מזונות אישה בראש סדר העדיפויות בפש"ר

ביום 1.3.00, ולאחר שהחייב לא שילם את חובו לבנק, הגיש הבנק נגד החייב תביעה בסדר דין מקוצר על סך של 291,208 ₪.

כפי שנפסק: "ההענקה שבה מדבר סעיף 96 אינה מחייבת קיומה של כוונת תרמית מצד המעניק במובן של העדפת נושה אחד על פני אחרים, או אף כוונה להבריח נכסים מפני הנושים או כל פגיעה אחרת בעקרון מוסרי. גם קיומם של טעמים אובייקטיביים להעברת נכס, שאינם קשורים בנושים, עשוי להכשיר את הקרקע לביטול הענקות... תמצית הראציונאל לביטול ההענקות היא בכך כי בפרק זמן מוגדר הקודם למעשה פשיטת רגל, כאשר אדם יודע שמצבו הכלכלי מצוי בשפל, עליו להיות בראש ובראשונה הוגן כלפי נושיו בטרם יהא נדיב כלפי קרוביו, ועליו לדאוג לשלם את חובותיו בטרם ייתן מתנות לאחרים..." (ע"א 5709/99 לוין נ' שילר, פ"ד נה(4) 925 (2001)).

א. להסכם הגירושין נקבע כי "האיש יעביר לאישה, ללא תמורה, את מלוא זכויותיו בדירת הצדדים, (זכויות הנקיות מכל שיעבוד וחוב), הנמצאת ברחוב הגיתית 42 מעלה אדומים. הדירה תשמש למגורי האשה והילדים". המשיבה אינה חולקת על כך שלא הועברה כל תמורה ישירה כנגד חלקו של החייב בדירה, אולם לטענתה היא שילמה במשך השנים את תשלומי המשכנתה עבור הדירה במלואם, ומנגד תשלומי המזונות בהתאם להסכם בין הצדדים לא שולמו לה על ידי החייב, כך שאם תיתקבל הטענה שיש לבטל את ההענקה יש להורות על השבת כל הכספים שהיא שילמה עד עתה במקום החייב.

...

אף שבתגובתה המקורית לבקשה טענה המשיבה כי מקומה של הבקשה היה בבית המשפט לענייני משפחה ולא בבית המשפט של פשיטת רגל וכי דין הבקשה להידחות משום שלא הוגשה בתוך 10 שנים ממועד ההענקה, המשיבה לא חזרה על טענות אלה בסיכומיה ונראה כי זנחה אותן – ובצדק.

בעובדה שבדיעבד ולאחר הסכמות שנערכו עם החברה הועבר חלק מהכספים שהתקבלו ממכירת הנכס לקופת הכינוס אין כדי להביא למסקנה כי במועד ההענקה היה החייב כשר פירעון.

כאמור, די בכך שלא מתקיים יסוד תום הלב על מנת להביא למסקנה כי החריג שבסעיף 96(ג)(2) לפקודה אינו מתקיים וכי מדובר בהענקה בטלה.

החייב טוען, כי יש לקבוע לו תכנית פרעון למתן הפטר, כאשר בתום ההליך יופטר מחובותיו, לאחר חלוקת דיבידנד לנושים ובראשם בדין קדימה, ואם קיים חוב מזונות שאינו בר הפטר, החוב ימשיך לעמוד בהתאם לדין.

כך נפסק, כי המנעות מתשלום חוב מזונות פסוק עשויה להשפיע על בחינת תום לבו של החייב ועלולה להחשב כחוסר תום לב. יחד עם זאת, הכרעה בשאלה אם דבק חוסר תום לב בפעולתו של חייב, המבקש לחסות בצילה של פקודת פשיטת הרגל, כאשר חוב מזונות נימנה על חובותיו, צריכה להיתקבל לאחר בחינת מכלול הנתונים הקונקרטיים בשים לב לנסיבות הפרטניות של כל מקרה ומקרה לגופו.

כאשר מדובר בחוב מזונות כלפי המל"ל ואין בנסיבות להביא לכך שבקופת הכנוס יצטברו כספים המספיקים לתשלום החוב ולהותיר כספים לחלוקה לנושים בדין רגיל, מתבקש המל"ל לעתים קרובות לבחון אפשרות להחריג חלק מחוב המזונות שהנו בדין קדימה, באופן בו יקבל חלק מקופת הכנוס ואילו חלק אחר יועבר לנושים בדין רגיל, וזאת למרות עדיפות החוב למל"ל בהיותו חוב בדין קדימה.

כך מסתבר, כי לחייב חבות בתשלום מזונות כלפי שתי נשים שונות.

צו כנוס הנכסים ועיכוב ההליכים שניתנו להגנתו של החייב, בטלים; צו עיכוב היציאה מן הארץ נגד החייב יבוטל בתוך 90 יום, על-מנת לאפשר לנושים לפעול להשגת צו כאמור בהליכים הפרטניים; שכרו של בעל התפקיד ישולם בהתאם לכתב המינוי, והכונס הרישמי זכאי לשכר השגחה; היתרה שתיוותר לאחר תשלום הוצאות ההליך, תחולק בהתאם לסדרי הקדימה.

...

נוכח הסכום שהצטבר בקופת הכינוס הרי שאין צפי כי החייב ישלם כספים אשר יאפשרו חלוקת דיבידנד לנושים בדין רגיל, וסביר כי בסופו של דבר לא יהיה בקופת הכינוס כדי לאפשר אלא תשלום חלק מחוב המזונות שבדין קדימה.

נוכח מכלול הנסיבות המפורטות לעיל, כאשר מדובר בצירוף של טעמים המלמדים על חוסר תום לב של החייב, הן ביצירת החובות והן בקיום חובותיו בהליך וזאת לצד העדר תועלת לנושים, הרי שעולה המסקנה כי דין ההליך להתבטל.

על כן, אני מורה על ביטול ההליכים בתיק.

שוב יוער שלו החייב היה משתף פעולה עם הנאמן כמצופה ממנו, גם עניין זה היה בא על פיתרונו עוד בעת הדיון הקודם, וניתן היה לסיים את ההליך כבר אז, אבל מכל מקום, ולעצם העניין, גם עננה זו שרבצה מעל ראשו של החייב, הוסרה מסדר היום.

השאלה היא אך האם יש לקיים את התנאי שנקבע כתנאי להפטר אם לאו: האם מחילה על סכום שאליו התחייב החייב במסגרת הליך פשיטת הרגל תסייע לשיקומו הכלכלי כעמדת הכונס הרישמי? האם ויתור על כספים אותם ממילא היה עליו לשלם תוך כדי הליך, והוא לא שילם אותם שכשהחייב עושה דין לעצמו, לא טורח לפנות לא לכונס הרישמי, לא למנהל המיוחד ולא לבית המשפט בבקשה מתאימה, תחזיר את החייב חזרה למעגל החיים הכלכלי היצרני.

אם נתבונן על החייב שלפנינו, נלמד שעל אף שהיו לו חובות בגין מזונות וחובות למעביד בגין פסק דין כספי בסכום גבוה, והלוואות נוספות לבנקים – שספק אם שולמו כסדרן - הרי כל אלו לא זו שלא מנעו ממנו להמשיך לקבל הלוואות נוספות ואשראי על אף שבאותה עת גם שיקים אותם משך חזרו, ופסקי דין כספיים כנגדו ניתנו, אלא לאורך השנים ניתן ללמוד על הלוואות נוספות שנלקחו (וייתכן וניתן היה שלא לתת אותן) ופסקי דין נוספים שהתקבלו כנגדו.

חינוך כלכלי נבון הוא גם אמירה של לאו לרכישות שאין לצידן דבר, ושל בחירה בסדרי עדיפויות ובין אפשרויות שונות.

...

והנה אותו משק בית הנתון במצוקה כלכלית, כשחלק מחובותיו נושאים ריבית פיגורים, מתקשה לעמוד מול פרץ הצעותיהם הנדיבות של נותני האשראי, שאינן אלא מכשול בפני עיוור, ושבסופו של דבר אין בהן כדי לסייע לו, וסופן כי רק יעמיקו את המשבר הכלכלי בו הוא נתון.

לסיכום – נדמה שחינוך כלכלי וניהול תקציב חשוב הוא, אולם אין מקומו במסגרת שעניינה הפטר מחובות, כחלק מהליך המכונה – לעת מצוא – "שיקום", אלא במסגרת מניעתית, כי אז מספר משקי הבית הקטנים שייקלעו למעגל חדלות פירעון יצטמצם באופן משמעותי, ומכל מקום היקף החובות יהיה נמוך מאוד.

אין בידי לקבל את עמדת הכונס הרשמי, ואת עמדת החייב כי שיקומו הכלכלי מחייב מתן הפטר לאלתר תוך ויתור על חוב הפיגורים, סכום לו הוא התחייב בבית המשפט עוד בחודש אוקטובר 2016, ובשלב מסוים אף הודיע לבית המשפט שהסכום כולו מצוי בידיים נאמנות של עורך דין.

וז"ל: "גם נראה לפענ"ד פשוט דעפ"י דינא דגמ' בוודאי שייך טענת מאיס עלי אף אם אינה יכולה לברר האמתלה לפני ג"א שהתוס' פ' אעפ"י (ד' ס"ג ע"ב ד"ה אבל) כתבו וז"ל ומיהו יש לדחות דלא מצי למימר מאיס עלי אלא היכא שיש רגלים לדבר (הובא דבריהם גם בהגהת מיימוני פי"ד ובהגהת מרדכי ד' ק"מ ריש ע"ב) נראה פשוט דלא כתבו כן אלא בדרך דחי' ואף גם זאת דוקא למ"ד דכופין אותו. וכן פ' הב"ח וכן מוכח מדברי התוס' בד"ה הנ"ל שכתבו אח"ז וז"ל וזה נמי אין להקשות במתני' לר' יוסי אמאי פוחתין לה מירושה שנפלה לה תטען מאיס עלי וכו' ואס"ד דלא מצי למיטען מאיס עלי אלא היכא דאיכא רגלים לדבר לא הי' שייך קושייתם כלל וכ"כ התוס' אח"ז להקשות מסוגיא דנדרים דהיכא דלא מירכס שריא והקשו אמאי תהא נאמנת במיגו דאי בעי אמרה מאיס עלי ואס"ד דבעינן רגלים לדבר בטענת מאיס עלי ליכא מיגו כלל א"ו פשוט דהתוס' כתבו כן דרך דחי' ושלא כד"ת השיג הר"מ על הב"ח מדברי התוס' הנ"ל בהשגותיו אות ד' ע"ש (ועמש"ל לפי דברי הגמר"ד) וכן כתב הרשב"א בתשו' סי' תקע"ב וז"ל ואם נפשיכם לומר שאינה יכולה לומר מאיס עלי אלא במה שאפשר שיש לו דבר שהוא מאיס וכו' אינה זה שאין החן והמיאוס תלויים ברצון הלב וכו' וכ"כ הר"ן בתשו' סי' ג' וז"ל שאלתם אישה מרדה על בעלה ומנעתו מתשמיש המטה בלא שום טענה בעולם אלא שאומרת מאיס עלי וכו' והשיב בתשו' דאם אמרה אינה רוצה בו ובכתובתו דיינינן לה בדינא דמאיס עלי ע"ש [כדברי ר"ת בתוס' הנ"ל יעו"ש] וכ"כ עוד הר"ן בתשו' סי' כ"ב דאשה שנדרה הנאה מיבמה בחיי בעלה בחלי' והשיב שם בתשו' וז"ל לפי זאת דינה כמורדת האומרת מאיס עלי וכנ"ל אבל זאת שנדרה הנאה ממנו הרי היא אומרת מאיס עלי וכיון שכן לא הפסידה בלאותי' וכו'. ועל דרך זה הולך גם הריב"ש בתשו' סי' שס"א דנודרת הנאה מיבמה כיון דלא בעי לי' דינה כאומרת מאיס עלי וכ"מ מדברי הרמב"ן שהביא שם הרב בתשו' הנ"ל להקשות על שיטת הרמב"ם דס"ל דבטענת מאיס עלי כופין אותו להוציא ומקשה הרמב"ן מהא דאמרינן בפ' ב"ש גבי הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה ואם נתכוונה לכך מבקשין ממנו שיחלוץ לה והא כיון דנדרה הנאה הרי מאיס עלי' ולא בעי' ליה ואם איתא אמאי מבקשין ולא כופין אותו להוציא ע"ש ואס"ד דהיכא דליכא רגלים לדבר חיישינן שמא עיני' נתנה באחר לק"מ על הרמב"ם א"ו נראה ברור ופשוט מדעת כל הפוסקים ראשונים ז"ל דעפ"י דינא דגמ' לא בעינא רגלים לדבר". ובעניין דינא דמתיבתא כתב שם שו"ת חוט המשולש חלק א' סימן ב': "וכן כ' הרמ"א בד"מ בשם הגהמ"ר והוא (בדף ק"מ ע"ב) בשם תשובת מהר"מ ז"ל וז"ל אין בטענת מורדת ממש עד שתתן אמתלא וכו' והטוענת מאיס עלי בלא טענה אין לה מזונות וכו' אא"כ תפסה מה שהכניסה לא מפקינן מינה. ולמד הרמ"א דהאי בלא טענה ע"כ ר"ל בלא טענה מבוררת אבל מ"מ אין הדברים מוכיחים שהוא ערמה דבטענת ערמה לא מהני תפיסתה כמ"ש המהר"ם בתשו' הנ"ל שהביא המרדכי ס"פ אעפ"י וז"ל אבל כל היכא דאמרה מאיס עלי והדברים מוכיחים שאינו כן אלא מחמת כעס וכו' יהבינן כולא לדידיה בין מה שהכניסה היא ובין מה שהכניס הוא וכו' ובתשובה מיירי ע"י תפיסה כמ"ש בראש דבריו. סוף דבר נדוניא דהנעלת לי' אי תפסה כו' ואפ"ה לא מהני היכא שנראה שטענתה שקר (וכן העתיק הד"מ באות י"ד להדיא בכה"ג מוציאין ממנה הכל) ומכאן הוציא הרמ"א היכא דהאמתלא אינה מבוררת לב"ד צריכה תפיסה וקבע בהג"ה ש"ע (סי' עז סעי' ג') וז"ל אין חילוק בין תפסה או לא תפסה בטוענת מאיס ואינה נותנת אמתלא מבוררת לדברי' וכו' ואחריו נמשכו הח"מ והב"ש ואף שהב"ש קבל תרוץ הט"ז לתרץ דדינא דמתיבתא מיירי בשעת הגט כמ"ש בדינא דמתיבתא דיהבינן לה גיטא לאלתר והמרדכי מיירי קודם הגט כמ"ש בתשובה זו להדיא דלא נתנה כתובה לגבות מחיים עכ"ד הט"ז וקבע הב"ש דינו להלכה כמש"ל. מ"מ גם חילוק של הרמ"א ישר בעיני הב"ש מסברא ומדברי הגהת מרדכי הנ"ל כנכלל בלשונם הצח (ס"ק כ"ז) למעיין בדבריו והב"ח לא ראה דברי דרכי משה אלו וגם לא הרגיש בדברי רמ"א הנ"ל ופי' הוא דאמתלא מבוררת היינו שמבררת דברי' שלא יראו שום ערמה בדברי' אעפ"י שאינה יכולה לברר כלל שכדברי' כן הוא והשיג עליו הח"מ בהשגותיו אות ד' ע"ש ולפי דברי הב"ח עקר לדינא בזה דמה שהקשה הח"מ דהאיך תוכל להוציא ממנו אם הוא טוען להיפך הרי לק"מ דתקנות חכמים היא שלא תצאנה לתרבות רעה אם אולי כנים דברי' ומש"ה תקנו רבנן סבוראי דינא דמתיבתא אף לכופו כדכ' מהרי"ק להדיא ומש"כ הח"מ מדברי תשו' מהר"מ שבמרדכי עיין הגהות מיימוני (פ' י"ד דאישות אות ה') שכתב בלשון אחר וז"ל בסוף דבריו שברצון היתה נשארה תחתיו לולא זה הדבר שטוענת ואומרת שמאיס עלי' היינו כדברי הב"ח שתהא טענתה ברי בלא חשש ערמה לפי דבריו וכו' וכ"כ הרא"ש בתשובה (כלל מ"ג סי' ס"ו) הובא רוב דבריו גם בב"י וז"ל בהכרחת נתינת הגט ראיתי לרבותינו ז"ל מתרחקים עד הקצה כי נראה להם דברי ר"ת ז"ל וראיותיו עקרים ואם ראו כו' בימי הגאונים ז"ל בישיבות של בבל שהיה צורך שעה כו' ותיקנו שיגרש האיש את אישתו בע"כ כשהיא אומרת לא בעינא לגבראי כו' עד והאידנא נראה להיפך הענין וכו' אם תוכל האישה להפקיע א"ע מתחת בעלה באמרה לא בעינא ליה לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה ויתנו עיניהם באחר וימרדו בבעליהן עכ"ד.

ולפי זה דברי ר"ת בשטמ"ק שנאמרו בפירוש הסוגיא במסכת כתובות יתפרשו כהלכה כללית בכל אישה האומרת מאיס עלי שאם אומרת שבעלה מאוס עליה ואינה דרה עמו הרי שבתקופה הראשונה לפירוד ביניהם עדיין אין מקום לדונה כעגונה ועדיין אין עילה לפסוק הרחקות אלא רק נותנים לו עצה שיגרשה אבל לאחר שעבר זמן ממושך ונראה שלמרות כל ההפצרות שהפצירו בה היא אינה מוכנה לחזור אל בעלה והיא מעדיפה להישאר מעוגנת ואנו רואים שיש אמת בדבריה שבעלה אכן מאוס עליה ואינה הולכת בשרירות לבה בכה"ג קיימת מצווה שיגרשנה כדי לשחררה מעגינותה, אין זו מצווה לגרש בפסיקה הנובעת מתביעת הגירושין ומהעילה שהוצגה בתביעה זו אלא מחובתו למנוע מצב של עגון לאחר שהאשה אינה מסוגלת לשוב אליו ולהלן נביא מספר סדר אליהו ומספר משפטי שאול שעשו הבחנה זו. אך גם בכה"ג אין נוקטים כל אמצעי כפיה על מנת לאלצו לקיים מצווה זו וכו.

היא בראש סדרי העדיפויות.

...

והנה כבר הראשונים חלקו בשאלה, האם יש לאשה נאמנות לטעון כי בעלה בא עליה בנידתה, בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק ב, פס"ד המתחיל בעמוד 321 (תיק ערעורים ער - /מאה וארבע/ - תשט"ז בבית הדין הרבני הגדול בפני כב' הדיינים: כ"ג הראשל"צ הרב הראשי לישראל יצחק נסים - נשיא, הרבנים י' ש' אלישיב, ב' זולטי זצ"ל) בערעור על פס"ד הדוחה את תביעת האשה לגירושין בטענת האשה כי בעלה מכריח אותה לחיות אתו חיי אישות בזמן נדתה, דן ביה"ד בשאלה הנ"ל האם נאמנת האשה בטענתה זו. בנידון שם ביה"ד האזורי סבר כי על האשה להוכיח טענה זו ולכן קבע בפסק דינו כי "הואיל והאשה לא הצליחה להוכיח בפנינו אפילו רק חלק מהאשמותיה הרבות והכבדות נגד בעלה, והואיל והאשמות אלה אף הוכחשו ע"י בעלה - לא מצאנו מקום לפי הדין לחייב את בעלה במתן גטה", טענתה העיקרית של האשה בדרישתה לחייב את הבעל לתת לה גט הייתה, שהוא מכריח אותה בכח לחיות אתו חיי אישות בזמן ווסתה.

וכך הביא גם הש"ך (סי' לה סק"י): "ומהרש"ל פסק וכו'. ולעולם, עד אחד באנשים מהימן יותר מב' נשים ע"ש". וכן הובא גם ב"נתיבות המשפט" (שם חידושים סק"כ), ו"באורים ותומים" (אורים סקכ"ד), וכן פסק בערוך השולחן (שם סק"ג), וכן כתב בספר "ישועות ישראל" (חו"מ שם סקי"א) וז"ל: "וכתב הש"ך בשם רש"ל, דע"א באנשים נאמן יותר מב' נשים, וה"ה נגד מאה. ועי' בא"ע סי' י"ז, דכ"מ דאשה נאמנת הולכין אחר רוב דעות, ולא אמרינן תרי כמאה. ומ"מ כיון שאין זה אלא תקנה בעלמא והוא נגד דין המפורש בש"ס, נראה דאין לך בו אלא חידושו, ולא אמרינן כ"מ שנאמן הרי כשנים. לכן אם באת אשה ופסקנו על פיה, יכולה אח"כ אשה אחרת להכחישה. ועיין בר"ן פ' עשרה יוחסין גבי נאמנת חיה ודוק". נמצא לסיכום: לדעת התרומת הדשן, דרכי משה והסמ"ע - נאמנות עד פסול בתקנת הקדמונים, שווה לנאמנותו בעדות אשה.

על כן יש לקבל את ערעורה של האשה, והיה על ביה"ד קמא להמנע מלקבל עדותם של בן ובת ואחות התובע, משום נגיעתם הרבה כקרובים.

נמצא לסיכום כי אף לדעת המהרי"ק הסמ"ע והש"ך השבו"י העבוה"ג וופוסקים נוספים שסבורים כי דנים היום אף בדיני ממונות על פי אומדנא, מ"מ צריכה האומדנא להיות חזקה ואיתנה וכלשון השבות יעקב: "דהיכא דאיכא אומדנות טובא ולבו של הדיין שלם בדבר והוא מומחה בדורו ומוחזק איש ישר שאינו נושא פנים, מותר לדון ע"פ האומד אף בזה"ז", ובלשון אחרת ניתן לומר כי האומדנא הנדרשת היא "אומדנא דמוכח בלבו ובלב כל אדם". עניין זה מתבאר ביתר ביאור בדברי בעל נתיבות המשפט (שם ביאורים סק"ב) שכתב בזה"ל: "יש לדיין לדון וכו', לשון הרמב"ם הביאו הטור, יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו וכו', אם כן למה הצריכה התורה שני עדים, שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים ידון על פי עדותן אף על פי שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר.

האיש ביקש כי גם חוב המזונות שישנו בפש"ר יכלל בכלל ויתורי האישה.

ובראש כת המכשירים עמדו מסדרי הגט הגאון רבי מנוח רבה של ווילנא בעל ה"חכמת מנוח" ועמו הגאון בעל הסמ"ע. ולפסקם הסכימו ענקי עולם, הב"ח, המשאת בנימין, ועוד.

וזה לשונם:  "בית הדין מקבל את עמדת המערער לפיה לא ניתן להגדיר חוב כתובה כחוב מזונות. עם כל הרצון הטוב של בית הדין לסייע בידי המשיבה לסיים את ההליכים בפצוי ממשי וראלי בגין מעשה המערער בבגידתו עם אשת נעוריו, לא ניתן להיתעלם מחובות של נושים אחרים שאין לבית הדין סמכות לנשלם מתשלום החוב שלהם כלפי המערער, ולקבוע כי חוב המערער לפצוי המשיבה דוחה בסדרי הקדימה ההלכתיים המפורטים בשו"ע חו"מ סימן צ"ז ובנו"כ שם. 

   אך ואמנם בית הדין דנן קבע (בהתאם להחלטת בית הדין הגדול לקבוע: "לבחון מה מהסכום ניתן להגדירו כחוב מזונות עד למועד סידור הגט ומה כפצוי גירושין") בהחלטתו מיום 21/03/2021 כי סך של 650,000 ש"ח מוצדק לשדרגו ולתת לו דין מזונות וקדימה, כפי הנימוקים שכתבנו שם, אך ברור כי אין בכך כדי ליפחות מסכום ה"פיצוי" אותו קבע כב' ההרכב הקודם כפצוי צודק "כדי לשכנע את האישה להתגרש". אך כפי קביעת בית הדין הגדול אין לכל סכום הפצוי (מה שמעל 650 אלף) דין "מזונות" ואין לו דין קדימה או העדפה על פני נושים אחרים, אך בודאי ניתן לגבותו כדין חוב כתובה ופצוי רגיל.

...

   לטענת האשה, כל טענותיו אינן אלא טענות סרק, וכל מטרתן היא לשבור את האשה עד שתוותר על המגיע לה. ב"כ האשה ציינה כי כבר קבע כב' בית הדין הגדול בהחלטתו מיום 23/1/20:  "מהעיון בחומר שבתיקים עולה כי המערער מבקש להתיש את המשיבה באמצעות הגשת תביעות סרק שאין בהם ממש. כל טענות המערער נבחנו הדק היטב ע"י בית הדין קמא שלאחר ניתוח עובדתי בהתאם לחומר שהונח לפניו הוציא החלטות מנומקות ומבוססות".  ועוד קבע באותה החלטה לדחות את ערעור האיש על חיוב ההוצאות שחוייב ע"י בית הדין:  "המערער אינו בוחל להגיש בקשות וגורם להתמשכות הדיונים עד אין קץ ומכאן מובן שיש עילה הלכתית לחייבו בהוצאות משפט, וכפי שעשה בית הדין האזורי. בנסיבות הללו לא מצאנו עילה מוצדקת להתערב בשיקולי דעת בית הדין שהכיר את הנפשות הפועלות היטב וחייב את המערער בהוצאות משפט".  לטענתה של ב"כ האשה, מרשתה – האשה, חלתה בחולי קשה, ולא נותר לה זמן רב לחיות, וכל כוונת האיש להמשיך ולהתיש את האשה, ומבקשת מבית הדין לקצר את ההליך במידת האפשר, ולא לאפשר את התמשכות ההליכים - בהליכי סרק לאורך זמן.

    זאת ועוד, טענה זו דינה להידחות על הסף, שכן בית הדין בהרכבו הקודם קבע את סכום הפיצוי כבר לפני יותר מארבע שנים, בתאריך 01/04/2019, הרי שזמן הערעור חלף עבר לו מזמן.

  ועוד, בהחלטה מיום 23/1/20 דחה כב' בית הדין הרבני הגדול את הערעור על חיובו בפיצוי כתובה:  "באשר לנימוק של בית הדין בדבר הצורך בפיצוי גירושין בנסיבות אלו נציין כי קביעה זו ניתנה כבר בהחלטת בית הדין בהרכבו הקודם משנת 2015. המערער אף הציע הצעה לפיצוי ולא הגיש ערעור על החלטה זו".  ולפיכך קבע כב' בית הדין הגדול במסקנתו כדלהלן:  "הערעור נדחה לעניין חיוב המערער בכתובה ופיצוי גירושין."  אך מאידך קיבל כב' בית הדין הגדול את הערעור לגבי היכולת להגדיר את חוב הכתובה כחוב מזונות.

  נצטט קטע מפסק דין בבית הדין הגדול (מספר תיק 771520/6, פורסם בנבו) בו נאמר במסקנה "לדעת הכל, אין לקבוע שדין גביית כתובה לעניין חוק ההוצל"פ כדין מזונות"  לאמור, אין מקום להגדיר חוב זה שחייב בית הדין האזורי את המערער כחוב מזונות, ועל בית הדין האזורי לקבוע מה הסכום המוגדר כחוב מזונות עד מועד סידור הגט, ומה נועד לחיוב כפיצוי כתובה.

  מאידך, טענת ב"כ האיש, כי גם הנאמן אינו מוסמך להביע דעתו בענין זה.  לסיכום: יש החלטה מבית המשפט המתירה את המשך הדיון בפני בית הדין הרבני.