לפני ביהמ"ש קמא מתנהלים מספר הליכים בנוגע לצדדים, ביניהם תביעה למזונות הקטינים שהוגשה ע"י אביהם המשיב ( תלה"מ 25493-12-20) ותביעה למזונות הקטינים שהוגשה ע"י אימם המבקשת ( תלה"מ 1604-03-21).
מקריאה מדוקדקת של תצהירי עדות ראשית של הצדדים בביהמ"ש קמא למדתי כי עיקר החסכונות להם מכוונת המבקשת מהוים, לטענת המשיב, סכומים שקבל בירושה וכי מנגד בבעלות המבקשת דירה הרשומה על-שמה שמניבה דמי שכירות בשווי 3,800 ₪ בחודש, אלא שלטענתה זו רשומה בנאמנות על שמה והיא למעשה בבעלות הוריה, שמימנו את רכישתה, וגם גובים מדי חודש את דמי השכירות בגינה.
בנוסף, בהקשר לטבלה שצרפה המבקשת לבקשה – הודיע המשיב בתשובתו לבקשה לפסיקת מזונות זמניים, כי הוא מסכים לכל ההוצאות שרשומות בה, לרבות הטיפולים הפסיכולוגיים, והוא מסכים כי אלו ימומנו תחילה מסכום הקצבה שמקבל הקטין וכי "לאחר מכן אם ידרשו ההורים להוצאות נוספות וספק אם כך הדבר, הרי שאלו ימומנו בחלקים שוים על ידי שני ההורים". מן המקובץ עולה כי בשלב זה לא עלה בידי המבקשת אף להוכיח כי בקיזוז הקצבה המשולמת לידיה היא נושאת בחלק עודף בהוצאות הקטינים שאינם תלויי שהות.
...
דיון והכרעה
לאחר עיון בבקשה, אני סבור כי יש לדחותה אף ללא קבלת תשובה מנימוקים אלו:
שני הקטינים בענייננו הם בגילאים שהחובה של הוריהם בתשלום צרכיהם היא חובה שווה (הקטינים אינם מקטני קטנים ואין חלה חובה אבסולוטית על אב בתשלום צרכיהם ההכרחיים).
סוף דבר
בקשת רשות הערעור נדחית.
