דומה, כי ההלכה בדבר האפשרות העקרונית להפחית או לשלול לחלוטין את מזונותיו של ילד סרבן (במקרים המתאימים) אינה שנויה במחלוקת במשפט הישראלי (ראו לעיל פסקה ג'; עוד ראו ע"א 425/68 משכיל לאיתן נ' משכיל לאיתן, פ"ד כג(1) 309 וההפניות בהמשך החלטה זו; כן ראו השופט צ' ויצמן, "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה" פרשת השבוע 297 (תשס"ז)).
ועוד, מעיקר הדין אין במשפט העברי חיוב מוחלט לזון ילדים מעל גיל שש (ראו בבלי כתובות סה ע"ב), אם כי כמובן התקבע הדבר לאורך השנים, תוך עגון במקורות דוגמאת תקנת חכמים וחובת הצדקה לה ניתן במשפט העברי תוקף מחייב (לסקירה ראו מ' שאוה, "מזונות ילדים קטינים במשפט העברי ובמשפט הפוזיטיבי" עיוני משפט ז' (תש"מ) 316; י"צ גילת, דיני מישפחה - יחסי הורים וילדים (תשס"א) 190-155; עוד ראו הדיין הרב ח' איזירר, "חיוב מזונות לילדים המתנכרים לאביהם", תחומין ח' (תשמ"ז) 69, 72).
...
מספר שיקולים מנחים
כאמור יש לשוב ולהדגיש, את המובן מאליו, כי בתי המשפט עמדו על הזהירות בה יש לנקוט באמצעי זה:
"עד שמגיעים למסקנה כי אי רצון לפגוש בהורה שאין בידיו משמורת, מצדיק הפחתת המזונות הדרושים לקיומו, ראוי לנהוג בזהירות ובריסון" (עניין קטן, עמ' 219 - הנשיא שמגר).
סוף דבר
בחתימת הדברים לא אוכל להימנע מלומר, כי התמונה העולה מהבקשה וצרופותיה קשה מאוד.
אין בידי איפוא להיעתר לבקשה.
