לשיטתה, על החייב לפנות לבית המשפט לעינייני מישפחה בבקשה מתאימה, וכאשר בית משפט של פשיטת רגל אינו דן בעיניינם של הקטינים, ולא דן לגופו של עניין בצרכיהם ובמזונותיהם, תוך שהיא מדגישה שעסקינן במזונות קטינים שנבחנו על ידי בית המשפט לעינייני מישפחה ואין לשאלת המזונות לקטינים, כל קשר בין מערכת היחסים בין החייב לבינה, אם ילדיו.
לא זו אף זו. הבחינה השוויונית בין חובת שני ההורים גם יחד במזונות ילדיהם הקטינים באה לידי ביטוי גם בפסק דינו של בית המשפט העליון ב- בע"מ 919/15 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 19.7.17), עת שינה את ההלכה הפסוקה בהתייחס לפרשנות הדין העברי בכל הנוגע לחיוב אב יהודי במזונות ילדיו הקטינים, וקבע שמגיל 6 ואילך חובת המזונות תקבע לפי יחס הכנסות ההורים, ליכולותיהם הכלכליות מכל המקורות העומדים לרשותם, לרבות רכוש ושכר עבודה.
...
אם כך, הרי תביעת ההשבה של סכום ההפרש אינה אלא חוב רגיל, "חסכון" שנצבר – באשר בפועל, עם ההקצבה, עת שוקל בית המשפט ועורך איזון ביחס ליכולותיהם הכלכליות של שני ההורים יחד, בהתאם לעקרונות השוויון, ולכן ההפרש מהווה למעשה את הסכום שאותו נושא הצד השני, על פי חובתו לפי סעיף 3ב לחוק המזונות, ולכן אין כאן סכום השבה ולכן אין לאפשר גבייתו, וגם מטעם זה דינה של הבקשה להתקבל.
אני סבור שסעיף 69ב1 מתייחס לשלושה סוגים של מקרים:
האחד, ביחס לאותם תיקי הוצאה לפועל לגביית מזונות שנמצאים במערכת ההוצאה לפועל בסכומים גבוהים כאבן שאין לה הופכין, תיקים שנפתחו טרם כניסתו לתוקף של חוק חדלות פירעון, במסגרתו הוסף סעיף 7א2 לחוק ההוצאה לפועל;
השני, ביחס לאותם מקרים בהם ניתן לחייב הפטר מחובותיו בני- התביעה, אולם חוב מזונות העבר לא שולם במלואו, והחייב לא הופטר ממנו, ועל כן חוזרים לגבות אותו בלשכת ההוצאה לפועל;
והשלישי; מקום שהחייב החל בהליכי פשיטת רגל, אולם אלה בוטלו מסיבה כלשהי, ועל כן חוזרים ללשכת ההוצאה לפועל לגבות את מזונות העבר, וכן את סכום ההפרש שנצבר במהלך התקופה בין החוב הפסוק לחוב הקצוב.
סיכום וסיום
מכל הטעמים האמורים, לשון החוק, תכלית החקיקה, וקריאה כוללת של הוראות הדין הרלוונטיות, אני מגיע למסקנה אחת – עם קבלת ההפטר, יש לראות את תשלום סכום המזונות הקצוב, כתשלום על פי סכום המזונות הפסוק, וכפועל יוצא, אין לגבות עוד את ההפרש שנוצר.
