נטען שבהתאם לבקשה לצוו כנוס, חובות החייב נוצרו החל מיום 1.4.91 והוגשו נגדו תביעות חוב בסכום של כ-3.8 מיליון ש"ח. לפי תסקיר שהגיש הנאמן ב-12.9.21, נגד החייב אושרו תביעות חוב סכום של כ-3.2 מיליון ש"ח, מתוכם 331,489 ₪ בדין קדימה (מתוכם כ-241,000 ₪ חוב מזונות למוסד לביטוח לאומי).
ב"כ המשיבה ערך חישוב לפיו החייב חייב למשיבה סכום של 1,081,033 ₪, לפי הפרוט הבא: חוב מזונות הילדים -בסכום של 194,462 ₪, חוב מזונות אשה בסכום של 192,000 ₪, חוב משכנתה שהמשיבה שילמה בסכום של 91,636 ₪, חוב לעירית אשדוד עבור ארנונה ומים בסכום של 60,000 ₪, סכום שלטענתו בתוספת הצמדה וריבית כדין מ-7/05 עומד על 146,375 ₪.
המועד בו נעשה החייב פושט רגל
סעיף 84(א) לפקודה קובע:
"יראו פשיטת רגל של חייב, בין על פי בקשתו ובין על פי בקשת נושה או נושים, כחלה למפרע בזמן שבו נעשה מעשה פשיטת הרגל שבגללו ניתן צו הכנוס נגד החייב וכמתחילה בזמן ההוא.".
לכן, לכל המאוחר נעשה החייב פושט רגל במועד מתן צו הכנוס – 2.11.14 (המועד הנכון הוא לכל המאוחר מועד חתימת התצהיר על ידו, 21.8.14, אולם להפרש זה אין חשיבות לצורך החלטה זו).
...
לכן, לא שולמה תמורה על ידי המשיבה ברכיב זה.
נוכח האמור, למרות שאני מקבל את טענת המשיבה ששולמה תמורה על ידה עבור זכויות החייב בדירה, היא לא הוכיחה את גובה התמורה ששילמה, למעט סכום של 10,564 ₪, כך שהמשיבה לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח שהתמורה ששילמה עבור הזכויות בדירה הייתה בת ערך.
נוכח האמור אני קובע שהמשיבה לא הוכיחה, כפי הנטל המוטל עליה, שהחייב היה כשר-פירעון במועד הענקה ויותר מכך, הוכח שלחייב היו חובות משמעותיים לפני המועד הקובע, אשר לא סולקו עד למועד הגשת הבקשה לצו כינוס.
התוצאה
אני קובע כי הענקת חלקו של החייב בדירה למשיבה בטלה כלפי הנאמן.
