליון בסך כולל של 100,000 ש"ח כבר נתנו ביטוי להתנהלות הדיונית הפסולה של התובעת.
