מזונות רטרואקטיביים למועד חתימת הסכם מזונות

ומאידך, תביעותיה של האשה : לדחות את תביעת הגירושין של הבעל מחוסר עילה, לפסוק כי אין לחייב את הנתבעת בגירושין, לחייב את הבעל במלא כתובתה של האשה ולקבוע מנגנון של פצויי גירושין (בהתאם לדרישת האשה ולאור הסכמתה לקבל את גיטה בשל העדר סיכוי לשלום בית באשמתו ובעטיו של הבעל אשר עזבה לאנחות חרף רצונה ושאיפתה לשלום בית עת בגד בה עם אשת איש כשזו היא הסיבה היחידה לטעמה לתביעת הגירושין של הבעל), להורות על ביטול 'הסכם הממון' הנ"ל אשר לדידה של האשה נרקם כמזימה לייצר מעין ביטוח משפטי עבור הבעל ואשר לא נחתם מעולם בין הצדדים , להורות על חלוקה שווה בכל הזכויות הרשומות ע"ש הבעל בנכסיו המרובים שנרכשו במהלך הנישואין ולחייב את הבעל במזונותיה של האשה רטרואקטיבית ממועד התביעה.

...

אך בהמשך דבריו חזר בו וקבע שגם בנסיבות שאין חיוב על הבעל לגרש ייתכן שלא יחויב בתוספת הכתובה, ובאר את דברי רבינו ירוחם וכתב: "במקום שהאישה היא המורדת בבעלה והבעל רוצה באשתו, הרי כל ההכרזות והתראות שנאמרו במורדת, וכל התקנות הללו לא באו אלא ללחוץ עליה שתמלך בדעתה ותשוב לחיי שלום עם בעלה, ולכן אם הבעל מגרשה בטרם נגמרו כל הפעולות הללו חייב לשלם לה כתובה ותוס' כתובה, מה שאין כן במקרה וגם הבעל לא רוצה בה הרי אין מקום לתקנה זו וממילא קם דינא שמכיון שהיא לא רוצה אותו, הרי אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה תוספת כתובה." בקובץ תשובות ח"ג סי' קצח מצויה תשובה באותו נידון אך בנוסח מעט שונה, שכפי הנראה נכתבה לאחר מכן (ביום יב חשון, לעומת הנוסח הקודם שנכתב ביום ב' חשון), ובה כתב הגרי"ש אלישיב זצ"ל ביחס לפירוש הראשון שהכל תלוי בכפיית הבעל בגירושין: "ברם דבר זה לא ניתן לאומרו לא מגמרא ולא מסברא... אילו היה הבסיס להלכה זו הואיל וכופין את הבעל לגרש מוכרח לגרשה הוי ליה להזכירו ועיקר חסר מן הספר. גם מצד הסברא לא נראה כן. דהנה זה נראה פשוט אף לדעת הר"ח בכל אלו שכופין להוציא פטור מלשלם תוספת כתובתה, זה דוקא בבאה מחמת טענה שאינו מסוגל להוליד והיא באה מחמת טענה, או מוכה שחין ובעל פוליפוס בזה יכול לטעון אדעתא דהרי כו' אבל במקרה והבעל נעשה רועה זונות ובגלל זה האישה דורשת גט באופן שכופין אותו, על זה האיך שייך לומה בזה אדעתא דהכי לא יהיב לה, הרי בידו להיטיב דרכיו, ואם בידו להתייצב על דרך טוב ולא רוצה לבחור בדרך זו והוא ממשיך באיולתו, כמוהו כמגרש מרצונו ובודאי חייב לתת לה כל המתנות שנתן לה וכמו כן התוספת כתובה. ולפי זה אי אפשר לפרש דמשום האי טעמא מפסידה תוספת כתובתה במורד הואיל וכופין לגרשה, שהרי ברצונו לשוב ממרדו." לאחרונה התפרסמה חוות דעת מאחד הדיינים, שהעלה כדרך הראשונה שכתב הגאון רי"ש אלישיב זצ"ל, ובמסקנת דבריו כתב: "סוף דבר, לא מצאנו בדברי הראשונים והפוסקים שתפסיד תוספת כתובה מכח הסברא של אדעתא למשקל ולמיפק לא כתב לה אלא במקום שכופים להוציא אבל במקום שאין כפיה והאישה תלויה ברצון בעלה וברצותו מגרש וברצותו מקיים, לא איתמר האי סברא כלל וכלל. ואילו היה הדין שהפסידה תוספת בכהאי גוונא לא היו שותקים הש"ס, הפוסקים, מסכמי ההלכות והשו"ע מלחדש חידוש מבהיל שכזה, מלבד מה שמפורש בדבריהם להיפך". לפי דרכו, בכל מקרה שאין עילה אחרת להפסד כתובה ואין פסיקת חיוב או כפיית גירושין יש לחייב תשלום כתובה ותוספת.

ובתשובת הרשב"ש סי' ב' הוסיף בביאור תשובת אביו וכתב: "ראיתי בגליוני א"א הרשב"ץ ז"ל שאין לה תוספת לפי שמעשיה גרמו לה. ודבריו נראין אמת, שהרי בספר הזכות כתב הרמב"ן ז"ל דטעמא דיש לה תוספת הוא לפי שהוא הפסיד אנפשיה שהיה לו לבקש ולחפש אם היא אילונית וכיון דלא בדק רצה ליזוק נכסיו, אבל בזו מה היה לו לבדוק ולא עלתה על דעת להתנות עליה דכשם שהוא חייב לעלות כך היא חייבת, על כן לא היה לו להתנות ולא עלתה על דעת שתמרה את פי בעלה, על כן כיון שהיא רוצה להתגרש מעשיה גרמו לה ומאבדת אף התוספת, ואין לה אלא בלאותיה הקיימים." תשובת מהרש"ך ח"א סי' מה המהרש"ך חלק א סימן מה [א] שהובא בבאר היטב סי' קיז סק"ה כתב בדין רואה מחמת תשמיש, שלא מתחילת הנישואין, שאינה מפסידה תוספת כתובה, וחלק על חכם אחד שכתב שאינה מקבלת תוספת, ובתוך דבריו כתב: "גם מה שרצה לצדד, דאפשר לומר שאפילו אם תמצי לומר שחייב לתת לה כתובה, אם דוקא אותה כתובה היא לבד מה שהכניסה לו בנדוניא, ופטור מעיקר כתובה ותוספת, או חייב בעיקר כתובה ופטור מתוספת, לפי שכפי הנראה הדין נוטה שיהא חייב בעיקר הכתובה, שהוא המנה מאתים דחזו לה מדאורייתא, ולא התוספת, לפי שהתוספת הושם לקנס פן יגרשנה שלא מרצונה, ועכשיו שהתורה אסורה לו להשהותה עמו, מה יוסיף ומה יתן וכו'. לא ידעתי מאין ראה אלו הדברים, שהתוספת הושם לקנס פן יגרשנה, שא"כ לא יתחייב בתוספת אחר מותו, ולפי סברתו א"כ אפילו מנה מאתים לא יהיו לה, לפי שתקנת מנה מאתים הוא, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, א"כ מה יעשה זה שהוא מוכרח להוציא, שלא לעבור על ד"ת... שהכל תלוי במה שכתבתי, שכיון שאירע לה קלקול אחר שנשאת, נסתחפה שדהו, ונהי שאסור להשהותה, מכל מקום חייב לפרוע לה כל סכי כתובתה. זהו הנראה לפסוק על פי הטענה הראשונה." אמנם מהרש"ך כתב: "לא ידעתי מאין ראה אלו הדברים, שהתוספת הושם לקנס פן יגרשנה", אך אין בתשובה זו פירכא לכל האמור לעיל, מאחר ומהרש"ך רק דחה את הטענה שחיוב הבעל בתוספת הכתובה הוא מכח קנס, וכי עקב כך בכל מקרה לגופו עלינו לשקול אם יש מקום לקונסו.

דיין ג סוף דבר: הוכרע על פי העולה מרוב הדעות ומכח המיצוע והפשרה, כדלהלן: ביה"ד מקבל את תביעת הגירושין של הבעל.

בפני בית הדין גם תביעת האישה למזונות רטרואקטיביים זאת לאחר שבהוצאה לפועל קיבלו את טענתה שיש חיוב כזה אך הותר לה לתבוע רק מה-2/16 והיא מבקשת היתר לפנות להוצאה לפועל ולגבות את המזונות רטרואקטיבית גם מה-7/12 מועד הגירושין.

כמו כן האשה חתמה על הסכם לפיו היא אינה תובעת מזונות כל עוד היא חיה בבית עד חמש שנים.

...

בנסיבות שלפנינו נעשה שימוש בזכות לטעון טענה בדבר אישור בלתי נאות של החוזה על ידי בית משפט, בחוסר תום לב, ועל כן דין טענה זו להידחות".

לפיכך אנו דוחים את טענות המערערת כנגד תוקפו של הסכם הגירושין.

באשר לסוגיית מזונות הקטינים, הסכימו הצדדים כדלקמן: 22 ₪ החל ממועד חתימת ההסכם ישלם האב לידי האם עבור מזונותיהם של הקטינים סך של 2,665 לחודש עבור כל קטין, כולל מדור ועבור שלושת הקטינים יחדיו סך של 7,995 ₪, לכסוי כל צרכי הקטינים הקבועים והמשתנים מכל מין וסוג שהוא.

אישור ההסכם בפני ערכאה משפטית מקבל משמעות יתירה לנוכח הסיכסוך שנתגלע בין הצדדים בדיעבד בנוגע לתוכנן של ההסכמות בעל פה, שאלת קיומם של תנאים ותניות וכן לנוכח טענות האם כי הופעלו עליה לחצים ואיומים מצד האב להפחתת דמי המזונות.

...

בנסיבות אלה, אני מורה על עיכוב ההליכים בתיק למשך 60 ימים.

אני סבורה, כי אין במעברה של הבת ש' בכדי להשפיע באופן רוחבי על כל חיובי המזונות שנקבעו בהסכם.

סוף דבר: אשר על כן, מכל הטעמים שפורטו לעיל – אני מורה כדלקמן: התביעה לאכיפת הסכם הגירושין – מתקבלת, בכפוף לכך כי לאור מעברה של הבת ש' לבית האב, יבוטל חיובו של האב בדמי המזונות המשולמים בגינה החל מיום מעברה לבית האב ( 26.7.18 ) כך שעל האב לשלם לידי האם עבור מזונותיהם השוטפים של שני הקטינים ר' וב' בלבד סך של 6,670 ₪ כולל מדור, בצירוף מחצית הוצאות רפואיות חריגות והוצאות חינוך חריגות, כמפורט בהסכם הגירושין.

התביעה להפחתת מזונות בשל שינוי נסיבות מהותי – נדחית.

האמור מהוה שינוי נסיבות מהותי, ולכן ובהתאם להלכה שנקבעה בבע"מ 919/15 יש לבטל לחלוטין את החיוב במזונות, רטרואקטיבית מהמועד בו הגיש האב את התביעה בעיניין החזקת הקטינה.

אין המדובר בשינוי שלא ניתן היה לצפות בעת החתימה על הסכם הגירושין והמצדיק בחינה מחודשת של חיוב המזונות שנקבע בו. יפים בהקשר זה דברי כב' השופט פליקס גורודצקי בתמ"ש (י-ם) 33812-02-21 נ.כ נ' ר.כ (21.11.2021): "איני סבור כי זכאי לקבל מזונות לקטין צריך "לעצור את חייו" ולהמנע מכל פעילות עסקית אשר תניב לו רווחים או צמיחה כלכלית אחרת וזאת מפאת חשש כי דמי המזונות ייפגעו.

...

לא ניתן להגיע למסקנה שארע שינוי נסיבות מהותי ביחס בין מצבו כלכלי של כל אחד מההורים, שכן האב נמנע מלטעון ולהוכיח מה היה מצבו הכלכלי בעת אישור הסכם הגירושין.

בהתאם לכל האמור לעיל, דין תביעת האב לביטול חיובו במזונות, להידחות.

לסיכום: בהתאם לכל אשר פורט לעיל: תביעת האב לביטול חיובו במזונות הקטינה נדחית.

התובעת מבקשת כי בית המשפט יחייב את הנתבע להשיב לה סכום זה. לחילופין מבקשת התובעת כי הנתבע ישלם לה, רטרואקטיבית, מזונות ילידיהם של הצדדים, עליהם ויתרה במסגרת הסכם הגירושין.

עוד סוכם כי כל חוב שיצמח למי מהצדדים לאחר מועד חתימת ההסכם יחול על אותו צד שגרם לחוב בלבד.

...

התובעת מבקשת כי בית המשפט יחייב את הנתבע להשיב לה סכום זה. לחילופין מבקשת התובעת כי הנתבע ישלם לה, רטרואקטיבית, מזונות ילידיהם של הצדדים, עליהם ויתרה במסגרת הסכם הגירושין.

בנוסף מבקשת היא כי הנתבע ישלם לה סכום של 45,000 ₪ בגין שכר טרחת עורך הדין שערך את הסכם הפשרה בינה ובין נפגעת העבירה.

רק לאחר שנדחה ערעורו של הנתבע לבית המשפט העליון והוא החל לרצות את עונש המאסר שלו, התגרשו הצדדים.

לאור האמור לעיל מצאתי כי יש לקבל את התביעה ולחייב את הנתבע בתשלום של 250,000 ₪ לתובעת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.