מועצת הצמחים נגד משתלות סייג בע"מ

על מעמדה של המועצה כנציגת המטפחים בחו"ל ועל חשיבות המעמד הזה עמד בית המשפט העליון בבג"צ 3546/93 יובל תוצרת חקלאית בע"מ נ' המועצה לייצור ושיווק צמחי נוי, תק-על 93 (3), 1257.

הנתבעת (שתכונה להלן: "התובעת שכנגד") הגישה תביעה שכנגד כנגד התובעים וכן כנגד נתבעת נוספת "משתלות סייג בע"מ" (כולם ביחד להלן: "הנתבעים שכנגד").

...

התביעה העיקרית על כל חלקיה נדחית.

התובעים ישלמו לנתבעת שכר טירחת עורכי דין בסך של 40,000 ש"ח + מע"מ, בצרוף ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

כן ישלמו התובעים לנתבעת הוצאות משפט לפי תקנה 513 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3138-11-13 מדינת ישראל נ' עיון ואח' לפני: כב' סגן הנשיאה יצחק ענבר, השופטת יהודית שבח, השופט שאול שוחט המערער מינהל מקרקעי ישראל - מדינת ישראל ע"י ב"כ עו"ד רן עמיאל המשיבים 1.יצחק עיון 2.אהרון תומר ע"י ב"כ עוה"ד ניר טולדנו ורינה גרסימוב 3.כפר אז"ר מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ ע"י ב"כ עו"ד רמי אבידע פסק דין

ביסוד דמי השכירות הסמליים מדיניותה הקרקעית של מועצת מקרקעי ישראל לעידוד החקלאות והמגזר החקלאי.

" בית משפט קמא קבע כי גידול צמחי בית וגן לשם מכירה סיטונית, כפי שנעשה על ידי הצד השלישי ששכר את המשתלה, אינו חורג מגדריה של הוראה זו. חזוק לעמדה זו אפשר למצוא בסעיף 1 לחוק ההתיישבות החקלאית (סייגים לשימוש בקרקע חקלאית ובמים) התשכ"ז – 1967, המגדיר "קרקע חקלאית" כדלקמן: "קרקע שנועדה לשמש לייצור תוצרת חקלאית, לגידול פרחים, למשתלה, לגידול בעלי חיים או להחזקתם או למרעה להם, או להחזקת ציוד חקלאי או מלאי חקלאי". זאת ועוד אחרת: נציגת המערערת, גב' גליה יפרח, אישרה בחקירתה באופן מפורש כי "אם יש חממה מאושרת והמכירה היא סיטונית הכול בסדר...ברגע שיש מכירה קמעונאית זה שימוש מסחרי, וזה חורג" (עמ' 25 לפרוטוקול ישיבת 19/9/10).

ולסיום לא למותר לציין, כי בכתב התביעה שהגישה המערערת נגד המשיבים הודגש שוב ושוב כי המשיבים עושים במקרקעין "שימוש מסחרי". ראו: סעיפים 11 – 14 בהם הודגש כי השימושים מסחריים; סעיף 15 בו נטען במפורש כי במקרקעין מנוהלת "משתלה מסחרית"; סעיף 18 בו נטען כי בעקבות "שריפה שפרצה במקום הופסקה פעילותם המסחרית של השימושים החורגים במקרקעין..."; סעיף 19 בו הודגש ביתר שאת, כי "המינהל יטען כי בהיעדר הסכמה מצדו, לא היו הנתבעים רשאים לעשות דין לעצמם ולעשות שימוש מסחרי במקרקעין שהושכרו למטרה חקלאית". אמנם בסעיף 24 לכתב התביעה הוסיפה המערערת וטענה כי למשיב גם אסור היה להעביר לצד שלישי את זכויות השמוש במקרקעין ללא הסכמתה, אך בסעיפים הסמוכים לו הוסיפה וטענה כדלקמן: "25. המינהל יטען כי בהיעדר הסכמה מצדו, אין הנתבעים זכאים לעשות דין לעצמם ולעשות שימוש מסחרי בנכס שהושכר למטרה חקלאית.

...

אפשר להניח, כי דמי השכירות ששלם מפעיל המשתלה מדי חודש, אשר לא היו גבוהים במיוחד ואשר שמשו בסופו של דבר למחייתו של משיב 1, לא היו גבוהים מהרווח שהיה יכול להפיק מהפעלת המשתלה בעצמו לו רק היה בכוחו לעשות כן (וראו בעניין זה את חוות הדעת השמאית שהגישו המשיבים).

נוכח ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא, אין ממש בסברה זו. נוכח כוחם המצטבר של הנתונים שנמנו לעיל - ובפרט נסיבותיו האישיות החריגות של המשיב 1 והעובדה שהפעלת המשתלה לא שינתה את ייעודם החקלאי של המקרקעין ופסקה סמוך לאחר השריפה שפרצה בהם - אני סבור, כי חיובם של המשיבים להשיב למערערת את דמי השכירות שהתקבלו בידיהם בגין המשתלה יהיה בלתי מידתי ובלתי צודק.

נוכח כל המקובץ לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור בכל הקשור למשתלה, ולקבלו באשר לחוות הליטוף במובן זה, שהסך 27,500$ שאותו חויבו המשיבים לשלם למערערת יומר לשקלים לפי השער היציג של הדולר-ארה"ב ביום 1/10/06, והחל מאותו יום יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

כאמור, המאשימה בסיכומיה חזרה בה מהאשום נגד נאשם 1 בעבירה של הפרת צו שפוטי המתוארת בתיק עמ"ק 102/07, ולפיכך התייתר הצורך לידון בעבירה זו. בנייה ללא היתר, זהוי המבנים ושאלת ההתיישנות טענות המאשימה והתייחסות אליהן המקרקעין נשוא כתב האישום הנם קרקע חקלאית מוכרזת כפי שפורסם בי.פ. 4946 ביום 26.12.00 וכפי שהוכרז בהכרזה קודמת שפורסמה בי.פ. 1743 בשנת 1971.

המאשימה הפניתה לסעיף 7(ב) לתוספת הראשונה של חוק התיכנון והבניה, תשכ"ה-1965, הקובע מהי מטרה לא חקלאית: "'מטרה לא חקלאית', בסעיף זה – בניה או שימוש בקרקע שאינם דרושים במישרין לייצור חקלאי, לעיבוד של האדמה או לגידול בעלי חיים." לטענתה, הוכח כי המשתלה האמורה מהוה מרכז מכירה והפצה של שתילים, צמחים, עציצים, כלי גינון, חומרי דשן והדברה, ריהוט, כדים, סלעים וכל הקשור לגינון.

המאשימה הפניתה למקרה זהה שנידון בעפ"א (מרכז) 40-05-08 נוסטרדמוס מסעדות בע"מ נ' מועצה אזורית חבל מודיעין, שם נקבע על ידי כבוד השופטת נגה אהד, כי משתלה המצויה בקרקע חקלאית מוכרזת, בה מבוצעת מכירה של שתילים וכלי חרס, הרי שהדבר מהוה שימוש מסחרי אסור בקרקע חקלאית: "השמוש המבוצע על ידי המערערות שבפני, הנו - למכירת שתילים, כלי חרס, ציוד ומזון לבעלי חיים שימוש זה הנו שימוש מסחרי גרידא- הלכה למעשה, מדובר בחנות מכירה לקהל הרחב. ואין מדובר בחממת גידול בלבד, כפי המותר על פי חוק בהיתר." עפא (מרכז) 40-05-08 נוסטרדמוס - מסעדות בע"מ נ' מ. א. חבל מודיעין (18.01.2009).

לצורך כך מפנים הנאשמים לחוק ההתישבות החקלאית (סייגים לשימוש בקרקע חקלאית ובמים), תשכ"ז- 1967, הקובע בסעיף 1: "בחוק זה -

...

לפיכך אין כל צורך להתייחס לטענתה החילופית של המאשימה, שגם אם נפל פגם בנטילת הסמכות אין בכך כדי להביא לתוצאה של ביטול כתבי האישום ורק אסתפק באמירה שגם טענה חילופית זו מקובלת עלי, בשים לב לתורת "הבטלות היחסית". הגנה מן הצדק בנוגע לאישום השני בכתב האישום השני טענות ההגנה בתשובתם לכתב האישום השני, הנאשמים טענו להגנה מן הצדק כנגד האישום השני בכתב האישום השני, לאור העובדה כי הוגש בגין אותם מקרקעין, בגין אותם שימושים הידועים למאשימה כבר ממועד הגשת כתב האישום הראשון ובגין אותם מבנים שפורטו בכתב האישום הראשון, כאשר התשריטים שצורפו לכתבי האישום הינם זהים.

התוצאה היא שדין טענת ההגנה מן הצדק המתייחסת לאישום השני שבכתב האישום השני – להידחות.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, מצאתי לזכות את הנאשמים, מחמת התיישנות, מעבירה אחת לפי סעיפים 145(א)(2), 204(א), 204(ב) ו- 208 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 ולפי תקנה 1(2) לתקנות התכנון והבנייה (עבודות הבנייה והשימוש הטעונים היתר), תשכ"ז – 1967 וזאת בייחס לבניית חומה וגדר במקטע המסומן C-D בתשריט שצורף לכתב האישום בתיק 6406-09-09.

התובע ואשתו, גב' רחל סייג (להלן: "רחל"), הם בעלי המניות בחברה משתלות סייג בע"מ. הנתבעת הנה תאגיד סטטוטורי שהוקם על פי חוק המועצה לצמחי נוי (ייצור ושיווק) תשל"ו – 1976 (להלן: "המועצה").

גם קשרים עסקיים יש בין השניים כי הם שותפים עיסקיים במשתלות סייג בע"מ. ר' למשל, סעיף 1 לכתב תביעה, שהגישו התובע ורחל בת.א. 349/98, ובו תארו עצמם כמי "שעוסקים בגידול ומכירה של שתילים" וכן סעיף 2 לתצהיר התובע (נספח 10 לתצהיר מטעם הנתבעת) המצהיר: "אשתי ואני מתחלקים באחריות להפעלת העסק, באופן שאני אחראי על הצד המקצועי/חקלאי ואילו אישתי אחראית על הצד העסקי/שיווקי והעניינים המשפטיים." וכן סעיף 1 לתצהירה של רחל (נספח 13 לתצהיר מטעם התובעת) המצהירה: "אני משמשת כאחד הבעלים והמנהלים של משתלת סייג ביחד עם בעלי, אורי סייג". חריגה מדרך מקובלת לניהול עסקים – ב"כ התובע טוען באופן סתמי בסיכומיו: "בזמן מתן פסק הדין, התובע ואישתו, הגב' סייג, היו מנהלים עסקים רבים. במהלכם של אותם עסקים, שילם התובע לאשתו, הגב' סייג, כספים שונים. בגין אותם כספים ששילם התובע לאישתו, המחתה לו אשתו כדין את הכספים המגיעים לה מפסק הדין שניתן נגד טולילה, קרי את יתרת 50% מהכספים שנפסקו." אין לאמירה זו כל אסמכתא בתצהירו של התובע שהוגש עוד ביום 24.12.02 בתמיכה להמרצת הפתיחה.

...

עוד יש לציין לעניין ההליכים בתיק, כי ניתנה לתובע זכות לסיכומי תשובה, ר' החלטתי מיום 10.10.05, אולם התובע לא ניצל זכות זו ולא הגיב לטענות הנתבעת בסיכומיה.

יש לזכור כי המחאה היא חוזה הכפוף לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ד-1974 ולכן כפופה הן לעיקרון תום הלב, כעיקרון על, והן לעקרון כי יש לבטל עסקה שמטרתה סותרת את תקנת הציבור, על פי סעיף 30 לחוק החוזים הנ"ל. בשל כל האמור לעיל, אין לאשר את תביעת התובע להצהיר כי בידו הזכויות על הכספים.

בעיקרון, מותר להגיש כל מיסמך שנחתם ע"י רחל או התובע, אלא אם כן, היה מודיע התובע בסיכומי התשובה, כי רחל לא חתמה על המסמך ולכן אני מאשרת גם הגשת מסמך זה. לסיכום אני דוחה את התביעה.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות בסך של 1,000 ₪ ובנוסף שכ"ט עו"ד על פי התוספת לכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימאלי המומלץ), תש"ס-2000.

באותה ישיבה גם נאמר כי מאור מחוות יזרעם דחה את ביקור הועדה שם בטענה "שיש עוד דברים שאינם סגורים מול הגנת הצומח". הזרע הוכיחה כי טענות אלה כלפיה היו חסרות ממש: מאור הצהיר כי הוא ביקש רק לדחות את סיור מועצת היין שנקבע ליום 23.11.2017 ולא לבטלו, משום שיום קודם לכן ירד גשם ולא רצוי להכנס לשטח כשהקרקע בוצית, דבר שעלול לגרום נזק לתשתיות הדרכים.

סדן אמנם ציין בחוות דעתו כי אפשרות זו איננה סבירה, משום שהליך ייצור השתילים מיתקיים במיגבלות חמורות, תחת רשת ובמשטר אינטנסיבי במיוחד של ריסוסים נגד מזיקים, אך הדבר לא נתמך בכל ראיה שהיא ומשנשאל על כך בחקירתו הנגדית, עלה כי קביעותיו אלה נסמכות על הנחות בלבד, על בסיס הנחיות הגנ"צ, אף שלדבריו ניתן להמציא לכך ראיות מן המשתלה (עמ' 57 שורות 16-26, עמ' 58 שורות 1-22, עמ' 60 שורה 2 לפרוטוקול לפרוטוקול).

הנגיעות בליפרול 2 בכרם מלכיה ובכרם עסיס, מהוה גם היא אינדיקאציה, אם כי מסוייגת, למסקנה זו. הזרע הראתה כי קיימת אמנם אפשרות שחלק מן השתילים שנשתלו בכרם התובעת מקורם איננו בחומר הריבוי שלה, אך אין בכך כדי לשנות מן המסקנה האמורה, בשים לב לכמות השתילים העודפים ולכך שנתון סכויי ההצלחה של השתילים, עליו נסמכת טענה זו, איננו "מדע מדויק". העובדה שליפרול 2 התגלה לראשונה בישראל בבדיקת ריצוף עמוק לגפנים שמקורן בחומר הריבוי שיובא מצרפת, אין בה כדי לשנות ממסקנה זו שכן כאמור, אין מדובר בוירוס העובר בהדבקה אלא מקורו בחומר הריבוי.

שנית, על פי הצהרתה בהסכם, התובעת ידעה כי כבר התגלו בעבר "בעיות גורפות בכל משתלות הגפן" שגרמו לתמותת שתילים עקב חומר ריבוי פגום, היינו - היא ידעה על הסיכון ואופיו, ניתנה לה האפשרות לבחור את מקור חומר הריבוי ולבצע בו "את כל הבדיקות שהוא רוצה". היא בחרה מרצונה המלא בחומר הריבוי של יזרעם וכן בחרה והחליטה שלא לבדוק כלל את חומר הריבוי או את השתילים שנוצרו ממנו (עדות קליין בעמ' 137 שורות 9-25, עמ' 145 שורות 2-9 לפרוטוקול).

...

המסקנה העולה מן האמור לעיל, היא שבזמן אמת ועל פי כלל הגורמים בענף הגפן ליין, ליפרול 3 היה הווירוס הידוע כגורם למחלת קיפול העלים בגפן היין בישראל.

על כן, דין התביעה להידחות בלא שנדרש עוד דיון בשאלת הנזק.

על יסוד האמור לעיל, התביעה נדחית.