מועד עלייה לארץ בחוק נכי רדיפות הנאצים

לטענתה היות והוריה חיו בתנאים קשים ובפחד מן הגרמנים גם בסיביר והיות והיא הייתה עובר בסוף שנת 1943 הרי שבגלל הפחד שעבר על האם יש להכיר בה. המשיבה דחתה את הבקשה וכתבה בהחלטתה: "תביעתך נדונה ונדחתה על ידי הרשות המוסמכת בהחלטה מיום 18.11.2002. סיבת הדחייה- מועד לידתך בסיביר באוגוסט 1944 כבת להורים שעם פרוץ מלחמת העולם השנייה ברחו מפולין לברית המועצות, אוקראינה ומשם ביוני 1941 הוגלו על ידי הסובייטים לסיביר וזאת כ- 3 שנים טרם לידתך. לא הוכחת נרדפותך על ידי הנאצים. אין בפנייתך ראייה חדשה ולא חל כל שינוי ולפיכך אין שינוי בהחלטת הדחייה." המערערת הגישה ערר לועדה ובגדרו ציינה כי היא הגישה את הבקשה לנוכח השינויים בפסיקה ובחוקים משנת 2002 ועד שנת 2017, כאשר היא מדגישה את פחדה של האם מן הגרמנים שבגללו נותרה בסיביר עד תום המילחמה וחוזרת על "הילכת הפחד" וטוענת שחלה עליה "הילכת העוברים", כיוון שהייתה עובר בזמן שהיו קרבות קשים בברית המועצות ובפולין.

הועדה קבעה כי "הורי העוררת הוכרו כנכים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים ואין חולק כי שניהם ברחו מפולין לברית המועצות. דברי העוררת בפני הועדה, המתארים סיפור השרדות שונה של האם מהנטען בכתב הערר שהגישה, מתרכזים בקורות אמה עד להגעתה לסיביר ומתבססים, לכאורה, על הצהרות האם שניתנו בפני המשיבה. נאמר כבר עתה כי הצהרות האם אינן תומכות בטענת העוררת כי הייתה עובר בעת שהאם נמלטה מאוקראינה בסוף שנת 1943, ויתרה מכך אינן תומכות בהמלטות האם מאוקראינה מפחד הגרמנים." בפני הועדה עמדו תיקי האם ברשות ובהם שתי הצהרות, האחת משנת 2000 והשנייה משנת 2001.

הילכת הפחד אינה מכירה בכל יהודי, שחי בחשש מהגעת הנאצים, בכל מקום בעולם ואולי אף נימלט למקום אחר (שהרי חשש די ממשי כזה היה למשל גם ליהודים באזורים בצפון אפריקה, ששם התקדמו הגרמנים וחלקם נכבשו וחלקם לא, ואף ליהודים שחיו בארץ ישראל, עד שנעצרו הנאצים באל עלמיין), אלא היא מוגבלת לפחד, שגרם ליהודים לקום ולברוח מפני היתקדמות הנאצים מהמקומות שאליהם הם אכן הגיעו והשתלטו עליהם.

...

לפנינו ערעור על פסק דינה של ועדת ערר (להלן: הוועדה) על פי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (להלן: חוק הרדיפות) מיום 6.11.2018 בו"ע 58965-05-17 בגדרו נדחה הערר של המערערת על החלטת המשיבה מיום 2.4.2017 (להלן: החלטת המשיבה) שלא להכיר בה כנרדפת על פי חוק הרדיפות.

מכל האמור לעיל עולה כי הנרדפות והבריחה מאימת הנאצים לצורך הכרה כ"נרדף" על פי החוק, מסתיימת ביום בו יצאו ההורים מן האזור שבשליטת הגרמנים או בהשפעה גרמנית (כגון רומניה או הונגריה).

מכל האמור לעיל עולה כי המקרה של המערערת בפנינו אינו שונה מכל אותם מקרים שמנינו לעיל ורבים כמוהו.

לסיום נזכיר את דברי כבוד הנשיא (כתוארו לימים) מאיר שמגר בפסק הדין בע"א 209/81 מרכוס‎ ‎נ' הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957, פ"ד לו(2) 124, 128 (1981): "אך טבעי הוא, כי כל דיון באדם, שעבר את תקופת השואה תוך שהייה באירופה הכבושה או בברית-המועצות, מעורר אהדה עמוקה ורצון לסייע בידיו. אולם, אין בכך כדי לאפשר להוסיף לחוק מה שאין בו וגם לא יכול להיות בו. המחוקק לא ראה לקבוע כלל, כמשתמע מדברי בית המשפט המחוזי, על-פיו יש לראות, למשל, כל יהודי, ששהה בברית-המועצות בזמן מלחמת העולם השנייה... הרי מדובר על רבבות ואף יותר מיהודי פולין, שגורשו או נמלטו לברית-המועצות, ומצבם לעניין החוק בו אנו דנים כאן צריך להיבחן באופן אינדיבידואלי ולא על-ידי התייחסות כללית למה שעלה בגורלם של יהודים, בדרך כלל בתקופה האמורה. אין גם מקום, לעניין זה, להשוואת מעמדם של המגורשים לסיביר לזה של כלואי המחנות הנאציים, והדברים עולים בבירור מפסיקתו הענפה של בית-משפט זה בסוגיה כאובה זו". סוף דבר מכל האמור לעיל עולה כי אין מנוס מדחיית הערעור.

הפדרציה הרוסית אינה מדינה ממשיכה של הממלכה הרוסית המפוארת, מהטעמים הבאים: ראשית, מכתב האפוטרופוס על נכסי נפקדים מיום 3/7/2016 מלמד, כי הבקשה לרישום ראשון הוגשה על ידי האגודה הקיסרית הפרובוסלאבית הפלסטינאית, מכוח זכויות האגודה בארץ הקודש, כפי שהדרישות הסובייטיות משלטון המנדט להעברת נכסים הועלו מכוח צו הלאמה שניתן בשנת 1918, ולא מכוח בעלות ממשלת הצאר.

ימים ספורים קודם המועד שנקבע לדיון בעירעור הגישה המערערת בקשה לעיכוב ההליך, בהתבסס על שלושה נימוקים: הליך תלוי ועומד: לדבריה, במסגרת העירעור שהגישה לבית המשפט העליון על פסק הדין שניתן בתביעת הבעלות, נטען על ידה שהיה על בית המשפט להוסיף ולהורות בפסק דינו על ביטול או עיכוב הליך חידוש הרישום בשל חוסר סמכות, לנוכח הוראת דבר המלך במועצה.

לעניין זה אין נפקא מנה אם הערכאה הראשונה הייתה רשות שיפוטית רגילה, רשות מנהלית או רשות מעין־שיפוטית (ד"נ 15/79 ליבל נ' הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים, פ"ד לה(3) 29, 35).

...

כפי שיפורט להלן, קיימים שיקולים נוספים המחזקים את המסקנה בדבר תחולת דבר המלך במועצה על ההליך שהתנהל לפני המפקחת.

כמו כן עליה לשקול האם ראוי כי הבקשה תוכרע עתה, קודם סיום פעילותו של צוות השרים, אשר בסופו של דבר, לאחר שהמלצותיו יישקלו על ידי הגורמים המוסמכים, עשוי להביא להכרעה במחלוקת על ידי הדרג הגבוה ביותר ברשות המבצעת.

הדברים אינם נאמרים אלא לכאורה, למעלה מן הצורך ומבלי שיהיה בכך משום קביעת מסמרות, כיוון שהצדדים לא טענו לעניין זה ולא נדרשתי להכריע בו. סיכום ותוצאה: העולה מכל האמור לעיל הוא כי דבר המלך במועצה על ארץ-ישראל (המקומות הקדושים), 1924 חל על הליך חידוש הרישום שהתברר לפני המפקחת בדונה בבקשת הפדרציה הרוסית לחידוש רישום לפי סעיף 135 בחוק המקרקעין.

ביום 7.1.2020 דחה השופט נ' הנדל את בקשת העיכוב, וקבע כי "מצוות המחוקק היא כי 'על החלטתה של ועדת העררים [...] אין לערער אלא בנקודה משפטית בלבד' (סעיף 17(ח) לחוק נכי רדיפות הנאצים) – כך שהדיון בהליך דנן מוגבל לבירור המשמעויות המשפטיות של הקביעות העובדתיות של ועדת העררים. אם אכן יש שונות משמעותית בקביעות העובדתיות של הועדות – ואיני נידרש לקבוע דבר בעיניין זה – יתכן בהחלט שתוצאת ההליכים תהיה שונה. יתר על כן, איחוד הדיון בבקשה הנוכחית ובבקשת רשות ערעור היפותטית על ההכרעה בעירעור הנוסף לא ימנע הכרעות סותרות – שהרי ההכרעה כבולה לתשתית העובדתית הייחודית לכל הליך". בעקבות ההחלטה האמורה הגישה המשיבה בקשה לדחיית מועד הדיון בעירעור בבית המשפט המחוזי עד להכרעה בעיניין אביגיל והמבקשים היתנגדו לבקשה.

השופט י' אלרון הצטרף לאמור, אך ציין כי: "לטעמי, אילמלא סעיף שמירת הדינים בחוק-יסוד: כבוד האדם וחרותו, ניתן היה לתהות אף אם תוצאה זו מתיישבת עם הוראות חוק היסוד, לנוכח הטענות להפליית קורבנות המשטר הנאצי על בסיס ארץ מוצאם ומושבם באותה תקופה [...] לא מן הנמנע כי במקרים המתאימים, שבהם ניתן לבסס קשר סיבתי בין פעולותיה של גרמניה הנאצית לבין הפגיעה באדם מסוים, באופן שהחלת הדרישה הטריטוריאלית תביא להפלייתו, תנתן פרשנות מרחיבה לדין הגרמני אשר תמתן פגיעה זו בזכותו לשויון" (פסקה 6 לפסק דינו).

לטענת המשיבה, טענות המבקשים בעיניין השוני העובדתי בין ההכרעות העובדתיות של ועדות הערר הועלו בשיהוי, נוכח הזמן שחלף ממועד מתן ההחלטות.

...

במקביל, דחתה ועדת העררים בחיפה את הערר של יתר בעלי הדין, וביום 28.8.2019 נדחה ערעורם של האחרונים לבית המשפט המחוזי.

לכל האמור לעיל יש להוסיף גם את רגישות המאטריה שבה עסקינן.

שקלולם של טעמים אלה מוליך למסקנה כי יש לאפשר למערערים לתקן את כתב הערעור ומובן כי איני קובע כל מסמרות לגופו של ערעור וסיכויי הערעור בעקבות התיקון.

הערעור מתקבל אפוא.

ביום 09.01.2018, דחתה המשיבה את תביעתו בטענה שהעורר עלה ארצה בשנת 1958 ולפיכך לא עונה על דרישת סעיף 3(1) לחוק נכי רדיפות הנאצים.

דיון ומסקנות: סעיף 3(1) לחוק נכי רדיפות הנאצים קובע כי אחד מהתנאים להכרה בנכות הוא שהטוען לנכות "עלה לישראל לפני יום כ"ב בתשרי תשי"ד (1 באוקטובר 1953) וביום כ"ט באדר ב' תשי"ז (1 באפריל 1957) היה ולאחר מכן נשאר אזרח ותושב ישראל". המשמעות היא שהמחוקק קבע מועדים ספציפיים להכרה בנכות על פי חוק זה עקב הסכם השילומים שנחתם עם מדינת גרמניה (אזכור לכך ניתן לראות בסעיף 3א לחוק נכי רדיפות הנאצים).

טענה נוספת שאותה מעלה המשיבה הנה בדבר הפרשנות התכליתית של סעיף 3(1) לחוק נכי רדיפות הנאצים.

...

סיכום: מכל האמור לעיל, ולאחר דיון מקיף בנושא, אני נוטה לקבל את העמדה כי דחיית הבקשה על ידי המשיבה אינה עומדת בקנה אחד עם תכלית החוק אשר נדרשת להטיב עם הניצולים, וכן סוטה מעקרון ההגינות והצדק במקרה הנדון.

לפיכך, אני מורה על הכרתו של העורר כנכה על פי סעיף 3 לחוק נכי רדיפות הנאצים.

מקרה זה דומה בנסיבותיו לעניין פלד, וכפי שנפסק בעניינו: "אני סבור כי המדינה אינה יכולה להתנער מהנ"ל, וזאת משהמערער ציית ל"צו השעה", ו"לדין התנועה" וקיבל על עצמו משימה שהוטלה עליו על-ידי המדינה, והתנהגות אחרת של המדינה אינה צודקת ואינה ראויה, ולכן קמה מניעות כלפי המדינה מלטעון שהמערער אינה "עולה" בלשונו הפורמאלית של החוק".

לטענתו, הסמכות לבדוק את הקשר הסיבתי נתון לועדה הרפואית ולרשות יש סמכות רק לבדוק אם העורר עלה ארצה לפני 1.10.53.

המשיבה מפרטת, כי על פי מדדי ועדת שני לגבי ניצולי המעגל השני, אליו השתייך העורר בזמנו, הפגימות מחלת לב, סוכרת ויתר לחץ דם הוכרה רק כאשר נקבעה לנכה נכות נפשית של 30% ומעלה ולכן העורר לא יכול היה להיות מוכר ביתר לחץ דם לפני יולי 2019 כיוון שהשתייך למעגל הנרדפות השני ולא התמלא התנאי לאחוזי נכות נפשית.

לאחר מכן העורר פנה למשיבה שוב בבקשה להקדים את מועד ההכרה ונענה בשלילה לאור ההסכמות שקבלו תוקף של פס"ד. בשנת 2016 הוכר העורר כמי שעבר למעגל הראשון מה שביטל את הצורך בנכות נפשית של 30% ובשנת 2019 העורר המציא לראשונה מסמכים לגבי יתר לחץ דם מה שאפשר הכרה במחלה זו. דיון: דין ערר זה להדחות, מטעמים שיפורטו להלן.

כמו כן, מפנה המשיבה את בית המשפט לסעיף 17(ח) לחוק נכי רדיפות הנאצים – "על החלטתה של ועדת העררים ניתן לערער לבית המשפט המחוזי בתוך שישים ימים מיום מתן ההחלטה". אמת בדבריה של המשיבה כי הליך הרצוי בדבר "תקיפת" החלטות בעינייני חוק נכי רדיפות הנאצים הנו באמצעות הגשת ערעור לבית המשפט המחוזי.

...

סבורני שפרשנות סעיף 3 לחוק נכי רדיפות הנאצים, גם אם אינה מפרטת לפרטי פרטים את תהליך בחינת הזכאות מטעם הרשות, אין היא צריכה לחייב את הרשות להעביר את המשך הטיפול לוועדה הרפואית, במידה והעורר עומד בתנאי סעיף 3.

סיכום: מכל האמור לעיל, אנו מוצאים לנכון לדחות את בקשת העורר.

אנו דוחים את הערר וזכאותו של העורר לתגמולים תישאר כפי שהייתה החל מתאריך 01.09.2019.