מוות ברחם היפוקסיה עקב רשלנות רפואית

מונחת לפנַי תביעת נזק גוף בגין רשלנות רפואית במעקב היריון.

התובעים לא הוכיחו קיומה של כל התרשלות מצד הנתבעת והצוות הרפואי שלה, וגם לא הוכיחו קיומו של קשר סיבתי בין התרשלות זו ככל שהייתה, לבין מות העובר.

] אכן, נגרם לעובר מוות תוך רחמי, אך הממצא המובהק, שהוא המסתבר ביותר בנסיבות העניין ושיש בו להסביר ארוע טרגי זה, הוא הממצא שנגלה לעיני הצוות הרפואי, ולפיו "נמצא קשר אמיתי הדוק בחבל הטבור". מכל אלה, נשלל התממשותו של כל סיכון שהיה כרוך היריונה של התובעת.

לשאלת בא-כוח התובעים: "האם נכון כשהעובר נמצא במתב של קפוח התנועות פוחתות עד מצב של מות העובר?", השיב מומחה הנתבעת בחיוב[footnoteRef:27]; בהמשך עדותו, הוא העיד: "התנועות של העובר נימצאות תחת השליטה של מערכת העצבים המרכזית שלו, התנועות זה ביטוי למערכת העצבים, ברגע שיש ירידה בחמצון יש פחות תנועות"[footnoteRef:28].

...

בשולי האמור אך לא בשולי חשיבות הדברים, למקרא חוות דעתו השלישית של מומחה התובעים שצורפה לכתב התביעה בהליך הנוכחי, שמתי לב לאמור בהערת השוליים הראשונה בחוות הדעת, וכך נכתב על-ידי המומחה: "בתיק זה ת"א 4912-09 הוגשה בעבר תביעה נגד קופ"ח מכבי וקופ"ח כללית. ניתנו חוות דעת (מטעם ההגנה) של המומחה לגניקולוגיה פרופ' שיף מטעם קופ"ח מכבי, ופרופ' הרמן מטעם קופ"ח כללית. התביעה נגד קופ"ח מכבי הסתיימה בהסכם פשרה. התביעה נגד קופ"ח כללית נדונה בבית המשפט שלום ירושלים לפני כבוד השופטת תמר בר-אושר צבן בתאריך 23.3.14. ועקב בקשת העותרים התביעה נמחקה, והדיון הועבר לביהמ"ש המחוזי בירושלים" (ההדגשה אינה במקור) אין בידי לקבוע מה היו המניעים של התובעים לפעול כפי שפעלו.

סיכום לאור האמור, התביעה נדחית.

העתירה לחיוב בא-כוח התובעים בהוצאות אישיות - נדחית.

זהו מצב המדאיג ביותר ומחייב הקטנת פעילות ההתכוונות של הרחם, תיקון היפוקסיה אימהית, מתן חמצן והרחבת נפח הדם האמהי.

לית מאן דפליג, כי קבלת החלטה על סמך נתונים חסרים, שהיה ניתן וצריך היה לקבלם, עלולה להיות החלטה בלתי הולמת המבססת את התרשלותו של הרופא [ראה: ע"א 5586/03 ד"ר פרימונט נ' פלוני (29.3.07)] לאור ההלכה הפסוקה, מסכימה אני עם פרופ' בליקשטיין ועם דברי ב"כ הנתבע בסיכומיו המלומדים, כי אין לבחון את סבירות היתנהלותו של הרופא המיילד ד"ר לטקו, על פי מבחן התוצאה בלבד, אלא יש לבדוק בנקודות זמן שונות, את סבירות החלטותיו של הצוות הרפואי בעת מעשה, ולא בחכמה שלאחר מעשה.

דיון בשאלת הנזק התובעים עותרים לפצותם באבות הנזק הבאים: -הפסדי הישתכרות להורים מהלידה עד מותו של אור -עזרת הזולת מהלידה עד מותו -הוצאות רפואיות ונסיעות מהלידה ועד מותו -פיצוי בגין הפסד הישתכרות בשנים האבודות -הפסד פנסיה -פיצוי בגין כאב וסבל למנוח -פיצוי בגין קיצור תוחלת חיים -כאב וסבל להורים -הוצאות קבורה ואבל סך הפיצויים לפי סיכומי התובעים עובר את גבול סמכותו של בית המשפט, ועל כך הועמד הסכום הכולל על גבול הסמכות.

...

את הדיון בשאלת הקשר הסיבתי מתארים היטב דבריו של פרופ' להט, בסיום חקירתו: "אנו מדברים על מצב רפואי שאבחנתו נעשית על ידי איסוף נתונים, שלילת הסברים אחרים ותמונה קלינית מתאימה וצרוף כל אלה, מאפשר לנו להעריך שמדובר בשתוק מוחי שסיבתו היא כזו וכזו. יש מצבים שהתמונה היא קלאסית וברורה וחד משמעית וכולם יסכימו עליה, ויש מצבים גבוליים שניתן להתווכח. לצערנו, לא תמיד יש לנו את כל הנתונים". שומה על בית המשפט לשקלל את כל הנתונים וכל ההסברים לכלל תמונה אחת ולשאול את עצמו לאיזו מסקנה נוטה הכף: האם למסקנה עליה מצביעים התובעים, כי הנזק נגרם כתוצאה מתשניק סב-לידתי בשל המצוקה בה היה שרוי העובר עד שחולץ מבטן אמו, או למסקנת הנתבע כי נזקו של התובע נגרם כתוצאה מנזק איסכמי שנגרם במהלך ההיריון בשל התרחשות כגון: זיהום תוך רחמי, או מסיבה שמקורה בלתי ידוע, ולא כתוצאה מתשניק סב לידתי.

מכל האמור לעיל עולה המסקנה, כי התביעה הוכיחה גם את הקשר הסיבתי בין הנזק שנגרם לתובע לבין נסיבות לידתו.

סוף דבר התביעה הוכיחה במאזן ההסתברות המוטל עליה את אשמו של הנתבע ואחריותו לפצות את התובעים בגין נזקיהם כדלקמן: עזרת צד ג' - 114,000 ₪ הוצאות רפואיות ונסיעות - 50,000 ₪ הפסד השתכרות ב"שנים האבודות"- 573,005 ₪ הפסד פנסיה - 47,814 ₪ כאב וסבל - 500,000 ₪ קיצור תוחלת חיים - 850,000 ₪ הוצאות קבורה ואבל - 10,000 ₪ -------------- סך הפיצוי 2,144,819 ₪.

התובע חולץ מן הרחם (גיל ההיריון כ- 38 שבועות) בציון אפגר 0 (אפס), במצב של מוות קליני, ונימסר מיד לד"ר אהרן זריצקי, רופא ילדים, מנהל היחידה לטפול מיוחד בילוד ובפג בבית החולים באותה עת. על פי הרישום הרפואי, הלידה הסתיימה בשעה 14:05.

ד"ר ווטמברג מסכים כי שיתוק המוחין שממנו סובל התובע "אופייני לפגיעה מוחית היפוקסית-איסכמית אקוטית אצל ילוד אשר נולד במועד", אך סבור כי "הקשיים בתחום הקשב והריכוז אינם קשורים כלל למהלך הלידה" ו"היו מופיעים בצורה בלתי תלויה גם אם מהלך הלידה היה תקין" (בעמ' 5 לחוות דעתו).

בהתאם לכך, המבחן המשמש את בית המשפט במענה לשאלה האם יש בפעולותיו או במחדליו של הרופא משום רשלנות אינו של "חכמים לאחר מעשה", אלא של הרופא "הממוצע" בשעת מעשה, על בסיס הידע והפרקטיקה שהיו נהוגים בתחום הרפואי הרלוואנטי בקרות האירועים נושא התביעה (פסקי הדין ב- ע"א 323/89 וב-ע"א 2959/09 הנ"ל, שם).

...

נעיר, כי לו היה קיים ממצא שלילי ברור בשאלת קיומה של VASA PREVIA במקרה זה, כי אז היתה התביעה נדחית על בסיס זה, ללא צורך בדיון בשאלת קיומו של רכיב ההתרשלות.

אגב אורחא ולמעלה מן הנדרש אוסיף, כי נראה לי סביר יותר להניח שהדימום העוברי במהלך לידתו של התובע לא נבע מ- VASA PREVIA.

סיכום על יסוד כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה.

בדו"ח הבדיקה הפתולוגית (להלן – הדו"ח הפתולוגי) שבוצעה על ידי ד"ר דבורה קדרון, מומחית בתחום פתולוגיה של עוברים (להלן - ד"ר קדרון) נכתב "הממצאים בבדיקה יכולים להיות ביטוי להיפוקסיה (חוסר באספקת חמצן - א"ר) קצרה שקדמה למוות ויכולה להגרם בגלל בעיה בשליה, למשל הפרעה לזרימת דם בחבל הטבור". צוין שלא ניתן לאשש השערה זו ללא בדיקה של השליה, שלא ניתן היה לבצע, מאחר שלא התקבלה לבדיקה.

לדבריו, ב – 99.9% ממקרי תמותה של עובר בתוך הרחם, הגורם הוא פגיעה בשליה ולא פגיעה בעובר עצמו, שהוא מקרה נדיר מאוד, ואין מקום למסקנה שבמקרה זה היתממש התרחיש הנדיר ביותר של הסיבה למות עובר בבדיקת מי-שפיר, ולא התרחיש השכיח ביותר.

החל בשאלה – האם נדקר העובר מהמחט במהלך הבדיקה; עבור דרך שאלת סיבת המוות של העובר, במישור הקשר הסיבתי-הרפואי - האם גרמה הדקירה למותו; ובהמשך בשאלת האחריות – אם יקבע שהדקירה גרמה למות העובר - האם התרשלות הנתבע בבצוע הבדיקה היא שגרמה לתוצאה זו; וכן, בסוגיית ההסכמה מדעת - האם נתנה התובעת הסכמתה מדעת לבצוע הבדיקה, והאם לא נימסר לה מידע שגרם לפגיעה באוטונומיה; ולבסוף, המחלוקת בשאלת גובה הנזק.

סעיף 41 מונה שלושה תנאים מצטברים, שהתקיימותם מעבירה את נטל השיכנוע לנתבע, להוכיח שניזקו של התובע לא נגרם בשל רשלנותו: א - שלתובע לא הייתה ידיעה ולא הייתה לו יכולת לדעת את הנסיבות שגרמו למקרה שהביא לנזק; ב - שלנתבע הייתה שליטה מלאה על הנכס שגרם לנזק; ג - שארוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה.

...

לטענתם יש להורות על החלת הכלל בסעיף זה, גם מן הטעם שתוצאות האירוע מתיישבות יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל בבדיקה, מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה.

במקרים מעין אלה, כאשר בית המשפט מגיע למסקנה כי המטופל ממילא לא היה נוהג אחרת, כיצד ניתן לומר כי הטיפול הרפואי פגע בליבת האוטונומיה? בענייננו, משקבעתי כי לפני התובעת עמד המידע הסביר הנדרש לשם קבלת החלטה עובר לביצוע הבדיקה, מסקנתי היא שהתובעת, במבחן "החולה הסביר" הייתה מסכימה לבצע את הבדיקה, אף אם היה מונח לפניה אותו מידע שלא נמסר, מידע אשר לא היה מהותי לצורך קבלת החלטה ואף לא נחשב ל'מידע סביר' כהגדרתו בחוק.

לנוכח המסקנה שאליה הגעתי שלפיה לא הופרה חובת הגילוי ולתובעת נמסר כל המידע הדרוש לצורך קבלת ההחלטה, ממילא לא נפגעה הזכות לאוטונומיה ומשכך דין טענה זו - להידחות.

סוף דבר; התביעה נדחית.

במצב זה מתרחשת כליאה של הכתף הקדמית של העובר מעל עצם הסימפיזיס-פוביס של אגן האם, וקיים סיכון לנזק היפוקסי למוח העובר עד סכנת מוות.

לטענת התובעת, יסוד נכותה הוא ברשלנות הנתבעים, המתבטאת בעיקרה בכך שלא העריכו מראש את משקלה כנדרש, התעלמו מגורמי סיכון נוספים להתרחשות פרע כתפיים ונמנעו מיילודה בניתוח קיסרי.

בשעה 13:00 נרשם: ל"ד תקין OCT תקין (שעתיים וחצי) PV צוואר הרחם משפכי פתוח ל 3 ס"מ מצג ראש מים טרם ירדו לאור מצב ביולדת שיציב ולאור עובר שלא מראה סימנים של סבל מומלץ להפסיק את ה OCT ולהעביר למחלקה (סעיף 5 לתצהירו של ד"ר רוזן; עמ' 14, 27 לרשומה הרפואית; עמ' 194 לחקירתו של ד"ר רוזן).

...

אומר מייד, כי עמדתו זו של פרופ' חגי גורפת ואין בידי לקבלה.

קודם שנבחן לאורו של כל המקובץ לעיל כיצד בוצעה במקרה דנן הערכת משקלה של התובעת ראוי לציין, כי במועד הרלבנטי היו ידועים שישה גורמי סיכון לעובר מאקרוזומי.

על רקע האמור לעיל נפנה ונבחן את הערכות המשקל שבוצעו בענייננו לתובעת.