והסיקו שם לבסוף:
"אשר לחיוב מכח ההיתחייבות, הרי זו התחייבות רגילה ככל חוב אחר, וגם אם לא מעכבים במזונות ילדים מכח הדין, ברור שמעכבים בגללם כמבואר".
א"כ, סבר הגר"א גולדשמידט כי גם אם הקניין הוסיף כוח לחיוב, כזה המאפשר גבייה ממשועבדים, מ"מ הגדרת ומהות החיוב לא השתנתה, היות ואין זו כוונת הבעל החותם על הכתובה.
[בשולי הדברים אעיר, כי מה שבפס"ד בי"ד רבני אשדוד (תיק 9741-11) בהרכב הגר"א שמן, הגר"א צדוק והגרא"מ שלוש נקטו שלא כך, אלא כצד השני ושהסכם הגירושין אינו אלא הקצבת הסכום למזונות ותמכו דבריהם במנהג בתי-הדין הנוהגים לידון בשינוי גובה המזונות עקב שינוי בנסיבות וז"ל:
"ואף שיש לחלק ולטעון כי כל הני מילי לא יעלו ארוכה לנדון דידן בו המבקש התחייב בהסכם הגירושין לדאוג לפרנסת הילדים בסך שלושת אלפים וחמש מאות ₪, וקבל זאת על עצמו בקניין, ומעתה אין מקום לגרוע או לשנות חוב זה כלל שהרי הוא נעשה ככל חוב ממון.
...
טענת האיש כי האשה הרויחה בסופו של דבר שהרי לא נטלה חצי מחובות האיש בעסק, איננה מתקבלת שכן:
בשום שלב לא הוכיח האיש כי אכן חובותיו היו בסכום שכזה, הראינו לעיל שאף בכתב התביעה שנכתב תחילה בכת"י האיש (לפני כתב התביעה המתוקן שהוצג ע"י ב"כ) רשם האיש סכום נמוך משמעותית בקשר לחובו היום, כמו"כ בכתב התביעה שהגיש לגרושין לפני שנה (הליך שלא המשיך) שם כתב האיש סכום חובות, לטענתו, שהוא יותר מכפול, מהסכום לו טען שנה מאוחר יותר, מעל מליון ₪, כך שתהיות אלו מספקות מהו באמת הסכום לו האיש חייב ואף בלא תהיות אלו אין לנו סיבה לקבל כתורה מסיני את הסכום בו נקב האיש, גם בהסכם הגירושין נכתב כי סכום זה הינו לפי טענת האיש בלבד (והאשה מעולם לא הודתה בו).
משהגענו למסקנה כי ההסכם ביניהם אינו כמתנה אלא כנתינה עבור תמורה, כמובן שיקשה מאד להוציא ממנו סעיף בודד ולבטלו, וכפי שהארכנו לברר לעיל.
בנוסף, סבור אני כי שאלת הכנסתה של האשה אינה משנה למקרה שלפנינו.