מחיקת סעיפים מתביעה מתוקנת: סמכות בית המשפט

בהמשך הדרך, ונוכח הערות כב' השופטת גלר, בהחלטתה בפרוטוקול הנ"ל, הוגש ע"י התובע ביום 22.8.19 כתב תביעה מתוקן, על סך של 2,495,000 ₪, כאשר בעקבות החלטתה של כב' השופטת גלר מיום 26.9.19, הועבר הטיפול בתובענה המתוקנת (בהיעדר סמכות עניינית לבית המשפט המחוזי) למותב זה. כתב התביעה המתוקן הוגש לא לפני שהמותב הקודם הורה בהחלטתו מיום 22.7.19 על חיוב התובע בהוצאות משפט בסך של 7,000 ₪ בשל תיקון כתב התביעה.

בשולי עניין זה יוער כי במסגרת ההתנהלות לפניי עלתה בקשת הנתבעת להעביר את ההליך בשנית לידי בית המשפט המחוזי, וזאת בהתאם לפסק הדין ברע"א 60/03, יעקב רובין נ' ירמיאל אפלבוים, לפיו בנסיבות העניין, בית המשפט המחוזי איננו רשאי להעביר הליך מעין זה שבו תוקן כתב התביעה והועמד על סכום נמוך יותר לשם בחירת הפורום המתאים לו, לבית המשפט השלום.

בנסיבות העניין ולאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה ובתגובה, ונוכח העובדה שערכאה זו אינה מהוה ערכאת ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי ובשים לב לכלל שנקבע בסעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, של "לא יעבירנו עוד", קבעתי כי התיק יידון לפניי ולא העברתיו לבית המשפט המחוזי.

בהקשר זה אפנה להוראות תקנה 154(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הקובעת את הדברים הבאים: "רצה תובע או נתבע שהגיש תביעה שכנגד, להפסיק תובענה, או לחזור בו מתביעתו כולה או מקצתה, יגיש בקשה על כך לבית המשפט או לרשם, ואם רצה לעשות כן תוך כדי הדיון יכול שהבקשה תהיה ללא הודעה מוקדמת". עם זאת, ברי כי עניין אחד אינו מצוי בשליטתו של התובע והוא סוגיית ההוצאות.

בהקשר זה אפנה לפסיקת רשמת בית המשפט העליון (כתוארה אז) גאולה לוין בבג"ץ 738/99, הסוכנות היהודית לארץ ישראל נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח': "ככלל, יש טעם רב בעמדה לפיה מקום בו נמחק הליך על ידי מגישו בטרם התברר והוכרע לגופו, ישא מגיש ההליך בהוצאות להן גרם לבעל הדין שכנגד. בעל דין היוזם הליך כלפי יריבו, תוך גרירתו להוצאות, חייב להניח כי אם הוא חוזר בו מן ההליך שנקט, יעמוד יריבו על ההוצאות שנגרמו לו. עם זאת, לא בכל מקום בו חוזר בו בעל דין מן ההליך, יביא הדבר בהכרח לחיובו בהוצאות הצד שכנגד. יישומו של העקרון נבחן בכל מקרה לפי נסיבותיו, בין היתר, בשים לב לשאלה מדוע חזר בו יוזם ההליך מההליך שהגיש". כן אבקש להפנות לפסק דנו של כב' השופט יעקב שינמן (כתוארו אז) בתנ"ג 18100-06-11, רסולי נ' רילון בע"מ ואח': "לאחר שעיינתי בעמדות בעלי הדין ובחומר המצוי בתיק, באתי לכלל מסקנה כי יש לחייב את המבקש בהוצאות מחד תוך היתחשבות בסיבה שהביאה למחיקת התובענה. יש טעם רב בעמדה לפיה מקום בו נמחק הליך על ידי מגישו בטרם התברר והוכרע לגופו, ישא מגיש ההליך בהוצאות להן גרם לבעל הדין שכנגד. בעל דין היוזם הליך כלפי יריבו, תוך גרירתו להוצאות, חייב להניח כי אם הוא חוזר בו מן ההליך שנקט, יעמוד יריבו על ההוצאות שנגרמו לו. עם זאת, לא בכל מקום בו חוזר בו בעל דין מן ההליך, יביא הדבר בהכרח לחיובו בהוצאות הצד שכנגד. יישומו של העקרון נבחן בכל מקרה לפי נסיבותיו, בין היתר, בשים לב לשאלה מדוע חזר בו יוזם ההליך מההליך שהגיש. בד"כ כאשר יוזם ההליך מבקש למחקו טרם זמנו, מבלי שזכה לסעד אותו ביקש, נקודת המוצא היא כי מגיש ההליך ישא בהוצאות להן גרם לבעל הדין שכנגד. במצב זה אין החלטה הקובעת את צידקת הגשתו של ההליך, ומבין שני בעלי הדין, וככלל, ראוי כי זה שגרם להוצאות ישא בהן.בד"כ מחיקת ההליך ללא קבלת הסעד המבוקש, יש בה כדי להצביע, על פני הדברים, על כך שהגשת ההליך לא הייתה מוצדקת מלכתחילה, עם זאת המדובר, בהנחה הנתנת לסתירה, כאשר הנטל לעשות כן מוטל על יוזם ההליך (ראו, בש"א 8396/06 בנק הפועלים בע"מ נ' ארטיפו בע"מ ([פורסם בנבו], 13.2.007); ע"א 11788/05 סגל נ' בן ארצי ([פורסם בנבו], 8.11.2006))". (ההדגשות שלי.

...

סוף דבר: בנסיבות העניין, אני מורה על מחיקתה של התביעה כמבוקש.

כן אני מורה לתובע לשאת בהוצאות משפט של הנתבעת בסך של 40,000 ₪.

בד בבד אני מורה למזכירות להחזיר לתובע את האגרה ששולמה על ידו בניכוי אגרת מינימום.

התובע מבסס את בקשתו, הן על סמכותו הכללית של בית המשפט למחוק מכתב הגנה טענות שאינן רלוואנטיות להגנה ולמנוע הבאת ראיות לא רלוואנטיות והן על הטענה שלפיה מקום שנתבע פיצוי סטאטוטורי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 7א' לחוק, במובחן מפיצוי בגין נזק מוכח שניגרם בפועל, לא רשאי הנתבע להביא ראיות אודות שמו הרע של התובע לצרכי הפחתת הפצוי.

בפסקי הדין הנ"ל, המסקנה שלפיה בתביעה לפצוי סטאטוטורי ללא הוכחת נזק, במובחן מתביעה לנזק מוכח שניגרם בפועל, לא רשאי הנתבע להביא ראיות אודות שמו הרע של התובע, התבססה בעיקר על הדברים הבאים, אשר אמר ח"כ מאיר שטרית, יוזם התיקון, בישיבת המליאה מיום 15.1.97 ואשר חלקם צוטטו בפסק הדין בעיניין נתניהו הנ"ל: "אדוני היושב-ראש, במצב הנוכחי, כאשר אדם תובע אדם שני על לשון הרע או על הוצאת דיבה, לא מספיק שבבית-המשפט מוכח שהאיש שהוציא דיבה באמת שיקר והאיש הזה מורשע, כי עדיין לנפגע לא יוצא כימעט דבר. כדי שהוא יקבל פיצוי, הוא צריך להוכיח שניגרם לו נזק ומה מידת הנזק שניגרם לו. כאן מתחיל סיפור שלם. אביא דוגמה, וחברי הכנסת מכירים את זה: כשאתה תובע מישהו על הוצאת דיבה – נניח שהוא אמר שאתה שקרן ואתה מוכיח בבית-המשפט שאתה לא שקרן אלא אמרת אמת – אתה צריך להוכיח עכשיו נזק. אתה אומר: נגרם לי נזק, כי אני בן-אדם לא שקרן, והוא אמר שאני שקרן. הצד השני אומר עכשיו: נכון, אתה לא שקרן, אבל ממילא אין לך שם טוב. עובדה, פעם, לפני 20 שנה, גנבת מחברת בכיתה, הרבצת למישהו והשתתפת בקטטה. במקרה כזה אתה לא מוכיח נזק ואתה לא רשאי לקבל שום פיצוי. הצעת החוק שלי, אדוני היושב-ראש, מציעה לתקן את החוק כך שייאמר, שכאשר אדם מורשע בעבירה של הוצאת דיבה לא צריך התובע להוכיח שניגרם לו נזק, מספיקה ההרשעה עצמה כדי לתת לבית-המשפט את הרשות לקבוע קנס של 50,000 שקל על עצם תביעת הדיבה. בית-המשפט רשאי לפסוק את הקנס הזה נוסף על כל עונש אחר שהוא רוצה לפסוק על האדם שהורשע בעבירה הזאת". בכל הכבוד, פסקי דין אלה אינם מחייבים ואפילו אינם מנחים אותי, משניתנו בבית המשפט השלום, אולם לא זה העיקר.

גם ברור כי התיקון לחוק לא שינה את סמכותו של בית המשפט בתביעות כאמור להתיר לנתבע להביא ראיות כאמור שלא נוגעות במישרין ללון הרע המשמשת נושא למשפט, בכפוף לתנאים הקבועים בסעיפים (1) עד (4) לסעיף 22 לחוק.

...

השאלה - האם הפרסומים עונים על ההגדרה של "לשון הרע" לפי סעיף 1 לחוק, אינה מוכרעת על פי הבאת ראיות, אלא על בסיס מסקנה משפטית שבית המשפט מסיק, כך שגם אם הנתבע טוען בכתב הגנתו כי הפרסומים לא עונים על ההגדרה הנ"ל (ולדידי אינו טוען זאת), בית המשפט יכול לקבוע אחרת ויכול אף לעשות כן גם במסגרת ולצרכי בקשה להיפוך סדר הבאת הראיות.

לסיכום, הבקשה להיפוך סדר הבאת הראיות מתקבלת.

סוף דבר לנוכח תוצאת שתי הבקשות, ההוצאות מתקזזות וכל צד יישא בהוצאותיו.

יפים לעניין זה דברי כב' השופט (בדימוס) א' קיסרי במסגרת פר"ק (חי') 9347-10-12 ל. פ. אבטחה בע"מ נ' הכונס הרישמי (25/05/15): "פעולותיו והחלטותיו של בעל תפקיד בהליכי חידלות פרעון (בין אם מפרק ובין אם נאמן בפשיטת רגל) נתונות לבקורת שיפוטית של בית המשפט של חידלות פרעון, והנחתו של המל"ל שנתונה לו הסמכות להחליט – לפי שיקול דעתו – שנפל פגם בהחלטת בעל התפקיד, ולכן אין צורך למלא אחריה, היא הנחה שאין לה תימוכין בהוראה כלשהיא בדין, ולא מצאתי בטענות המל"ל אסמכתא המצדיקה קביעה אחרת". לגוף העניין, סבורני כי דין טענות המל"ל ברובן להדחות.

במסגרת תיקון זה נמחק סעיף 7(א) לצוו ההרחבה, באופן שכיום תקופת ההתיישנות לדמי הבראה היא לפי הדין הרגיל, כלומר שבע שנים ממועד הזכאות.

לפיכך, משעולה מנתוני המל"ל כי המבקשות הגישו לאחר פיטוריהן תביעות לקבלת דמי אבטלה מהמל"ל, והמבקשות לא חלקו על כך כי שולמו להן דמי אבטלה, יש לקזז מתביעות החוב שאושרו על ידי המנהלת המיוחדת את דמי האבטלה ששולמו בגין תקופות חופפות.

...

בתשובה לתגובת המנהלת המיוחדת טענו המבקשות כי דין טענות המנהלת המיוחדת בתגובתה להידחות, שכן אלה הועלו בחוסר סמכות.

בנוסף, אני דוחה את הטענה לעניין גובה דמי ההבראה שאושרו ביחס להיקף המשרות של המבקשות, שכן נושא זה נבחן על ידי המנהלת המיוחדת, שקיבלה באופן חלקי רכיב זה בתביעות החוב.

מנגד, אני מקבלת טענת המל"ל והמנהלת המיוחדת לפיה המבקשות אינן זכאיות לקבל הן שכר עד תום שנת הלימודים והן דמי אבטלה בגין אותה תקופה.

סוף דבר סיכומו של דבר, אני מקבלת את הבקשה חלקית, ומורה למל"ל לשלם למבקשות את הסכומים שנקבעו בהחלטת המנהלת המיוחדת בקיזוז דמי האבטלה ששולמו בתקופה הרלוונטית.

בנסיבות אלה נתבקש בית המשפט להורות על מחיקת הסעד הנטען בסעיף 28 רישה (הצהרה על בעלות) ולהותיר את סעד הפינוי המוגדר בסעיף 28 סיפה לכתב התביעה, לאמור "להורות לנתבעים לסלק ידם מחלק המיגרש שבבעלות התובע אליו פלשו ואותו סיפחו שלא כדין אל הבית שרכשו ולהשיב את החזקה בו לידי התובע". ב"כ המבקשים היתנגד להעברת הדיון לבית משפט השלום.

ב"כ המבקשים אף ציין ברוב הגינותו כי ככל שהמשיב מבקש לגרוע סעד מתביעתו, אין המדובר בהליך של תיקון כתב התביעה.

סעיף 51(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984, קובע את הסמכות העניינית בתביעות במקרקעין כדלקמן: (3) תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השמוש בהם, לרבות תביעות הכרוכות בהם שעניינן חזקה או שימוש במיטלטלין, יהיה שווי של נושא התביעה אשר יהיה; אך בית משפט שלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין; הלכה היא כי ההכרעה בשאלת הסמכות העניינית נעשית על פי מבחן הסעד, במסגרתו נבחן הסעד כפי שנתבקש בכתב התביעה, תהא עילת התביעה אשר תהא (ר' ע"א 27/77 טובי נ' רפאלי, פ"ד לא(3) 561; ע"א 8130/01 מחאג'נה נ' אגבריה (פורסם בנבו, 4.5.03); ע"א 2846/03 אלדרמן נ' ארליך, פ"ד נט(3) 529).

...

אשר על כן ובהינתן כל האמור לעיל, הנני מורה כדלקמן: בהתאם לסעיף 79(א) לחוק בתי המשפט, הנני מורה על העברת הדיון בתובענה לבית משפט השלום בתל־אביב–יפו.

הנני מחייב את המשיב לשלם למבקשים הוצאות הבקשה מס' 5 בסך כולל של 4,000 ₪ בתוך 30 ימים מהיום.

לחילופין טען המבקש כי יש להורות על מחיקת סעיפים מסוימים מכתב התביעה, משום שחלקם נוגעים למקרקעין שפרטיהם אינם ידועים ולא מפורטים (סעיפים 8,14,15,19,20), חלקם מכיוון שמבוקש בהם סעד של אכיפת ההסכם שאינו אפשרי כפי שהוסבר לעיל (סעיפים 10,12,13,19), וכן סעד הצהרתי (סעיף 18) שעה שבית המשפט אינו מעניק סעד מסוג זה שמטרתו לחסוך אגרה ושאינו מסיים את ההיתדיינות בין הצדדים.

יש לדחות את טענות המשיב לפיהן זו תכומת לאחר קבלת המידע המוסתר והנשלט על ידי הנתבע או מי מטעמו, שכן בנסיבות כאלה כשהמידע אינו עומד לרשותו, על התובע היה, לפעול באחת מבין שתי חלופות אלה: להקדים ולהגיש תביעה למתן חשבונות או לחשיפת מידע על יסוד אותו הסכם שלטענתו מקים חובת דיווח כלפי המשיב, או לכמת תביעתו כבר כעת, שכן תביעה כספית אמורה לפרש על ההתחלה גובה הסכום הנתבע, להבדיל מתביעה ששוויה אינו ניתן לביטוי.

המשיב יתקן תביעתו על דרך תיקון הסעד הכספי תוך נקיבה בסכום הפצוי הנתבע, ככל שזה בסמכות בית משפט מחוזי, לצד עתירה לסעד הצהרתי בדבר הפרת ההסכם.

...

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בכתב ובעל פה, מסקנתי היא כי התביעה במתכונתה הנוכחית סופה דחיה מהטעמים הבאים: א. תחילה לסעד האכיפה; סעד זה סופו דחיה משלא ניתן להושיטו לתובע, וזאת משני טעמים מרכזיים: ראשית, זכויות הבעלות במקרקעין אינן רשומות על שם הנתבע, ולכל היותר רשומות לטובתו הערות אזהרה וצודק הנתבע בטענתו לפיה כיצד ניתן להורות על אכיפת ההסכם שעה שאכיפה, כך על פי המשיב, אמורה להוביל לתוצאה לפיה הזכויות תירשמנה במחצית על שמו, כאשר אלה נמכרו לצדדי ג'.

לנוכח המקובץ לעיל, ניתן היה להורות על סילוק התביעה על דרך מחיקתה, לאחר שלמשיב ניתנה בעבר הזדמנות לתקן תביעתו, וגם לאחר תיקונה, היא אינה חפה מקשיים כמתואר לעיל.

יחד עם זאת שוכנעתי כי צודק ונכון לאפשר לתובע לתקנה, גם הפעם, וכי תוצאה זו עדיפה על פני סילוקה.