מחדל רישום בעלות רכב: תביעה נגד משרד התחבורה ורשות הרישוי

בית משפט השלום בהרצליה ת"א 33334-06-14 א.נ. נ' המאגר השישראלי לביטוחי רכב. ואח' תיק חצוני: בפני כבוד השופטת לימור רייך תובע נועם איתן באמצעות ב"כ עוה"ד חזין נתבעים 1.המאגר הישראלי לביטוחי רכב. באמצעות ב"כ עוה"ד עוזי לוי 2.קרנית -הקרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים באמצעות ב"כ עוה"ד אילן חגי 3.מדינת ישראל -משרד התחבורה (רשות הרישוי) באמצעות ב"כ עוה"ד סימה אזולאי פסק דין-חלקי

הוראת מעבר זו תוקנה ביום 12.2.07 במסגרת תקנות התעבורה (תיקון מס' 3), התשס"ה-2005(תיקון), התשס"ז-2007 (ק"ת 6564) ובמקומה נקבע כדלקמן (סעיף 7(2)(א)(2): "... בעל רישיון נהיגה מדרגה ב' לפי התקנות הקודמות, תיתן לו רשות הרשוי היתר לנהיגה באופנוע שנפח מנועו עד 500 סמ"ק ובילבד שהספק מנועו אינו עולה על 40 קילווט (54.4 כוח סוס) ובתנאי שהמציא אישור שכושר ראייתו הוא כאמור בתקנות 198 עד 201ג לתקנות העיקריות לגבי מבקש רישיון נהיגה מדרגה A". ביום 14.6.09 הונפק לתובע רישיון נהיגה מסוג "B 1A", שתוקפו עד ליום 25.3.19.

כמו כן, יש להטיל אחריות גם על הנתבעת 3, בשל מחדליה הרשלניים בכך שפעלה לתיקון הנוסח הבעייתי רק בשנת 2014.

אני ניגשתי למשרד התחבורה שנימצא מול קניון אילון, ניגשתי לפקידה ובקשתי ממנה לברר מה הרישיון שיש לי מעבר למה שרשום על הפלסטיק, היא אמרה לי מה שיש לך זה מה שרשום, בקשתי בכל זאת אסמכתא נוספת, והיא הדפיסה לי את א/2, וכששאלתי מה זה הסלש, היא אמרה לי סלש זה סלש, או זה או זה, יותר מזה, היא לא כל כך הבינה מאיפה מגיעה השאלה שלי, זאת מבחינתי התשובה של משרד התחבורה שתואמת גם את מה שאני הבנתי עד אותו רגע.

בנסיבות האמורות, חובה על הנתבעת 1 להעמיד לתובע כסוי בטוחי לארוע התאונה ולפצות אותו על ניזקי הגוף שנגרמו לו. משהגעתי למסקנה זו, הנני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבעות 2 ו- 3 ובהתאמה מחייבת את הנתבעת 1 לשאת בהוצאות הנתבעות והתובע בסך של 6 אלף ₪ עבור כל אחת מהן בתוך 30 יום מקבלת עותק פסק הדין החלקי שיישלח על ידי המזכירות בדואר רשום + א.מ. הצדדים יבהירו האם ישנן הסכמות ביחס למינוי מומחים לצורך קדומו של התיק , ככל הניתן בהודעה משותפת ובהיעדר הסכמה, תנתן החלטה בקשר למינוי מומחים מטעם ביהמ"ש. נקבע לת.פ. ליום 1/9/16.

...

סוף דבר במקרה שלפני, הגעתי לכלל מסקנה שבמועד התאונה התובע החזיק רישיון נהיגה בר תוקף ולפיכך, עניינו אינו נופל בגדר סעיף 7(3) לחוק הפיצויים.

זאת ועוד, מעבר לנדרש הגעתי למסקנה כי הנתבעת 1 הפרה את חובותיה כלפי התובע בכך שלא יידעה אותו אודות התיקונים בחקיקה.

בנסיבות האמורות, חובה על הנתבעת 1 להעמיד לתובע כיסוי ביטוחי לאירוע התאונה ולפצות אותו על נזקי הגוף שנגרמו לו. משהגעתי למסקנה זו, הנני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבעות 2 ו- 3 ובהתאמה מחייבת את הנתבעת 1 לשאת בהוצאות הנתבעות והתובע בסך של 6 אלף ₪ עבור כל אחת מהן בתוך 30 יום מקבלת עותק פסק הדין החלקי שיישלח על ידי המזכירות בדואר רשום + א.מ. הצדדים יבהירו האם ישנן הסכמות ביחס למינוי מומחים לצורך קידומו של התיק , ככל הניתן בהודעה משותפת ובהעדר הסכמה, תינתן החלטה בקשר למינוי מומחים מטעם ביהמ"ש. נקבע לת.פ. ליום 1/9/16.

התובע הגיש תביעה נגד משרד התחבורה ונגד רשות הרשוי בטענה כי עקב מחדל מצידם, לא נרשם ברשיון רכבו של התובע מספר הבעלים הקודמים הנכון; נרשמו 4 בעלים בעוד שלטענתו היו לרכב 8 בעלים קודמים.

...

בדיון הציג נציג הנתבעים את נוהל 1/2008 של משרד התחבורה/אגף הרישוי, המתייחס לחובת הדיווח של חברות ההשכרה והליסינג בהתאם לסעיף 44 לצו הפיקוח הנ"ל. עוד טענה הנתבעת, כי התובע לא הביא ראיות באשר לסכום שהופחת על ידי חברת הביטוח, לטענתו, וכי למעשה לא הוכיח את תביעתו ודינה להידחות.

בעניין זה מקובלת עליי טענת הנתבעים, הנסמכת על סעיף 44 לצו הפיקוח ועל נוהל 1/2008 שיצא מכוחו, ולפיה החובה להודיע למשרד התחבורה על יעודו של רכב, לרבות יעוד השכרה או החכר (ליסינג), מוטלת על חברת ההשכרה/ההחכר.

התוצאה היא, אם כן, שדין התביעה להידחות.

התוצאה האופרטיבית המבוקשת מההצהרה האמורה, היא הכרזה על מחיקת חוב כספי הקיים במרכז לגביית הקנסות שהטיל משרד התחבורה על התובע בגין אגרה שנתית לשני הרכבים עבור התקופות שתפורטנה להלן: · רכב בעל מספר רשוי 61-620-27 – לתקופה שתחילתה ביום 21.10.2017; · רכב בעל מספר רשוי 37-100-29 – לתקופה שתחילתה ביום 19.6.2017; שני רכבים אלו ייקראו להלן : "הרכבים". שתי שאלות עיקריות מונחות לפניי להכרעה, לפי הסדר הבא: · האם חסומה הדרך בפני התובע להגיש את תביעתו ולקבל את הסעד לו הוא עותר רק משום כך שהוא לא דיווח למשרד התחבורה על פירוקם של הרכבים במועד הקבוע לכך בחוק? · ככל שהשאלה הראשונה תיענה בחיוב, מתבקשת בהכרח דחיית התביעה אך ככל שהתשובה שלילית וסלולה בפני התובע הדרך לברר את תביעתו לגופה, יש להשיב על השאלה השנייה; האם עמד התובע בנטל ההוכחה המוטל עליו כמו בכל תביעה אזרחית אחרת.

מפאת חשיבות התקנה, אביא את לשונה במלואה: (1)  רכב שיצא מכלל שימוש מחמת שהתיישן, שפורק, שנקבע כרכב באבדן גמור או שעומד להשלח לצמיתות אל מחוץ לישראל (להלן בתקנה זו - רכב שיצא מכלל שימוש), חייב בעל הרכב הרשום ברישיון, בעל הרכב לפי כל דין, שמאי הרכב, או מי שהרכב הועבר לו מכוח הסכם מכירה, צו של בית משפט או לפי חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, או מכוח פוליסת ביטוח, להודיע על כך לרשות הרשוי בטופס או באמצעים ממוחשבים שהורתה עליהם רשות הרשוי, להחזיר לה את רשיון הרכב ולהסיר מהרכב את לוחיות הזיהוי.

הליך זה הנו תולדה של מחדל התובע משלא הגיש דיווח כנדרש בהתאם להוראות הדין.

...

מכל האמור לעיל, אני דוחה את הטענה כי קיים מחסום המונע מהתובע את הוכחת טיעוניו במסגרת הליך משפטי וכי עליו לפנות בדרך אחת ויחידה, ישירות למשרד התחבורה.

התובע הוכיח את תביעתו: משהגעתי למסקנה האמורה, יש לדון בטענת התובע לגופה בדבר מסירת הרכבים לפירוק ופירוקם בפועל.

למסקנה זו הגעתי לאחר שעיינתי בתצהיר התובע, בטפסי הדיווח שהוגשו כנספחים לבקשה לצוו המניעה הזמני, שמעתי את עדותו שלא נסתרה וכן שמעתי את עדותו של מר עמאד מוחמד מנאע – מי שקיבל לידיו את הרכבים לפירוק ותמך בהצהרות התובע בפניי.

המסקנה האופרטיבית: מכל האמור לעיל אני קובעת כי התובע הוכיח כי: רכב בעל מספר רישוי 61-620-27 יצא מכלל שימוש החל מיום 21.10.2017; רכב בעל מספר רישוי 37-100-29 יצא מכלל שימוש החל מיום 19.6.2017; משכך ובהתאם, אני מורה על מחיקת חוב אגרת הרישוי השנתית הקיים בגין שני הרכבים החל מהיום בו הופסק השימוש בהם במועדים האמורים לעיל ומורה על הפסקת הליכי הגבייה שלהם.

בית משפט השלום בירושלים ת"א 4958-02-21 ג'רוזלם סיטי תור בע"מ נ' מדינת ישראל- משרד התחבורה והבטיחות בדרכים תיק חצוני: בפני כבוד השופט, סגן הנשיא מרדכי בורשטין תובעת ג'רוזלם סיטי תור בע"מ ע"י ב"כ עוה"ד נ. להב נתבעת מדינת ישראל- משרד התחבורה והבטיחות בדרכים ע"י ב"כ עוה"ד ר. קאוסם מפרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי) פסק דין

תקנה 287 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "התקנות") קובעת כי אין להעביר רישיון רכב צבורי לאחר, "אלא בהיתר מאת רשות הרשוי שאצלה רשום הרכב האמור". חלק ה' לתקנות עוסק באוטובוסים.

מסקנה זאת מתבקשת גם לנוכח עדות מר פורת, הבעלים של התובעת, אשר העיד: "אמרנו לכם שאנחנו בשלב הזה שחתמנו את ההסכם עם אגד הבנו שאנחנו יכולים להשתמש בקוו שירות של אגד כנגד תמלוגים שנשלם להם... שאגד אמרו לנו, אחד הדברים שאנחנו ידענו שקוי תחבורה ציבורית עושים להם מכרזים ואנחנו נקבל את זה ישירות ולא נצטרך את אגד ונוכל לחסוך מעצמנו וזו הייתה המחשבה שלנו שנחתום על ההסכם והסעיף הזה" (ע' 7 ש' 26-32).

רישיון הרכב לכשעצמו מנתק את הקשר הסיבתי שבין הנטען למחדל הנתבעת ואחריותה לבין הנזק שניגרם לתובעת.

בהליך האחר, טענה התובעת כי היא חיפשה חברת הסעות מורשית על ידי משרד התחבורה להפעיל את קו האוטובוס שהוא אוטובוס תיירותי, כי היא חתמה עם חברת "יארא הסעות" על הסכם ביום 24.03.14, כי החברה הפרה את "מחויבותה החוזית להיות בעלת רישיון הסעות, ולכן, משרד התחבורה סרב לתת" לה רישיון לבצוע הסעות ואילו היה לה רישיון הסעות "משרד התחבורה לא היה יכול לטעון שבתקופה זו לא היה רישיון לבצוע הסעות ולמנוע את קבלת הרישיון לשנים שלאחר מכן" (פסקה 13 לפסק הדין).

...

מסקנה זאת מתבקשת גם לנוכח עיסוקה של התובעת בתחום התחבורה, לנוכח ההסכם לרכישת האוטובוס וההסכם להפעלת האוטובוס, שפורטו לעיל.

זאת ועוד, אף לא הוגשו נתונים וראיות התומכים בנזק הממשי שנגרם לתובעת וגם מטעם זה דין התביעה להידחות.

סוף דבר מהטעמים שפורטו לעיל ומשלא הוכחה אחריות הנתבעת לנזקים הנטענים, נדחית התביעה.

לפני תביעה למתן צוי עשה - להורות למשרד התחבורה-רשות הרשוי, לרשום בעלות ברכב על שם הנתבע 2, ולהורות לו ולרשם המשכונות, לרשום שיעבוד על בעלות זו לזכות התובעת.

הנתבע 1 הצהיר על המשך הקשרים בין התובעת, באמצעות ליאור, לבין הנתבע 2, במסגרתם התובעת סגרה תיקי הוצל"פ והגיעה עימם לפשרה, לרבות לאחר הגשת התביעה דנא נגדם (נספח 12 לתצהיר הנתבע 1), טענה שהתבררה כנכונה וליאור הודה בה. כמו כן, עלה מעדותו, שנתמכה במסמכים, כי רכש את הרכב מ"המאגר" ולאחר מכן מכר אותו לצד ג' (מוראד אבו קוש) בתמורה לשיעורין (נספח 3 לתצהירו).

אמנם, הנתבע 1 לא ביקש לזמן את נציג חברת "המאגר" לעדות, אך לטעמי מחדל זה אינו עומד לחובתו, שעה שהתובעת לא חלקה על כך שרכש את הרכב מחברה זו וכאשר רישיון הרכב עליו הסתמכה, לשיטתה, בו רשומה הבעלות על שם הנתבע 2, הנה מיום 19.4.21, שישה ימים קודם לכן.

...

לאור האמור, התביעה נדחית.

בנסיבות, אני מורה על מחיקת התביעה כנגד הנתבעים 2-4 ללא צו להוצאות ומבלי לפגוע בזכות התובעת לחדשה, ככל שתראה לנכון, בהליך נפרד.

אני מורה על ביטול הצו לאיסור דיספוזיציה שניתן ביום 17.10.21.