מוניטין עסק בדייר מוגן

ודוק: משקבעתי את שיעור הפצוי כאחוז (ואף אחוז גבוה) משווי זכויות הבעלות המלאות, כללתי בכלל כך גם את הוצאות המעבר, לרבות מוניטין, שיפוצים, בניית עסק חדש וכל כיוצ"ב. תוספת בגין מס שיחול על הנתבע בעת קבלת הפצוי הכספי בעת מכירת זכויות הדיירות המוגנת צפוי הנתבע לתשלום מס ריווחי הון.

...

מנגד, הנתבע טוען כי יש לדחות את התביעה ולחלופין, לאפשר לו לחזור לחנות בתום שיפוץ הבניין.

התובעת אף מוסיפה על האמור את הסכמתה להוסיף לנתבע תשלום זה: "כן. אני מתייחס לטיעונים של חברי בהיקף הפיצוי הכספי בעמוד 4 לטענות שלו, שהוא אומר שאם אנחנו נלך לפי 80 אחוז מבעלות זה נגיד הגישה הרווחת ונפחית את שווי המס אנחנו נגיע ל- 60 אחוז ואז זה לא עומד בשום פרמטר, אני מוכן לקבל את זה, אני חושב שבית המשפט יכול לקבוע 80 אחוז מבעלות כאשר אני לא יודע באמת באיזה שווי הוא יקבע, אבל 80 אחוז מבעלות ותוספת של 25 אחוז על חשבון המס שישולם, וכיוון שמדובר בחנות שגם לפי השמאות שלנו היא חנות יחסית יקרה, אז עדיין יהיה לנתבע מספיק כסף לקנות חנות אחרת שתהיה בבעלותו ותתן לו חופש רב" בשקלול טענות הצדדים, בהינתן כי קבעתי את שיעור הפיצוי כאחוז ניכר משווי זכויות הבעלות ובהינתן כי ממילא לא באה הדרישה להוסיף על הפיצוי את חבות מס רווחי הון, אלא רק על מנת שסך הפיצוי לא ייגרע כך שיאבד מיכולתו לשמש סידור חלוף משמעותי, אני קובעת כי התובעת תשלם לנתבע סך נוסף של 25% מסכום הפיצוי, בגין חבות המס, ועל מנת להשאיר את סך הפיצוי בערך ריאלי משמעותי.

ממילא אני סבורה שאין בכך כדי להעלות או להוריד לעניין גובה הפיצוי כנגד הפינוי.

סוף דבר לתובעת קמה עילה לפינוי הנתבע מן החנות הן מכוח סעיף 131(10) לחוק והן מכוח סעיף 131(7) לחוק.

הנתבע לא שילם דמי מפתח למר מננה או לדייר הקודם - מר רפאלוב, וככל ששולם סכום כלשהוא למר רפאלוב, התשלום נועד לרכישת מוניטין בית העסק (צ'יינג) שהפעיל במושכר, להבדיל מדמי מפתח, וללא קשר לזכות דיירות מוגנת.

...

יחד עם זאת, לאור התקופה הארוכה בה שכר אפסנוב את המושכר, אני סבור שיש לתת לו ארכה נוספת, בת 60 ימים לצורך פינוי מסודר של המושכר.

סיכומו של דבר, אני מקבל את התביעה ומורה לנתבע לפנות את המושכר - חנות בקומה הראשונה בבניין ברחוב הרצל 63 בחיפה, הידוע כגוש 10864, חלקה 164, ולהחזיר את החזקה בו לתובעת, כשהוא נקי מכל אדם וחפץ, וזאת עד ליום 11.2.2022.

בהתחשב באופייה של התביעה, מידת מורכבותה, היקף ההתדיינות, ובפרט התנהלות הצדדים ואופי טענותיהם, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את אגרות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך של 9,500 ש"ח. הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 ימים, שאחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף הנתבע והמנוח היו בעלי זכויות בבית העסק שהופעל על ידם בשם "פיצה רמת חן" (להלן: "העסק") כל אחד מהם היה בעלים של מחצית מזכויות ההפעלה הניהול והמוניטין בעסק.

עוד נטען כי הכשל היסודי שבכתב התביעה הועלה בכתב ההגנה ונדון בישיבת קדם המשפט מיום 21.9.20 וניתנה לתובעת האופציה על ידי בית המשפט לתקן תביעתה בתוך 14 ימים אך התובעת לא עשתה כן. התובעת הגישה הודעה ביום 29.10.20 שכותרתה "הבהרה לעניין הוספת תובעים בירושה של דיירות מוגנת של בית עסק" ובה העלתה טענה לזכויות לדיירות מוגנת שלה בנכס המקרקעין שממנו הופעל בית העסק.

...

אינני מקבלת טענה זו, כפי שכבר פורט לעיל, והמסקנה מכך שהתובעת איננה יכולה להגיש תביעה כיורשת ללא צירוף שאר היורשות כצדדים לתביעה, או תצהיר הסכמה מטעמן.

סוף דבר: לאור האמור לעיל, אני מקבלת את הבקשה ומוחקת את התביעה על הסף .

התובעת תשלם לנתבע הוצאות בגין הליך זה בסך 7,500 ₪ תוך 30 יום.

קיר שמפריד בין שני החנויות הוסר על ידי הדיירים המוגנים, והנכסים הוצעו יחדיו לנתבעת בשכירות משנה לצורך הפעלת בית עסק לממכר מזון.

אין בקביעה זו כדי להביע עמדה בנוגע לדמי השכירות בהסכם השכרת הציוד, עניין לגביו לא הובאו ראיות, אך אציין שהנתבעת לא עשתה שימוש במוניטין עסקו הקודם של התובע (עמ' 10, שורות 29-28) אלא רק בציוד המסעדה.

...

ולראייה, הנתבעת לא עזבה את המושכר בחודשים ינואר-פברואר 2019 חרף הפסדיה באותה העת והיא מצאה פתרון חלופי בדמות מכירת העסק לעמית שלי, אלא שפתרון זה נמנע ממנה לאור דרישת הפינוי וסיכול האפשרות לממש את תקופת האופציה שהובטחה לה. הואיל ומדובר בתולדה של מצגי שווא שהוצגו בפני הנתבעת, שמנעו את האפשרות להמשיך להפעיל את העסק במקום או למכור אותו לצד שלישי אשר יממש את תקופת האופציה בהסכם, הגעתי לכלל מסקנה שלא ניתן לראות בכך משום שימוש לרעה בזכות הנובעת מחוזה בניגוד לסעיף 39 לחוק החוזים, כך שלא נפל פגם בהתנהלות הנתבעת.

אשר על כן, מסקנתי היא הנתבעת הייתה רשאית לעזוב את המושכר במועד שבו פינתה, ואין לחייבה ביתרת דמי השכירות, כך שדין התביעות שלפניי להידחות.

סוף דבר לאור הטעמים דלעיל, אני מורה על דחיית התובענות.

ערעור וערעור שכנגד על פסק דין שניתן בת"א (שלום רחובות) 7885-12-16 (כב' השופטת א. הובר היימן) ביום 3.8.22 (להלן: פסק הדין), בגדר תביעה כספית על סך של 125,600 ש"ח. רקע כללי פירוק השתוף בין המערער לבין אחיו המנוח: המערער (התובע בערכאה הדיונית) ואחיו המנוח (להלן: המנוח) חלקו בזכויות דיירות מוגנת בדמי מפתח בדירה ובמחסן (להלן: הנכס) ששמשו לניהול עסק מסוג מאפיה.

מפאת חשיבותה של הסכמה זו אצטט להלן את הסעיפים העקריים בהסכם: "א. תיערך היתמחרות בין שני האחים, שבסופה ירכוש האחד את חלקו של האחר בציוד ובמוניטין של העסק.

...

הכרעת בית המשפט קמא בנושא זה מעוגנת בחומר הראייתי שהונח לפניו ולא מצאתי שבית משפט קמא טעה בניתוח המשפטי או בפרשנות החוזה והחוק עת הגיע למסקנה לפיה יש לפרש את סעיף ח' להסכם הפשרה באופן רחב (ראו פסקאות 25 – 29 לפסק הדין).

סיכום הערעור מתקבל בחלקו.

המשיבות ישלמו למערער את הסכום האמור (בניכוי מה ששולם עד היום) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד היום.