מזונות אב יהודי ואם לא יהודיה

ייחוס הבן לאביו כשהביצית של גויה אך הלכתית האם יהודייה על הצד שנפסוק שהאם יהודייה יש לידון האם במקרה שהביצית של גויה יתייחס הולד לאביו או לא. מלבד הנידון שיש במקרה של הזרעה מלאכותית בייחוס הילד אחר אביו, יש להסתפק במקרה זה ספק נוסף: מצאנו שילד של אב יהודי ואם נוכרית אינו מתייחס לאביו.

גם לפי הצד שהילד אינו יהודי יש לביה"ד סמכות לידון במזונות מכוח האמור בחוק שיפוט בתי דין רבניים תשי"ג: הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האשה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט יחודי בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג.

...

מצות פו"ר בהשתלות זרע וביצית מופרית (החזרת עוברים) והנוגע לחיוב מזונות לכאורה נראה עוד כי מסקנה זו מקבלת תימוכין נוספים לאור הכרעת הגאון ר' זלמן נחמיה גולדברג המובאת בתחילת דברינו, שישראל שבא על הנוכרית, למרות שהיא התגיירה טרם הלידה, אין בנה הנולד נדון כישראל - מצד ההתייחסות אל אביו, אלא הוא זקוק לגיור שתעבור אימו, ולאחר הגיור אין לו אחים מן האב הישראל.

הנה מצאנו פסק דין בדומה למקרה כבנדון דידן.

[2: שו"ת מהרי"ק סימן קכט:"ונחזור לעיקר הדין שאמרנו דלא קיימא לן הלכה כר' אחא אליבא דהני רברבתא שכתבתי למעלה ונאמר דפשיטא דאין להקשות דהא קיימא לן בכולה תלמודא דאזלינן בתר אומדנא כי ההיא דר' אליעזר בן עזריה דריש פרק אף על פי (דף נה) דלא כתב לה אלא על מנת לכונסה וקיימא לן כוותיה וכן ההיא דרבי שמעון בן מנסיא דשמע שמת בנו וכו' כל נכסיו לאחרים וכו' קיימא לן נמי כוותיה בפרק מי שמת (דף קמו) וכן בפרק אלמנה נזונית (דף צז) גבי זבין ולא אצטריכו ליה זוזי וכן גבי שכיב מרע שכתב כל נכסיו בלא שיור ועמד דחוזר וכן בכמה מקומות בתלמוד ואפילו גבי אסורא דמסוכן שאומר כתבו גט לאשתי שכותבין ונותנין ולא תימא דהיינו דוקא להחזיק ממון אבל לא להוציא ממון מחזקתיה דהא בריש פרק אף על פי (דף נה) מייתי ההיא דאומר רב גבי מתנת ש"מ שכתוב בו קניין דארכביה אתרי רכשי וקאמר דהיינו מטעם אומדנא ומדמה לה לההיא דרבי אלעזר בן עזריה דלא כתב לה אלא על מנת לכונסה וכן גבי מסוכן סמכינן אאומדנא אפילו לעניין אסור ערוה ולא אמרינן העמידנה בחזקת אשת איש אפילו הכי לא קשה מידי דודאי דכל היכא שהמעשה מבורר אצל הדיינים אלא שאנו מסופקין באומדן דעת הנותן או המוכר או המגרשה אזלינן בתר אומדנא אבל היכא דלא נתברר גוף המעשה אצל הדיינים כי ההיא דגמל אוחר כו' דאין ידוע לנו אם נגחו ואם לאו אלא מתוך אומד בהא ודאי פליגו רבנן עליה דרבי אחא וקיימא לן כוותייהו לדעת הפוסקים הנזכר למעלה".] כמסקנה זו, גם מופיע כשאלה ותשובה מאת הרב שלמה גורן בספר תורת הרפואה עמ' 189: "ש. הרב, הרי כבודו יושב בבית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים, כיצד אתם פועלים אם מגיע זוג לגירושין והאב טוען שאינו חייב במזונות מפני שהילד אינו ילדו?

המסגרת המשפטית סעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959) (להלן – חוק המזונות), קובע: "אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה". הדין לעניין מזונות אשה נקוב בסעיף 2(א) לחוק המזונות :"אדם חייב במזונות בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה". ברמ"ש 18027-01-22‏ ‏פלונית נ' אלמוני, פורסם במאגרים, [פורסם בנבו] מיום 30.1.22) נקבע כדלקמן: "אמנם עסקינן בבני זוג המשתייכים לעדה הנוצרית אורתודוכסית, אשר הדין האישי החל לגביהם הוא חוק המשפחה הביזנטי [...] עם זאת, בדין קבע ביהמ"ש קמא כי יש להחיל עקרונות שהותוו בבע"מ 919/15 [...] חרף שמדובר בצדדים שאינם יהודים, תוך היתייחסות להכנסות הצדדים וזמני השהות של הקטינים עימם.

בתאריך 04.03.19 הופחתו דמי המזונות הזמניים, באופן בו נקבע כי ככל והאב ישלם לידי האם מידי חודש סך של 1,600 ₪ באמצעות העברה בנקאית, סכום המזונות שנקבע בסך 3,500 ₪ הכולל בתוכו מזונות אשה וקטינים, ישולם באופן שקצבת התלויים תועבר ישירות אל האם והיתרה לתשלום בסך 1,600 ₪ בקירוב, תשולם על ידי האב בהוראת קבע בעשירי לכל חודש.

...

בנסיבות אלה, אני דוחה את עתירת האב לכך שהקטין ישהה עמו לפחות 35% מהזמן, אולם, אני מקנה סמכויות לאגף לשירותים חברתיים בעיר xxxxx, לצורך יצירת קשר הורי מובנה ואחראי בין האב לקטין, וזאת מכוח הוראות סעיפים 19 ו - 68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופוסות, התשכ"ב – 1962.

בנסיבות אלה מצאתי להיעתר לתביעת האישה למזונותיה ולקבוע כי האיש ישלם לה סך של 5,000 ₪ לחודש החל ממועד מתן ההחלטה למזונות זמניים בחודש מרץ 2018, ועד היום, המועד בו התקבלה עתירת האיש להתרת נישואי הצדדים.

סוף דבר מכל המקובץ לעיל נקבע כדלקמן: בתביעת האיש להתרת נישואין- אני מורה על התרת נישואי הצדדים, כאשר אין בכך לקבוע כי נישואיהם של הצדדים מתבטלים מעיקרם לפי הדין הדתי.

התוצאה היא כי האיש ישלם לאישה סך של 315,000 ₪ בתוספת ריבית והצמדה כחוק מחודש מרץ 2018 ועד היום, בקיזוז כל סכום ששולם לה על ידו בגין מזונות זמניים, בהתאם להחלטה מיום 13.03.2018.

בתביעת האישה למתן פסק דין הצהרתי- האישה לא הוכיחה כי יש לה זכויות כלשהן בדירה ברח' xxx בxxxxx, ועל כן עתירתה בנוגע לדירה זו – נדחית.

חובת אב לספק את המזונות ההכרחיים: גילאי 15-0 כלל היסוד שנקבע בפסיקתנו הוא כי על פי הדין העברי אב יהודי – והוא בלבד – חב בסיפוק המזונות ההכרחיים של ילדיו מלידה ועד הגיעם לגיל 15 (ע"א 393/83 דלי נ' דלי, פ"ד לח(3) 613, 616 (1984) (להלן: עניין דלי); ע"א 210/82 גלבר נ' גלבר, פ"ד לח(2) 14, 20 (1984) (להלן: עניין גלבר); ע"א 591/81 פורטוגז נ' פורטוגז, פ"ד לו(3) 449, 459-456 (1982) (להלן: עניין פורטוגז)).

עמד על כך זרח ורהפטיג: "כבר בגוף התקנה ראתה הרה"ר [הרבנות הראשית – ע' פ'] בתקנתה המשך התקנה הקדומה על המזונות לילדים שבגיל עד שש, שכאמור לעיל יוצרת חובה מוחלטת שאינה תלויה בכך אם יש לילדים נכסים או לא ואם האב אמיד הוא או לא. תקנת הרה"ר באה להמשיך את החיוב לקטני קטנים עד גיל חמש עשרה, כשתוכן החיוב קבוע הוא לפי הגמרא [...] וכן הוא בפירוש האוטנטי לתקנה שניתן ע"ח ראשי מתקניה הרבנים הראשיים לארץ ישראל בפסק הדין מניסן תש"ז" (זרח ורפהטיג "למקורות החובה למזונות ילדים" תחומין א 255, 270 (התש"ם)).

...

תאריך הישיבה: ו' בכסלו התשע"ז (6.12.2016) בשם המבקש בבע"ם 919/15: עו"ד מאיה רוטנברג; עו"ד זרח רוזנבלום בשם המבקש בבע"ם 1709/15: עו"ד אמיר שי בשם המשיבים בבע"ם 919/15: עו"ד שלום כהן; עו"ד אנה רובינזון (גורביץ') בשם המשיבים בבע"ם 1709/15: עו"ד זאב הבר בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד רות גורדין פסק-דין השופט ע' פוגלמן: כיצד יתחלק נטל מזונות הילדים בין הורים יהודים המקיימים משמורת פיזית משותפת על ילדיהם, המתבטאת בחלוקה שוויונית של זמני שהיית הילדים אצל כל אחד מהם? זוהי השאלה העומדת להכרעתנו בגדרן של שתי הבקשות שלפנינו, שלגבי שתיהן החלטנו לעשות שימוש בסמכותנו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ולדון בהן כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה.

זאת, מטעמיה כפי שפורטו בחוות דעתה, ובפרט משום שסבורני כי אכן יהיה בפתרון זה כדי להגביר ודאות לגבי אופן נשיאת הנטל הכלכלי בין הצדדים להליך הגירושין ולצמצם את נקודות החיכוך שבין הצדדים להליך זה. משום כך, כפי שעמדה חברתי, יש יסוד להניח כי יופחת הצורך לחזור תדיר להתדיינויות משפטיות, אשר כידוע הליכי הגירושין רווים בהן גם כך. לנוכח טיבם וטבעם של הליכים אלה, אני סבור בדומה לחברתי, כי פתרון של "קיזוז רעיוני" הינו פחות ישים בחיי המעשה.

חברי השופט ע' פוגלמן נכון להצטרף אל המסקנה המעשית של חברתי השופטת ד' ברק-ארז במובן זה שהכלל המוצע על-ידה בפסקה 61 לחוות דעתה, יהווה ברירת מחדל במקרה טיפוסי של משמורת פיזית משותפת אשר ניתן לסטות ממנה, בציינו כי כלל זה משקף יישום ראוי של העקרונות שעליהם עמד בחוות דעתו, אך הוא מדגיש כי יהא על בית המשפט לענייני משפחה להפעיל בהקשר זה את שיקול דעתו בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה.

לעמדתו זו של חברי השופט פוגלמן אני מצטרפת משום שיש בה כדי לכנס את ההכרעה שאליה הגענו פה-אחד בסוגיה הנורמטיבית לכלל מסקנה מעשית-יישומית סדורה אשר על פיה יוכלו הערכאות הדיוניות לפסוק ולהכריע בסוגיית מזונות ילדים בגילאי 15-6 תחת משמורת משותפת המובאת תדיר לפתחן.

כן נקבע הסדר מזונות לקטין, וכל צד נצטווה להודיע לזולתו מראש על כוונתו לנסוע עם הקטין מחוץ לצרפת או לבלגיה.

הטענה בדבר שקולי דת ולאום הועלתה בהקשר לכך שהילד מתחנך עתה בחינוך חרדי, התאקלם בישראל, ואילו אביו אינו יהודי והוריו נוצרים אדוקים.

...

הכל מסכימים ועל כך אין כל מחלוקת, כי אין מנוס מהחזרת הקטין לידי אביו, כבעל זכות המשמורת עליו במדינת המוצא, בלגיה.

לאחר מחשבות ותהיות רבות, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לקבוע את מועד החזרה של הקטין לידי אביו בבלגיה כך, שמחד גיסא יאפשר זמן ראוי להתארגנות לקראת המעבר ופעולות מצד רשויות הסעד לשם הכנת הקטין ואמו למעבר, כמו גם שיתוף האב בתהליך ההכנה עוד בטרם מועד החזרה וכל זאת אף על-מנת שניתוקו מאמו ומהסביבה אליה הורגל בשנים האחרונות לא ייעשה באופן חד וקר ומאידך גיסא זמן שלא יהיה ממושך מדי, על-מנת שלא יעצים ויקשה את קשיי הניתוק של הקטין מאמו בעת החזרה.

לפיכך התוצאה היא ברוב דעות כאמור בפסק דינו של השופט ג'ובראן.

הצדדים חיו יחד בנישואין אזרחיים, כשהאיש יהודי והאישה גויה, וב 2010, חתמו על הסכם ממון.

לא ברור לאיזו הפתעה הוא חושש, שכן אישתו הייתה בת יותר מארבעים בזמן זה, אם חשש ממנה מדוע לא שוחח עימה, ובפרט שאפשר לסכם על נטילת גלולות או התקן תוך רחמי שהם פעולות שאינן פולשניות, הפניה לכיוון סירוס כשיש פיתרונות זמינים ונוחים מעידים כי הנתבע בגד בתובעת באופן סדיר ותדיר, וכדי להמנע מלהיות אב בעל כורחו, כדרך מה שטוענים שיש נשים שיולדות ילד לגבר אמיד ומתוך כך מתפרנסות שנים רבות בנטילת "דמי לא יחרץ" ומזונות מוגדלים.

ועיין נימוקי יוסף שם שנקט בביטוי לישנא יתירא ע"פ הגמ' לקמן: "וה"נ אמרינן לקמן (דף קלח ב) תנו מאתים זוז לפלונית אישתי כראוי לה נוטלתן ואת כתובתה, מפרשינן התם דמשום לישנא יתירא דקאמר כראוי לה נוטלתן לבד כתובתה, אבל לא אמר כראוי לה ידה על העליונה, שאם אותם מאתים הוי יותר מכתובתה נוטלתן מכתובתה, ואם כתובתה יתירה נוטלת כתובתה בין הכל". ועיין ברא"ש מסכת בבא בתרא פרק ח' סימן נג, הביא מחלוקת מה הדין כשאמר סתמא: "ושכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלונית אישתי כראוי לה נוטלתן ונוטלת כתובתה בכתובתה [דף קלח ע"ב] ידה על העליונה, רצתה נוטלתן רצתה כתובתה נוטלת, ושכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי כראוי לו נוטלן ונוטל את חובו בחובו ידו על העליונה [רצה נוטלן רצה נוטל את חובו], ומשום דאמר כראוי לו נוטלן ונוטל את חובו, ודלמא כראוי לו בחובו קאמר, א"ר נחמן אמר לי הונא הא מני ר' עקיבא היא דדייק לישנא יתירא, דתנן ולא את הבור ולא את הדות ואף על פי שכתב לו עומקא ורומא וצריך ליקח לו דרך דברי ר' עקיבא, וחכמים אומרים אין צריך ליקח לו דרך, ומודה ר' עקיבא בזמן שאמר חוץ מאלו שאין צריך ליקח לו דרך, אלמא כיון דלא צריך ואמר לטפויי מלתא קאתי, ה"נ כיון דלא צריך ואמר לטפויי מלתא קאתי, וכן הלכתא. פרשב"ם הא דקאמר בבכורתו ידו על העליונה, דהוא הדין נמי אם אומר תנו מאתים זוז לפלוני בני סתמא ולא אמר בבכורתו דידו על העליונה, כדפרכינן לקמן ודלמא כראוי לו בחובו קאמר, ומשנינן ר' עקיבא היא דדייק לישנא יתירא, אלמא אם לא אמר כראוי, הוה אמינא דבחובו או בבכורתו הוא דיטול מאתים זוז, ולי נראה דודאי אם אמר תנו מאתים זוז לבני בכורי נוטלו בבכורתו מדהזכיר בכורה, וכן לפלוני בחובו, אבל אם אמר [תנו מאתים זוז] לפלוני בני סתמא או לפלונית אישתי מתנה, נתן להם יתר על הראוי להם." בלשון סתמא יש מחלוקת רשב"ם ורא"ש, דלרשב"ם אין כפילות ולדעת הרא"ש יש כפילות, והובאו שתי דיעות הללו בשו"ע, כאשר באבן העזר נפסק בי"א בתרא כדעת הרא"ש ובחו"מ נפסק כדעת הרשב"ם בסתם ובשם י"א כדעת הרא"ש. עיין בשולחן ערוך אבן העזר הילכות כתובות סימן קט סעיף ג': "אם אמר: תנו מנה לאישתי, סתם, יש מי שאומר דידה על העליונה. ויש מי שאומר דהוי מתנה לבד מכתובתה. (ואם אמר בפירוש: תנו לה במתנה, נוטלתן לכולי עלמא לבד מכתובתה) (ריב"ש סי' ת"פ)". ועיין באר היטב אבן העזר סימן קט ס"ק ג': "בח"מ סי' רנ"ג ס"ח הכריע הרמ"א כסברא הראשונה ע"ש ועיין במהר"ם אלשיך סי' י"ב ובמהרי"ט סי' קי"ב": ועיין שולחן ערוך חושן משפט הילכות מתנת שכיב מרע סימן רנג סעיף ח': "ואם לא אמר לא כראוי לו ולא בבכורתו ולא בכתובתה ולא בחובו, בכולם ידם על העליונה. ואפילו בבעל חוב, אם אמר: תנו ק"ק זוז לפלוני בעל חובי, רצה נוטלן רצה נוטל חובו. ויש חולקין ואומרים שאם אמר סתם: לבני פלוני, או לאישתי (לפלוני בעל חובי) (טור), מתנה נתן להם יתר על הראוי להם; ואם אמר: לבני בכורי דינו כאילו אמר: בבכורתו, מדהזכיר בכורה. הגה: וסברא הראשונה נראה עיקר". ועיין בערוך השולחן חושן משפט סימן רנג סעיף י': "וי"א שאם אמר סתם לבני פלוני או לאישתי או לפלוני והוא בע"ח, כיון שלא הזכיר כלל הירושה והכתובה והחוב אמרינן דנתן להם מתנה יתר על המגיע להם, ואפי' בבן פשוט הדין כן, ולא נצרך היתור לשון דכראוי לו אלא במקום שהזכיר הבכורה והכתובה והחוב, אמנם בבע"ח אם רק הזכיר פלוני בע"ח אף שלא הזכיר בחובו הוי כאלו הזכיר החוב ואינו נוטל רק החוב, דאל"כ למה היה לו להזכיר בע"ח, דבשלמא בבנו ואישתו לחביבותם הזכירם, אבל לבע"ח לא היה לו לומר רק לפלוני [סמ"ע], וי"א דאפי' הזכיר בע"ח, כיון שלא אמר בחובו הוי מתנה לבד החוב, וזה שאמר בע"ח הוא רק לסימן מי הוא הפלוני, ובבן הבכור, כשרק הזכיר לבני בכורי הוה כאלו אמר בבכורתו, דאל"כ למה היה לו להזכיר בכור, לא היה לו לומר רק לבני פלוני, אלא וודאי דבבכורתו קאמר, ולכן הדין כמקודם דידו על העליונה, ורבינו הרמ"א כתב דסברא ראשונה נראה עיקר ודלא כיש חולקין, וכל אלו הדברים לא נאמרו רק כשלא הזכיר לשון מתנה ולכן אנחנו מסופקים בכוונתו, אבל אם אמר בפירוש אני נותן במתנה ר' זוז לפלוני בעל חובי או לאישתי, נוטלין זה מלבד המגיע להם." נקט השו"ע כי בסתמא הלכה כרשב"ם, מיהו בנד"ד לא הוי סתמא אלא כמעין לשון מתנה, וכדברי הריב"ש שהובאו ברמ"א. ועיין שו"ת הריב"ש סימן תפ בעיניין לשון מתנה: "ואם ישאל השואל הרי הרמב"ן והרשב"א ז"ל הסכימו דדוקא באומר תנו מנה לפלוני בעל חובי או לאישתי הוא דאמרינן רצה נוטלן רצה נוטל חובו, אבל אם אמר בפירוש אני נותן במתנה מנה לאישתי או לפלוני בעל חובי, נוטלן ונוטל חובו, וא"כ בנידון זה (שהתחייב במזונותיה בתרי אנפין) ג"כ כיון שאנו דנין לשון צואה זו שהיא מתנה, נאמר דכל שלא תבעה כתובתה יהיו לה מזונות משני צדדין, אחד משום תנאי כתובה ואחד משום מתנה זו, ומשום דתרי כריסי לית לה, נימא שיתן לה מצד אחד מזונות ומצד אחד דמי מזונות, כדאמרי' בפ' הנושא (ק"א:) אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות, י"ל דהתם הוא במי שחייב מעות ונותן מעות, י"ל כיון שפירש שבמתנה נותן, אין הראשונים בכלל, אבל בנידון זה שהוא חייב כבר במזונותיה והמתנה היא המזונות ההם, הרי הכל הוא על ענין אחד, וי"ל שגם החיוב הראשון נכלל במתנה זו, מדלא כתב לה שהוא נותן לה מזונות אלו מוסף על מזונות הראשונים, כדאמרי' בפ' נערה (מ"ג:) דשתי כתובות אחת של מאתים ואחת של ש', דלא גביא חמש מאות, מדלא כתב לה אוסיפית ליך תלת מאה אמאתן, אף על פי שאם היו שטרי חוב גובה שניהם, כמו שכתב הרב אלפסי ז"ל והסכימו לדעתו כל האחרונים ז"ל, הכא נמי איכא למימר הכי, דמדלא כתב מוסף על המזונות הראשונים, לית לה מזונות אלא מצד אחד, שהראשונים נכללו באלו, אלא שכתב לה מתנה ליפות כחה שלא תאכל בתנאי ב"ד, כדי שלא תפסידם מחמת תביעת הכתובה". ולעניין נד"ד לכאורה דומה הדבר להתחייבות במזונות בכפל, שהרי הן הסכם הגירושין והן הכתובה העניינם פיצוי על חיי הנישואין.

...

החלטנו שהיא יוצאת ללמוד וחוזרת כל ערב, אחרי זה היא אמרה שהיא רוצה לישון בת"א אצל אחותה, אחר כך שאני לא יודע איפה היא ישנה, היא רצתה לצאת עם חברה שלה 5 פעמים בשנה לסקי בחו"ל. אחרי זה שהיא הסכימה לא להקליט ישבנו לדבר, ואז ראיתי שהיא מקליטה אותי, אמרתי לה שהיא מקליטה אותי היא לקחה את הטלפון וברחה.

) בספר פסקים וכתבים להגרי"א הרצוג חלק ז' אה"ע סי' צט כתב כדלהלן: "ובאמת הלא זו שאלה כללית הקיימת מאותם הימים שהחוק נותן לאלמנה חלק שליש בנכסים, ושום אדם לא חקר ולא דרש ולא ערער בה. והנה נפסק בש"ע אה"ע סי' צ"ג סעיף ו' מתשובת הריב"ש (סימן ת"פ) שאם ציווה בפירוש שתהא ניזונת מנכסיו לא הפסידה כשתובעת כתובתה שזהו המובן של הצוואה שתיזון שלא מתנאי בי"ד ואין ההגבלות של תנאי הבי"ד נוהגות בה. ואפשר לומר שגם זה כך שמובטח לה חלק בירושה שלא בתנאי בי"ד אלא בחוק הממשלה, ואע"פ כן הוא כותב לה בכתובתה תנאי בי"ד שתיזון מנכסיו, הרי זו תוספת על המובטח לה מהממשלה. או שנאמר שנכתב עפ"י התורה בסיכוי שלא תבקש לירש שלא כדין תורה ורק על מנת כך, אך באמת לעניין מזונות אעפ"י שלא כתב כמו שכתב, וצריך לומר שזהו כעין תנאי כדי שלא תקבל מהממשלה, ודבר זה צ"ע". הרי שהגרי"א הרצוג ז"ל הציג בפנינו את השאלה העקרונית, האם מאחר שהבעל יודע את הוראות החוק, ולמרות זאת מצא לנכון להתחייב בהתחייבויות המעוגנות בהלכה, משמע שאלו שתי התחייבויות נפרדות ויש לממש את שתיהן ואין זיקה בין אחת לשנייה, או שמא מלכתחילה לא התחייב על דעת כן שבסופו של דבר אשתו תזכה בכפל זכויות, זכות הלכתית וזכות חוקית.

סיכומו של דבר בנסיבות בהן עם הגירושין הבעל אמור להיות מחויב בתשלום שני סכומים גבוהים – הסכום הנקוב בשטר הכתובה בצירוף הסכום כתוצאה מאיזון המשאבים עפ"י חוק שמחויב הבעל להעביר מזכויות הממון שצבר – קיימת אומדנא מוכחת שמלכתחילה לא התחייב את שתי ההתחייבויות יחד, מאחר שמימוש שתיהן ירע את מצבו הכלכלי באופן קיצוני, בה בשעה שאצל אשתו המצב הוא להיפך.