מזונות בן בגיר בתקופת לימודים לאחר הסכם גירושין

על פי הסכם הגירושין נקבע שהבן הקטין יהיה בחזקת האם ובמשמורתה הבלעדית.

עוד טוענת האם שעוד בטרם חתמו הצדדים על הסכם הגירושין xxx למד והתגורר בפנימייה ובעת קביעת דמי המזונות האב התחייב לשלם את שכר הלימוד של הפנימייה.

בבע"מ 7670/18 פלונית נ' פלוני נקבע כי, אין בהילכת בע"מ 919/15 כדי לשנות, לרכך או להשפיע על מבחן שינוי הנסיבות המהותי בתביעות להפחתת מזונות שנקבעו – בין בפסק דין חלוט שאישר הסכם כולל או הסכם קונקריטי, ובין בפסק דין חלוט שניתן לאחר הליך משפטי – טרם שנפסקה הלכה זו. מארג ההסכמות בין הצדדים הצדדים חתמו על הסכם הגירושין ביום xxx ,ההסכמות אושרו בביהמ"ש לעינייני מישפחה ביום xxx, במסגרת דיון שנערך בפני כב' השופטת אביבית נחמיאס וניתן להן תוקף של פסק דין.

מן הכלל אל הפרט התובע טוען לחמישה נימוקים עקריים שיש בהם בכדי להצדיק הפחתת המזונות: הראשון, שינוי בצרכיו של xxx נוכח מעברו לפנימייה ותוך היתחשבות בהילכת בע"מ 919/15; השני, שינוי משמעותי במצבו הכלכלי של התובע לאור נישואיו השניים; השלישי, הולדת ילד נוסף; הרביעי, שיפור במצב האם ופוטנציאל הכנסותיה; החמשי, עצם העובדה שxxx הפך לבגיר שעובד למחייתו.

...

טענות הנתבעת מנגד טוענת האם כי יש לדחות את תביעתו של האב לביטול/הפחתת המזונות מאחר ולא התקיים שינוי נסיבות מהותי אשר מצדיק ביטול/הפחתת המזונות אשר נקבעו בהסכם הגירושין.

סוף דבר נוכח האמור לעיל, מצאתי להפחית את מזונות הקטין ולהעמידם על סך של 4,600 ₪ לחודש כולל הוצאת מדור ואחזקתו, במקום הסך של 5,000 ₪ לחודש אשר נקבע בהסכם הגירושין.

לאור ההלכות לעניין מזונות קטינים "שנאכלו" ובכדי למנוע פגיעה בצרכיו השוטפים החיוניים של xxx, אני קובע שהפחתת המזונות על פי פסק דין זה תעשה החל מהמועד שנקבע לתשלום מזונות הקטין לחודש 2/2022 כאשר עד למזונות חודש 1/2022 יעמוד בתוקפו החיוב הקבוע בפסק הדין הקודם מיום 27.11.17 על כנו.

בנסיבות העניין ולאור התוצאה אליה הגעתי לא מצאתי לנכון לחייב בהוצאות משפט ושכ"ט ואני קובע שכל צד יישא בהוצאותיו.

ב' – טענות הצדדים: להלן עיקר טענות המבקשת, שיתמקדו אך בעיניין הסילוק על הסף: התביעה שנסובה על טענות בעיניין ניכור הורי בין האב לבין הבן, היתיישנה זה מכבר בשים לב כי הבן המשותף הוא בגיר בן כ 43- שנים, ובין היתר מאחר והאירועים בגינם נגרם הנזק הלכאורי למשיב, היתרחשו לפני למעלה מארבעה עשורים.

מן הכלל אל הפרט; עיון בכתב התביעה שהגיש המשיב, מלמד כי המשיב ידע והכיר, במועדים שלהלן, את העובדות הבאות: בפתח התביעה, טען המשיב כי האם ניכסה לעצמה את הבן ומנעה מהאב לממש אבהותו, "... כבר בעת הגירושין ועת הילד היה כבן שנתיים" (ר' "פתח דבר", פסקה שלישית).

בפרק ב' לתביעה, טען המשיב כי הניכור בינו לבין הבן, כתוצאה מהשפעתה הלכאורית של האם, החל "מהיום הראשון... ומעת הפרידה" (ר' שם) ומן הרגע הראשון שלאחר הסכם הגירושין בין הצדדים.

בהתאם לאמור בכתב התביעה, בשנת 1987 פנה האב לבית המשפט בתביעה כנגד האם בעיניין אותו ניכור נטען ובמסגרת זאת ביקש התובע להכיר בבנו כבן מורד כך שיתבטלו דמי המזונות בהם חויב האב כתוצאה מהסכם שניתן לו תוקף של פסק דין כאמור (ר' פרק ב', סעיף 9 לכתב התביעה וכן נספח ו' לכתב התביעה).

...

לפיכך, ובכל הכבוד הראוי, ככל שהתובע היה סבור כי עומדת לו עילת תביעה המזכה בסעד, היה עליו להגיש תביעתו עד ולא יאוחר משבע שנים ממועד התגבשותה, ובשים לב למועד הגשת התביעה, אין מנוס ממסקנה כי התביעה התיישנה.

במקרה דנן, וכפי שפירטתי לעיל, הגעתי לכלל דעה ומסקנה ברורות כי התביעה התיישנה.

₪ הנתבעת, על דרך הקולא, בסך של 7,500 ד' – סיכומם של דברים: אשר על כן, הריני להורות כדלהלן: הבקשה מתקבלת והתביעה נדחית בזאת מחמת התיישנות.

לטענת האב, פרשנותה של האם להסכם, לפיה עליו לשלם מזונות באופן מלא לאחר סיום לימודיו התיכוניים של הבן ועד שיתגייס לצבא, מנוגדים לאמור בהסכם הגירושין, שאושר וקיבל תוקף של פסק דין, וכן כי האם התחייבה בהסכם כי כל שאר צורכי הילדים יסופקו על האב טוען כי האם אינה יכולה להיות התובעת בתביעה וכי לאור גילו של הבן, על הבן להגיש תביעה מתוקנת ועצמאית.

[ ודוק, ככל שישנן נסיבות המצדיקות סטייה מהחיוב שנפסק טרם הגיעו של הבגיר לגיל 18 , הרי שעניין זה טעון הוכחה במסגרת עילת שינוי נסיבות מהותי הרלוואנטי לכל חוב מזונות פסוק ולאו דוקא בהקשר של מזונות בתקופת לימודי י"ג-י"ד; ברם ככל שאין שינוי נסיבות מהותי, סכום המזונות ששולם טרם הגיעו של הקטין לגיל 18 ישולם גם לאחר הגיעו של הקטין לגיל 18 ועד לתום לימודיו בכיתות י"ג-י"ד".

ניכר כי שני הצדדים גם לא חפצים בכך כלל במסגרת הליך זה. אשר על כן שוכנעתי כי יש מקום לקבל את התביעה ולהורות על תשלום מזונות מלא וברצף עד תום לימודי הבן בכיתות י"ג-י"ד. סיכום אשר על כן תשלום המזונות המלא ימשיך לחול ברצף על פי הסכם הגירושין מהגיעו של הבן לגיל 18 ו/או סיום ביה"ס התיכון לפי המאוחר ועד תום לימודיו בכיתות י"ג-י"ד. החל מתום הלימודים של הבן בכיתה י"ד ובמהלך השרות הצבאי החובה בצה"ל ישא האב בשליש מסכום המזונות, בכפוף לכך כי הבן יתגורר עם האם.

...

לאחר בחינת טענות הצדדים אין בידי לקבל טענה זו. לו היה מדובר בצורך רפואי חלילה של ילדם של הצדדים לא הייתה מועלית טענה זו בין אם היה קטין ובין אם היה בגיר ונדר שהיה לתמוך בו כלכלית.

צרכיו של הבן הזה השתנו ולא שוכנעתי מדוע שינוי נסיבות זה שהוכח ועליו האב מברך צריך ליפול אך ורק על כתפיה של האם.

ניכר כי שני הצדדים גם לא חפצים בכך כלל במסגרת הליך זה. אשר על כן שוכנעתי כי יש מקום לקבל את התביעה ולהורות על תשלום מזונות מלא וברצף עד תום לימודי הבן בכיתות י"ג-י"ד. סיכום אשר על כן תשלום המזונות המלא ימשיך לחול ברצף על פי הסכם הגירושין מהגיעו של הבן לגיל 18 ו/או סיום ביה"ס התיכון לפי המאוחר ועד תום לימודיו בכיתות י"ג-י"ד. החל מתום הלימודים של הבן בכיתה י"ד ובמהלך השירות הצבאי החובה בצה"ל ישא האב בשליש מסכום המזונות, בכפוף לכך כי הבן יתגורר עם האם.

בדיון מיום 17.7.17 שהתקיים לצורך אישור ההסכם נימסר על ידי הצדדים כי "..דמי המזונות שנקבעו בס' 4 להסכם הם עבור שני הקטינים והם ימשיכו להשתלם במלואם עד הגיע ש' לגיל 21. לא תשמע טענה כי א' בגר זה מכבר". לאחר גירושי הצדדים, האם יחד עם הקטינים הוסיפו להתגורר בדירת עמידר במושב XXX בה התגוררו הצדדים במהלך נישואיהם.

אך בכתב הסיכומים ובהתייחס לביטול מזונות הבן א' נטען כי ".. האם לא טענה מאום ולא הוכיחה הוצאות עבור הבן ..". ברם חובת ההוכחה מונחת לפתחו של האב ולא מצאתי כי עלה בידיו בכל דרך להבהיר הקף הוצאות הבן א' וצרכיו ערב חתימה על ההסכם אל מול מצבו ערב הגשת תובענה זו. אף לא נטען כי ההסדר שבין הצדדים כאמור נכרך אחר שיעור הוצאותיו של הבן א', בגיר במועד ההסכם.

מעבר לנדרש יוער כי לא הוכחה זכאותה של האם לקבלת כתובה ועל כן אין בידי להתייחס לוויתור לכאורי שנעשה בעיניין זה. למעשה על פי לשון של ההסכם לא ניתן ללמוד על ויתורים של האם לטובת האב כי אם להיפך.

...

מסקנה זו נכונה אף אם אביא בחשבון כי האב ביצע המעבר לדירה גדולה יותר על מנת להעניק לבתו חדר משלה, דבר שלא היה בידי האם להעניק לה. ברם אין בכך לבד כדי לבסס הרעה במצב הכלכלי כפי שטוען לה האב.

נמצא איפוא כי טענתו של האב בדבר שינוי נסיבות מהותי הנובע ממצבו הכלכלי לא הוכחה כנדרש ודינה להידחות.

סוף דבר מכל המקובץ אני מורה כדלקמן: א. חיובו של האב במזונות הבן א' יעמוד בתוקפו עד הגיע הבת ש' לגיל 21 .

בעוד שלאב היו אלו נישואיו הראשונים, לאם היו אלו נישואיה השלישיים, כאשר מנישואיה הראשונים יש לה בן בגיר ומנישואיה השניים בת שבמועד הגשת התביעה הייתה בת כ 16 שנים.

– יכולותיהם הכלכליות של ההורים: תלושי השכר שצרפה האם לשנת 2021 מלמדים על שכר נטו של כ 12,300 ₪ לחודש.

נאמן לפסק דינו של בית הדין הרבני ולהסכמות הצדדים (ר' בהרחבה בסעיף 6 לעיל) , פסק דין זה והקביעה כי אין על האב כל חיוב לידי האם, הרי שכל תשלום ששילם האב למזונות זמניים (בין בהסכם מכח הסכם הגירושין ובין מכח ההחלטה למזונות זמניים) – יושב לו. אני מודע לחלוטין לפסיקה לפיה אין זה נהוג להשיב מזונות "שנאכלו" ויחד עם זאת, במקרה מאד מיוחד זה בו הצדדים בחרו במודע שאורה אחרת ולבחירה זו ניתן תוקף של פסק דין, אינני סבור כי על הנוהג לגבור על הסכמות הצדדים ועל פסק הדין והחלטתי שלי בעקבותיהן.

כל החלטה שלא לחייב את האם להשיב לאב את המזונות הפסוקים אשר שולמו לידיה למעשה תפר: "... את חבילת הסכויים והסיכונים שהצדדים היו מחלקים ביניהם, אילו היו כורתים חוזה לפני-המעשה (ex ante) – זאת, אחרי שסיכונים וסכויים אלה היתממשו כפי שהתממשו ויצרו מציאות מוגמרת, ומבלי שהמזכה קיבל על עצמו את אותה חלוקת סכויים וסיכונים לפני המעשה. תוצאה זו, כמובן, אינה מתקבלת על הדעת", כלשונו של בית המשפט העליון בע"א 6164/22 סמיטס נ' ווטאירפול (נבו, 8.10.23; פסקה 70 לפסק הדין; הדגשות לא במקור).

...

בשים לב לכל האמור לעיל, אני מעריך את היכולות הכלכליות של הצדדים ביחס של 60-40 לטובת האם, לכל הפחות.

מאחר ומסקנתי היא כי על האם לשאת ב 60% מהוצאות הילד ומנגד הילד שוהה אצלה 60% מהזמן, שני הנתונים הללו מבטלים ומאיינים את הצורך לבחון מהן הוצאותיו תלויות השהות של הילד, מאחר ובפועל האם אמורה לשאת ב 60% מההוצאות ומנגד היא נושאת בפועל ב 60% מהוצאותיו באופן ישיר כשהוא עמה.

ד' – סיכומם של דברים: אשר על כן ומכל המקובץ לעיל, הריני להורות כדלהלן: אינני מקים כל חיוב על האב לתשלום לידי האם בעבור הוצאותיו תלויות השהות של הקטין וכל צד יכלכל את הקטין כאשר הוא עמו.