עוד עולה מהראיות כי התובעים אכן שילמו את הסכומים הנטענים על ידם והמפורטים בכתב התביעה, סכומים אשר למעשה אינם שנויים במחלוקת, שכן הוצגו ראיות כי הנתבע אישר קבלת תשלומים אלה בכתב ידו (נספח ו' לכתב התביעה), וכן במכתב שכתב לנתבעת בדרישה לקבל מחצית מסכום החובות ששילם (נספח כ' לתצהיר התובע)" (סעיף 30 לפסק הדין).
על רקע זה, ובהעדר הסכמה מצד הנתבע, פסק הדין של בית המשפט העליון מיום 12/3/18 הורה כך:
"במסגרת התביעה בבית המשפט המחוזי התבקש בית המשפט להורות על ביצוע בעין של ההסכמים ולהורות על רישום זכויותיהם של המערערים על הדירה. שני המשיבים היתנגדו לסעד המבוקש. בה בשעה שבית המשפט המחוזי קיבל את גירסתם של המערערים באופן מלא, הוא דחה לבסוף את התביעה, מפני שעובר לחתימת ההסכמים בין המערערים לבין משיב 1, בית המשפט לעינייני מישפחה שדן בסכסוך הקיים בין שני המשיבים, מינה כונס נכסים על הדירה ומשכך נקבע כי ההסכמים שנכרתו בין המערערים לבין משיב 1 היו נטולי תוקף.
בהתאם לכך אני מורה על מחיקת הסעד הכספי בגין אי תשלום החיובים הערוניים.
תביעת התובעים כללה בנוסף דרישות לפצוי בגין עגמת נפש בסך של 75,000 ₪ ולפצוי עונשי בסך של 75,000 ₪.
...
בנסיבות אלו אפוא הערעור מתקבל על כל המשתמע מכך".
המסקנה הברורה היא שהנתבע מחזיק בדירה ועושה בה שימוש מאז שנת 2010 ועד היום ללא כל זכות שבדין ובניגוד מוחלט להוראות הסכם המכר.
בהתאם לכך אני מורה על מחיקת הסעד הכספי בגין אי תשלום החיובים העירוניים.
לפיכך טענות הנתבע בהקשר זה נדחות.
