מחיקת חובות ישנים של דיירות דיור ציבורי

העותרת מלכה ממן (עת"מ 59593-05-16), המתגוררת בדיור צבורי מזה כ-37 שנים, גרושה ואם ל-5 ילדים, קיבלה מכתב התראה מהמשיבה 2 בתחילת שנת 2015, לפיו היא חייבת סכום של 10,154 ₪ בשל חוב ישן.

את בקשתה לדחיית הבקשה להטלת הוצאות, נימקה המשיבה 1 בין היתר בכך, שלטענתה עוד בטרם הגשת העתירות, חלק מחובות העותרות נמחקו, וכי לאחר הגשת העתירות המשיבות פעלו באופן יעיל "תוך השקעת מאמצים שהובילו בסופו של יום להחלטה רוחבית, שלא נגעה אך לעניינן של העותרות עצמן". כן נטען כי ההחלטה על מחיקת חובות של למעלה משבע שנים של דיירי הדיור הצבורי, ניתנה "לאחר דיונים ממושכים ותוך בחינת שיקולים לבר משפטיים", כאשר "מבחינה משפטית טהורה, המשיבה יכולה היתה בהחלט לקבל החלטה שונה מההחלטה שהתקבלה בסופו של יום...". העובדה שהיו למשיבות טענות כבדות משקל כנגד הטענות שהועלו בעתירות, מצדיקה, לטענת המשיבה 1, אי הטלת הוצאות על המשיבות, וזאת משחסכו את בירורן של מכלול הטענות בבית המשפט.

...

המשיבה 1 טענה כי דין בקשת העותרות לפסיקת הוצאות להידחות.

המשיבה 2 אף היא טענה כי דין הבקשה לפסיקת הוצאות להידחות.

אשר על כן, ובשים לב לכלל טענות הצדדים והאמור לעיל, הנני מחייבת את המשיבה 1 לשלם לכל אחת מהעותרות את הסכום של 3,500 ₪, כמו כן הנני מחייבת את המשיבה 2 לשלם לכל אחת מהעותרות את הסכום של 1,500 ₪.

    בהתנהגותה כלפיה בעושק ובכפיה גילתה  דעתה כי היא מכירה בזכויותיה כדיירת מוגנת בדירה הישנה, כפוף לתשלום חוב נטען של דמי שכירות ראויים בסך של 218,444 ₪.

    י) אף אם ידחו טענותיה לבעלות בדירה החדשה ולחלופין, להיותה דיירת מוגנת בדירה החדשה, כי אז בשל גילה המופלג, הכנסתה המזערית ושימושה בדירה הישנה משך 30 שנים, היא זכאית למאקסימום ההנחות הניתנות לדיירי הדיור הצבורי, שעה שאם היתה עומדת חלמיש בהבטחתה ומאפשרת לה לרכוש את הדירה הישנה ביום 5/12/2007 היא היתה רוכשת את הדירה הישנה במחיר ובתנאי הלוואה או משכנתא נוחים הרבה יותר מאלה הנהוגים כיום.

        בפניה לחלמיש לברר מדוע לא נמחק החוב, נאמר לה, לטענתה, כי תשלום החוב טרם התעדכן ועל כן, קיבלו אישור בכתב של מר שרעבי ביום 12.12.2000 לפיו היא הגיעה להסכם עם חלמיש בקשר להסדרת חוב השכירות וכי הסכם זה כובד במלואו והסכום שקלדרון התחייבה לשלם במסגרתו שולם וכי קלדרון עומדת בתשלום דמי שכירות שוטפים (נספח ב').

גולן העיד כי קלדרון לא היתה מעולם במעמד של דיירת מוגנת וכי משך כל השנים הפרה את ההסכם שוב ושוב בכך שלא שילמה את דמי השכירות ונטשה את הדירה, חרף הזדמנויות רבות.

...

בנסיבות אלו, אין מקום להיעתר למבוקש.

ב) לבקשת חלמיש וכיוון שהנושא הכספי לא מוצה בתובענות שלפני, אני מאשרת לחלמיש סעד של פיצול סעדים כפי שביקשה בכתב התביעה שכנגד.

לסיכום: לאור האמור לעיל: א) דין התביעה הראשית להידחות.

ב) דין התביעה שכנגד להידחות אף היא, כיוון שהסעדים ההצהרתיים שהתבקשו במסגרתה הפכו לתאורטיים.

בסעיף 69(2) נקבע הנוסח המתוקן של סעיף 3 לחוק ובסעיף 70 נקבעה הוראת המעבר אשר קבעה כי החוק בנוסחו הישן יחול על מי שהתגורר ביום 01.08.09 (הוא ה"מועד הקובע") עם הדייר החוזי והיה דייר ממשיך, ובילבד שהתגורר עם הדייר הממשיך טרם פטירתו ברציפות לפחות 4 שנים.

הנתבעת הפניתה לפסק הדין בעת"מ 34668-09-12 מירונוב נ. מדינת ישראל שם התקבלה עתירת העותרת לחייב את המדינה למכור לה דירה של הדיור הצבורי בה התגוררה שנים רבות (במסגרת מבצע למכירת דירות לדיירי הדיור הצבורי), למרות שהייתה רשומה על שמה דירה נוספת.

המערער טען כי הבעלות הייתה לשבוע ובית המשפט קבע כי הייתה לחמישה חודשים ובכל מקרה נקבע כי תכלית התנאי בדבר העדר בעלות בדירה אחרת הוא: "להבטיח כי הזכות להמשיך להתגורר בדירה תוענק רק לאותם נזקקי דיור, שבשום שלב לא היו בבעלותם דירה או מקרקעין, ומשכך התגוררו בדירה הציבורית עם הזכאים...". בעיניין אחר, נקבע כי גם בעלות פיקטיבית שנבעה מהסתבכות בחובות עקב הימורים של מי שבקש הכרה כדייר ממשיך - בעלות היא לצורך שלילת ההכרה במעמד.

אציין כי אילו לאחר דחיית העתירה המנהלית ומחיקת העירעור הייתה הנתבעת מסכימה לפינוי, היה מקום לשקול אי חיובה בהוצאות, אולם לאחר שהנתבעת עמדה על המשך בירור ההליך, נכון יהיה לחייבה בהוצאות ובשכר טירחת עו"ד. זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

...

עם זאת, על אף שאינני מייחסת כוונות זדון לתובעת, אני סבורה כאמור לעיל, כי ממכלול דוחות המעגל מתקבלת תמונה שונה מזו הנטענת על ידי התובעת.

אני סבורה כי אין חשיבות לדבר מאחר שהנתבעת נדרשת להראות כי התגוררה עם הדיירת החוזית משנת 2007 בלבד על מנת להיות מוכרת כדיירת ממשיכה ואין זה בלתי סביר כי היא לא שמרה מכתבים למעלה מעשר שנים.

העולה מן הדברים הוא כי קיימת בהחלט סבירות לטענת הנתבעת כי התגוררה בדירה למעלה מארבע שנים טרם פטירת אמה, אולם אין בכך כדי לשנות את תוצאות ההליך, הן משום שהנתבעת הייתה בעלים של דירה נוספת בחמש השנים שקדמו לפטירת אמה והן משום שבית המשפט לעניינים מנהליים מצא כי אף בעניין מגורי הנתבעת החלטת הוועדה העליונה לא הייתה בלתי סבירה והוא לא מצא לנכון להתערב בהחלטה זו. סוף דבר העולה מן המקובץ הוא כי אני מקבלת את תביעת הפינוי שהגישה התובעת ומורה לנתבעת לפנות את הדירה תוך 90 יום.

לפנַי בקשת החייב לשנות את צו התשלומים שנקבע בעיניינו בצו הכנוס (בסך 450 ₪ בחודש), כך שהחייב לא ישלם עוד תשלומים חודשיים כלל, למחוק את חוב הפיגורים שצבר עד כה בהליך ולתת לו הפטר לאלתר.

בעיניין ורולקר נידרש בית המשפט העליון לשאלת הקשר בין ההלכה שנפסקה בעיניין לשצ'נקו להלכה שנפסקה בעיניין אלבז, וקבע שהגם כי הסתמכות על זכאותו של אדם לקיצבת הכנסה מהמל"ל היא דרך המלך להוכחת מיצוי כושר הישתכרותו לעניין בחינת זכאותו לדיור צבורי, בתחום חידלות הפרעון בית המשפט מכריע בהתאם לראיות ולטיעונים שבאו לפניו, ואינו כבול לקביעות המל"ל שנתנו לצורך קביעת זכאותו של החייב לדיור צבורי או לנוהל הדיור הצבורי.

מדובר בתיק ישן שיש לקדם.

...

יתרה מכך, מקובלת עליי עמדת המנהל המיוחד כי בנסיבות כאלה מתן הפטר לאלתר לחייב אינה משרתת את מטרות הליך פשיטת הרגל (אף לא את מטרת שיקום החייב), ולמעשה מותירה בידי החייב את המפתחות להצלחה בהמשך דרכו: ירצה – יעבוד וישתקם, ימצה את פוטנציאל השתכרותו ותיקבע בעניינו תכנית פירעון שתיטיב גם עם נושיו; לא ירצה – ימשיך לקבל הבטחת הכנסה מהמל"ל, לא ישתקם ואף יזכה להפטר לאלתר.

אשר על כן דין הבקשה להידחות, וכך אני עושה.

קובע אפוא דיון להכרעה בגורל ההליך ביום 29.11.2021 בשעה 12:00.

סיכומו של דבר, הואיל והנתבע אינו בעל זכות לדיור צבורי, אין הוא יכול להנות מההגנה של סעיף 3(ב) לחוק, ודינו להיות מסולק מהדירה, אף אם נניח שהוא עונה על ההגדרה של "דייר ממשיך". בשולי סוגיה זו אוסיף, אף שהדבר לא נטען מפורשות מפי הנתבע, כי גם הוראות המעבר הקבועות בסעיף 70(א) לחוק ההתייעלות, מכוחן ניתן להחיל במקרים מסוימים את הוראות "ההסדר הישן" על דיירים ממשיכים, אינן מסייעות לנתבע במקר דנן.

לא נעלמה מעיניי פסיקתו האחרונה של בית המשפט העליון, ביחס לזהירות אותה יש לנקוט כלפי דוחות ביקורי המעגל, בין היתר נוכח אפשרות שהדוחות לא תמיד משקפים נוכחות של דייר ממשיך מחשש להעלאת דמי השכירות (ראו עע"מ 2150/22 אסיס נ' משרד הבינוי והשיכון ואח').

בית משפט זה אינו דן בפרשה הנדונה בהיבט המינהלי שלה, ואפיק זה מוצה עת נדחתה בקשת הנתבע להכרה כבעל זכות לדיור צבורי בידי הרשות המוסמכת לכך, כאשר עתירה מנהלית שהוגשה בנידון נמחקה בהמשך הדרך, והנתבע, מסיבותיו הוא, בחר שלא להגיש בקשה נוספת עקב נסיבות חדשה בדמות מגורי בניו עמו.

אכן, מאותו מיסמך לא ברור עבור אילו חודשים בדיוק שולמו התשלומים הנ"ל. עם זאת, בשים לב לכך שחלק מהתשלומים הנ"ל שולמו עוד לפני הגשת התביעה (בסכום מיצטבר של 4,696 ₪), ובהיעדר פירוט מתאים מצד התובעת בנידון, וכן לאור העובדה שהסכום ששילם הנתבע עולה על סכום התביעה ולא נטען ע"י התובעת שהוא שילם בעבר סכומים אחרים, ניתן לקבוע במאזן ההסתברויות כי הנתבע פרע את החוב שיוחס לו ע"י התובעת עבור התקופה בגינה הוגשה התביעה (12.9.20 עד 1.3.21).

...

טענת ההגנה העיקרית של הנתבע היתה, שזכותו להתגורר בדירה נובעת מעצם היותו "דייר ממשיך" לפי החוק, ואילו התובעת חלקה על כך. סבורני כי סעיף 3 לחוק, בנוסחו לאחר התיקון בחוק ההתייעלות, עומד לרועץ לנתבע; הוא מוציא את העוקץ מטענתו בדבר היותו "דייר ממשיך"; והוא מחייב במקרה דנן את סילוק ידו מהדירה, גם בהנחה שהנתבע עונה על הגדרת "דייר ממשיך" (כאשר ממילא חומר הראיות אינו מבסס הנחה זו, כפי שעוד יפורט).

משכך, אין מקום לחייב את הנתבע בתשלום עבור שימוש בדירה בחודשים בגינם הוגשה התביעה, שכן חומר הראיות תומך במסקנה שתשלומים מסוימים אלה נפרעו.

סוף דבר אין מנוס מסילוק ידו של הנתבע מהדירה.

התביעה לסעד כספי נדחית בזאת.